להתראות קולנוע, שלום טלוויזיה

התכתבות בהודעות עם חבר בליל שישי חשפה אותי לראשונה לקיומו של הסרט, הטעות של הבמאי הייתה כשהוא הציב את קתרין זיטה-ג'ונס, שאף אחד לא זוכר פרויקט מוצלח שלה לאחרונה כשחקנית ראשית. הדבר הרתיע אותי במיידי ואפילו שהקריא לי את שמו של ג'וד לואו ככוכב נוסף לא נרגעתי ולא רציתי כ"כ להרים את עצמי מהספה על מנת לבקר בקולנוע למענם. ברגע שביצעתי את הבדיקה שלי וראיתי שהבמאי הוא סודרברג וישנם גם צ'נינג טייטום ורוני מארה, אז הבנתי שאפשר להודות בטעות ולהזמין כרטיסים לסרט. אשתי ואני ארזנו את התינוק המתוק לסבא וסבתא שלו ויצאנו להפליג אל חסדיו של סודרברג וכוכביו בתוך אולם הקולנוע ביחד עם עוד שלושה חברים. נגלה בפנינו סרט שאותו בונה סודרברג במיטב הכלים הקולנועיים שאותם הוא מכיר ומציג באמצעותם, בצורה הטובה ביותר, עולם מלא חרדות דרך זוויות צילום מטרידות (מלמטה למעלה), וויס אובר, צילום מטושטש, תקריבים, שוטים מכוננים ושאר ירקות צילומיות. הסרט נפתח בשוט נהדר של צילום ומעקב על העיר מלמעלה, התכתבות והומאז' מסוימים לסרטו של פולנסקי, "תינוקה של רוזמרי". זווית תעופת ציפור מעליה של העיר, המקום שבו מתחיל, במידה כזו או אחרת, הניכור בין אנשי העיר הגדולה לבין עצמם.

תחילתו של מבוך, עיר גדולה, הרבה אנשים בין הרבה בניינים ולא כ"כ קשה ללכת לאיבוד בין אותו הסבך. ואז מתחילה לה העלילה; אמילי (רוני מארה) היא בחורה אבודה במקצת, בעלה (צ'נינג טייטום) מסיים את עונשו בכלא ושב הביתה לאחר כארבע שנים שבהן היה כלוא. היא מנסה לחזור לחיי שגרה, אך אופפות אותה מחשבות אובדניות שגורמות לה לבצע ניסיון התאבדות, שלאחריו היא פוגשת רופא פסיכיאטר (ג'וד לאו) אשר מתחיל לטפל בה באופן קבוע מתוך דאגה למצבה הנפשי הרעוע. במהלך הטיפול הוא גם מתייעץ בעמיתה פסיכיאטרית (קתרין זיטה-ג'ונס) שטיפלה באמילי בעבר וכזאת שתמליץ בהמשך על טיפול תרופתי חדש, כזה שישנה את כל חיי המטופלת והמטפל. עד כאן הכול ברור והכול מובן, אך עם ההקדמה, העלילה מתחילה לקבל תפניות וסודרברג מתחיל לירות לכמה כיוונים עלילתיים. ישנה ביקורת ועימות על רקע הטיפול התרופתי, בין אובדן הנורמה של אדם שמשתמש בתרופות מסוימות על מנת לקבע אותו כאדם נורמאלי מלכתחילה ככל האפשר.

הסיפור של הדיכאון של אמילי זולג כעת גם לרופא שלה שהופך אט אט לאובססיבי למעמדו ולטיהור שמו על רקע השפעתם ההרסנית של התרופות אותם הוא רושם למטופלת שלו. סודרברג מעלה בצורה מסוימת את הביקורתיות שלו כלפי קפיטליזם ותיאוריות הקשר שלו. הוא בוחן תחת זכוכית מגדלת תחילה את המטופלת ולאחר מכן עובר המוקד אל עבר הרופא אשר ישקף משתי בחינות את השפעתו המסואבת של הקפיטליזם שבפשטותו מגיח בראש ובראשונה בתור שיתוף מטופלים בניסויים של תרופות חדשות שיוצאות לשוק, דבר אשר מכניס כסף ישירות לרופא המטפל.

הסרט מציג בעיות כדיכאון, ייאוש וחוסר אונים על כמה דרגות וכמה רבדים ועושה זאת בצורה נהדרת כאשר הוא מתחיל בצורה דרמטית והופך לאיטו למותחן מרהיב אשר משתמש בכלים הקולנועיים הדרושים ובראשם עריכה נהדרת של סודרברג. צ'נינג טייטום חוזר לעבוד עם הבמאי אחרי "מג'יק מייק" ועושה את תפקידו כראוי ונהדר. קתרין זיטה-ג'ונס מקבלת עוד כמה דקות (לוהטות לעיתים) של חסד על המסך הגדול בחסותו של הבמאי הנהדר והכוכבים הראשיים: רוני מארה וג'וד לואו כובשים את המסך. לאו כבר מזמן לא צריך להוכיח את עצמו ובגרותו ממשיכה את נעוריו והוא אולי לא סופרסטאר אגדי בעל יכולות פנומנאליות, אבל הוא נמצא קצת מאחורי ההגדרה הזאת ולא בהרבה, הוא נכנס לתפקיד מאתגר מאוד אשר דורש ממנו לייצר משחק מצוין ומגוון בכמה רמות. ועל רוני מארה אפשר להרחיב ואפשר שלא להרחיב את הדיבור מכיוון שאין צורך לומר את הברור מאליו, מ"נערה עם קעקוע של דרקון" ששם אי אפשר לזהות אותה בתור בת אנוש נורמאלית היא הופכת לייצור הפגיע (לכאורה, לכאורה) שבסרט הזה. היא נותנת הופעה אדוארד נורטונית לחלוטין, מימיו הטובים של הנורטון, הופעה מפוארת. משחק שמצית את הדמיון ומגוון עצום של הבעות פנים שלוקחות אותנו למחוזות שונים בכל פעם, חוויה מרגשת של מי שכבר צועדת בשבילים מבטיחים מאוד. סרט פשוט נהדר עם המון עומק שמתנהל בקצב מיוחד משלו, מתחיל לאט ומגביר את עצמו ואת קצבו ועובר בין ז'אנרים בצורה טבעית כ"כ וממש מחליק בינם. סודרברג אולי נפרד מאיתנו כבמאי קולנוע, אבל בהחלט יש למה לצפות כאשר הוא יעביר את הפרויקטים שלו למסך הקטן.