ספיחי נטפליקס של 2020

שנת 2020 לא תיזכר בזכות הקולנוע שלה. היא תיזכר בתור שנה שהזרימה את רוב, אם לא כל, הסרטים לשירותי הסטרימינג, בעודה ממצבת את נטפליקס בפסגות חדשות של צפייה ומנויים. הצד של הסרטים מעולם לא היה כזה המזוהה עם ענקית הסטרימינג או עם איכויותיו הגבוהות, אך הם הזמן הוא הלך והתרחב וכאשר מתרחבים, מעגל הסרטים האיכותיים גדל באופן אקספוננציאלי, כמו גם אילו הפחות טובים. לחצנו על השלט בשביל לגלות כמה מאלו וכמה מאלו.




"הסיפור המדהים של אי הוורדים" - באמת נותרנו פעורי פה

הסיבה הראשונה לפעירת הפיות ואי סגירתם הוא העובדה שסוף סוף המתרגמים המקומיים השכילו לתרגם את שמו של הסרט, מילה במילה, בניגוד למקביליהם מאיזור חיוג ביידן. בניגוד ל"אי הוורדים" האמריקאי והבנאלי, התרגום הישראלי מחקה אחד לאחד את שם הסרט באיטלקית וקולע בדיוק גם למהותו של הסרט, כי איך שלא תהפכו אותו, אכן מדובר בסיפור מדהים וחסר תקדים. כל כך חסר תקדים היה הסיפור אודות אי הוורדים, עד שהממשלה האיטלקית הסבה את תשומת לבה אליו ועשתה כל שביכולתה על מנת למנוע ממנו להתקיים.


געגועים לעשן סיגריות בקולנוע ולקולנוע בכלל | צילום: IMDB

הסרט כולו מוצג באופן מאוד קליל וקומי וכך גם הייתה הקמתו של האי, אבל הסיפור וההשראה שהוא מפיח, ממש לא משתייכים לז'אנר הקומדיה. ג'ורג'יו, מהנדס מבריק ומועד לפורענות, מתקשה לשמור על יציבות בחייו ועל אף רעיונות מבריקים, הוא נותר ראש מאוד מפוזר, שהמיקוד המרכזי שלו הוא אך ורק במטרות אגואיסטיות למדי, אשר שמות את כל השאר בצדדים. לילה אחד לאחר מעצר נוסף, הוא מחליט לתעל את הראש המבריק שלו ליישום את אחד מהחלומות שעוברים וחולפים מדי פעם בראשיהם של אנשים נורמאליים. איך היו נראים חייו לו הוא היה בעל אי משל עצמו?

וכך ומבלי צורך נוסף להציג את הרעיון והתוכן של הסרט, אתם תמצאו את עצמכם מהר מאוד בראשו ובקו מחשבתו של ג'ורג'יו, שפשוט מיישם את כל שחלם עליו ורותם למשימה את מאוריציו, חברו הטוב מימי האוניברסיטה. השניים בעצם בונים פלטפורמה אי שם מחוץ לגבולות המים הטריטוריאליים של איטליה ובכך לא מחילים על עצמם אף ריבונות רשמית. הפלטפורמה הופכת למבנה מסודר, שעם קצת יח"צנות מושך אליו תיירות והמחשבה על מיסוד הקשר עם ה"אי" הופך למחשבה אמיתית, היוצרת מציאות, שמערערת את מקבלי ההחלטות בדרגים הגבוהים.


גיבורי האי | צילום: wondernetmag

הסרט, כל כולו, מבוים בתור סוג של קומדיה קלילה וגם כאשר העלילה עולה על טונים רציניים, דואג סידני סיביליה, במאי הסרט, לשמור על נינוחות ואווירה מבודחת. הסיפור, לכשעצמו, הוא לא פחות ממדהים ודרך הצגתו היא בדיוק מה שתרצו שיתעכל לכם בגרון וזאת בכדי לספוג את מהותו. השחקנים נפלאים ובעיקר אליו ג'רמנו, שמוביל אותו. הקאסט האיטלקי מקבל חיזוק קטנטן בדמותו של פרנסואה קלוזה (המוכר למרבית הציבור המקומי בתור פיליפ מ"מחוברים לחיים"), שנועד כאילו למכור את הסרט, עם תחילתו.

הרעיון של הסרט מהדהד באופן ברור, על אף שהדואליות שבו לא מוצגת באופן שווה. על אף שהממשל האיטלקי מעדיף לראות בלוחם חופש בתור איום מהמדרגה הראשונה, אין לשער כמה מסוכנת יכול היה להיות התקדים של הקמת אי עצמאי, בלב האוקיינוס, בידיים הלא נכונות. מעבר לכך, הדמויות לא מפותחות מעבר לקלישאה פלוס שהן מוצגות במסגרתן והסרט דווקא נמתח בשביל לפתח הזדהות לעוד דמויות מעבר לזו של השחקן הראשי, אך לא משכיל לעשות כן. עם זאת, הסיפור הראשי מספיק חזק על מנת לעשות את העבודה במקומות שבהם הסרט לא יוצא מגדרו לענג את הצופה ומותיר את התוצאה הסופית בתור חוויה קלילה ונהדרת.




