רקוויאם לחלום

ועכשיו רקוויאם לחלום - סרט על הרואין, מעורר בחילה, מייצר תחושת ריק, מעורר רגש. ביומן נעורים עוד היינו בעמדה שיפוטית מצטדקת, בטריינספוטינג עוד היינו צריכים את הנראטיב. לא עוד. רקוויאם לחלום הוא סרט שנחווה ישירות על הבשר. בגלל זה לפעמים קשה פיזית לראות אותו. בגלל זה, כנראה, גם כמה מבקרי קולנוע מקומיים נזעקו שאינם מבינים אותו. אי אפשר להבין. צריך לחוות. ארבע נפשות מכורות מסתובבות על המסך, מחפשות את אותו חומר משכך כאבים, שיוכלו להעביר איתו עוד חתיכת יום. לא, הם לא אנשים שחיים ברחוב. הם סתם חיים את החיים הפרובינציאליים המערביים, המנותקים והריקים האלה, כששתי אופציות הריגוש הזמינות ביותר, והנפוצות ביותר, הן סמים וטלוויזיה. האמא הזקנה (אלן בורנסטין, מאליס לא גרה כאן יותר, בהופעת חייה) מתמכרת לערוצי קניות למתקדמים בטלוויזיה ולבונבוניירות שוקולד, אותן היא מלטפת באהבה מול המסך. הבן היפה מתמכר לקוקאין והרואין. מאוחר יותר תגיע גם האם לסמים, לאחר ש"תקבל הזמנה בדואר" להשתתפות בערוץ הקניות (תעלול שיווקי נלוז הנפוץ בארה"ב), ותתמכר בעקבות כך לכדורי דיאטה מרזים, שאינם אלא ספידים. יש גם סיפור אהבה של שני צעירים נואשים - ראסטי ג`יימס של שנות האלפיים. יש גם נער שחור, העורג לאמו מלאת האהבה, בזמן שהוא מזיין כוסיות. כל ארבעת השליחים האלה, תפקידם להכניס אותנו עמוק אל תוך חווית הכאב וההתמכרות. הנה, נותנים לנו את זה (עריכה מהירה, חדה, אישונים נפתחים, שטרות דולר מתגלגלים, חומר נשאף), הנה, לוקחים את זה מאיתנו. ולארונופסקי יש אלף שיטות קולנועיות חדשות לבטא את ההתמכרות, ההתרוקנות והכאב: שליטה מוחלטת בשפה הקולנועית על כל צדדיה מנפיקה סדרת סצנות מושלמות, כך שגם סיטואציות פרוזאיות לחלוטין (אישה זקנה בדיאטה מסתכלת בתשוקה במקרר) מעולם לא נראו כל כך פנים תודעתיות. נהוג להתייחס לסרט ברמה הנארטיבית, קודם כל, ואז לנקוט שיפוט ערכי, כזה או אחר. זה ממש לא מעניין כשמגיעים לרקוויאם. את רקוויאם לא רואים, את רקוויאם עוברים. מהיום שאלו: עברת את רקוויאם?