"קרעים של אישה" - קורע בעיקר את הלב; של גברים ונשים כאחד

הפינה הקטנה בצד ימין של נטפליקס הייתה מאוישת באזהרת צפייה מעל גיל 16 בגלל תוכן בוטה ומיניות. התקציר ה(ממש)מקוצר של הסרט העיד שזה לא סוג המיניות שבגינה לא תרצו שהילדים שלכם בטעות יצפו בסרט והאזהרה הזו מיועדת להורים שיש להם ילדים בקנה או שהם סתם הורים צעירים, אשר חוויית הלידה טרם התפוגגה לה. בהחלט ניתן לאשר כי לאחר חצי שעה, עת עליית כותר הסרט עצמו, אפשר לומר בביטחון מלא שמדובר על אחד מהסיקוונסים הקולנועיים הפחות קלים לעיכול, שנראו בשנים האחרונות.


את מוכנה לדבר הזה בכלל? | צילום: IMDB

הסיקוונס מבוים במיומנות גבוהה מאוד, כאשר הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו מותח במשך כמעט חצי שעת הפתיחה (מינוס כמה דקות של היכרות שטחית עם הדמויות) בשוט רציף ומרשים בכל קנה מידה אפשרי. ונסה קירבי מותחת את קצה גבולות היכולת בגילומה את מרת'ה, גיבורת הסרט, שחווה פיקים רגשיים ולידה והיא בהחלט ראויה לכל פרס אפשרי ומועמדותה ואם ניתן, גם זכייתה, לא תפתיע איש. לצידה של קירבי מופיע אחד מחביבי האתר, על אף ערימות הרפש שדבקו בו בשנים האחרונות - שיה לה באף, ששבר בכל הזדמנות את תדמית החנון שטיפח בשנותיו הצעירות.

לה באף מגלם את בן הזוג של מרת'ה, אשר נקשר למסע הרגשי ועובר אף הוא גרף סינוסואידלי בעל מנעד רחב ביותר. הוא מצליח לבזוק קצת מכל אחת מהדמויות שגילם בשנים האחרונות וזאת מבלי לגעת במקומות קיצוניים מדי. לצידם ואף לעיתים מעליהם מפקחת ומרשימה כתמיד - אלן בורסטין, שפרס האוסקר לא הונח מספיק פעמים בידיה ואולי הגיע הזמן לתיקון טעויות ובעיקר על מה שלא קיבלה בזכות תפקידה ב"רקוויאם לחלום". אל כולם מצטרפות שרה סנוק ומולי פרקר, בהופעות לגיטימיות וטובות, אבל לא כאלו המשתוות למשולש המרכזי של הסרט.


אין כמו לסגור את השנה עם מלודרמה קורעת לבבות | צילום: IMDB

על מנת להוריד את מפלס הספויילריזם למינימום הנדרש, אפשר לומר שהסרט מדבר על התמודדות משפחתית עם משבר. ההתמודדות היא בעיקר בין שני בני הזוג, אבל גם בין אם לבתה. הבמאי ההונגרי מבקש לחקור תפיסות עולם שונות ועל כן הוא רותם למשוואה את עצם היותה של האם ניצולת שואה, אל מול בתה, שלא שותפה לדרכים אותה מנסה האם להתוות לה, בין היתר בנוגע לבחירת בן הזוג שלה. הסרט הוא עומס רגשי גדול של שעתיים, שמרכזו הוא בתחילתו, עם התמוססות במהלכו ועוד פיק קטן ומתבקש לקראת סופו. הוא חוויה יוצאת דופן, שלא בטוח שכל אחד יוכל להתמודד איתה באופן שווה, אבל הוא בהחלט משהו שחובה לצפות בו וככל הנראה יככב בכמה קטגוריות אוסקר.




"מוות ל-2020": שכבת העובש, שהתפתחה על השנה הזו

כמה חבל שליוצרי הסרט המוקומנטרי הדלוח הזה לא היה עוד טיפה זמן לסגור את השנה כמו שצריך, כי בשנה כמו 2020 אי אפשר לדעת מה עוד יפתיע ויתווסף לרשימת הקללות האינסופית, אשר ניפקה השנה הזו. הפריצה לגבעת הקפיטול, בחסותו של הנשיא המושמץ ביותר בתולדות ארצות הברית, לא הצליחה להשתחל לתוך סרט, אשר קידש את אומנות הניגוח בראשו עמוס השיער של הנשיא היוצא. אם חשבתם שהולך להיות לכם סרט קורונאי פרופר, הרי שאתם עומדים לקבל מנה מדודה הקשורה בנגיף, אשר בהחלט היה הסיבה המרכזית להפיכת השנה הזו לאחת המחורבנות ביותר, בינתיים...


הגיע הזמן לסכם שנה, מה? | צילום: IMDB

יוצרי "מראה שחורה" - צ'רלי ברוקר ואנאבל ג'ונס החליטו שהם מרימים סיכום לשנה, שבקלות נראית כמו אסופת פרקים מחוברת של סדרת המופת שלהם ובחרו לנסות ולהביט באותה שנה דרך מראה קומית, המעוותת את המציאות המעוותת גם כך. מספר דמויות מומצאות, אשר מגולמות על ידי כמה טובים ומצחיקים, בדרך כלל, נבחרו להוביל סוג של תוכנית סיכום קצרה לשנה החולפת והמנעד רחב, כאשר בין הדמויות: מלכת אנגליה, תושבת אנגליה ממוצעת, היסטוריון אנגלי, כתב אמריקאי, יוטיובר אמריקאי, מדען אפריקאי ובעל רשת חברתית אמריקאי.

אותן דמויות נתנו את נקודת מבטן הקומית והמגוחכת על עלילות השנה החולפת והקורונה הייתה רק קטליזטור למופע השמצות וגריל על טראמפ וגם קצת על ביידן, בכדי לייצר איזון. הסרט דורש את מותה של השנה המקוללת הזו, אבל לא יודע איך לחזות את העתיד, כאשר טראמפ לא יהיה חלק ממנו ולא יזין כעשרים אחוז מיצירות הקולנוע, שנעשו ברוח תקופת השלטון המטורללת והבלתי צפויה שלו. תגידו מה שתגידו, האיש הוסיף המון עניין ואפשר לראות זאת באופן מובהק באמנות מצולמת של ארבעת השנים האחרונות. הסרט הנוכחי הוא עוד אבן דרך, גם אם קשה לקרוא לו אומנות.


לא הצליחו להצחיק או לעניין, בסופו של דבר | צילום: IMDB

הייתה איזו גיחה קטנטנה לאוסטרליה בתחילת הסרט ולשריפות הענק שלא עניינו יותר מדי את הצופים ואת היוצרים, מבט חטוף אל עבר האסון בארץ הארזים השכנה (שלנו) ואפילו עליית המדרגה במלחמה על חיי השחורים בארצות הברית ובעולם. אבל מעל הכל זה הרגיש כמו אונס פוליטי צרוף, כאשר גם ארץ מולדתו של ברוקר - בריטניה, מקבלת את הדרך שלה להאיר אור גדול ומגחך על השכנה הגדולה, בעלת ראש המדינה עם השיער הפחות מגוחך, בסיכום בין השניים. ואם רוצים לסכם שנה כל כך ייחודית, כאשר אפילו הנגיף הנוראי מקבל תפקיד משני יחסית לנשיא אחד שמעד (לא רק) בגלל עצמו, קשה לצפות לתוצאה שיכולה להתרומם מהבינוניות.

בין נחרת צחוק, לעצימת עיניים לא יזומה, קשה לומר שהסרט על אחת השנים הקשות ביותר מצליח לעורר משהו מעבר לסדרת פיהוקים ומינימום גיחוכים. הדמויות מרגישות חסרות השראה ומעוף והכתיבה מנתבת את הצופה לאן שיוצרי הסרט רצו, מבלי לתת הזדמנות לייצר קו מחשבה עצמאי. בין שלל תכניה סוף שנת 2020, העמוסה לעייפה, דווקא נטפליקס שקיבלה בוסט מטורף מהמציאות החדשה, שהוכתבה למיליארדים ברחבי העולם, בחרה לחתום את השנה עם סרט, שבעיקר מבהיר שיש עוד המון מה ללמוד והרבה כיצד להשתפר.


נחיה ונראה מה מצפה לנו הפעם, מבית היוצר של הבית הלבן | צילום: IMDB

2020 הייתה נוראית בכל כך הרבה רמות ושלבים והיא לא פסחה גם על מסכי הבית, אשר סבלו מתוצרים בינוניים ובהיעדר תחרות אמיתית משאר שירותי הסטרימיניג, בתחום הסרטים ובהיעדר הפלטפורמה המושבתת של בתי הקולנוע - זוהי עוד תופעת לוואי פרי השנה הקשה הזו. תכלה שנה וקללותיה ובאמת כולנו זקוקים לברכותיה של השנה החדשה.