ביקור בקן הקוקייה

אני חייב לציין שאני נרתע לחלוטין כאשר אני שומע את צמד המילים "קומדיה רומנטית" ואין ספק שהסרט הזה נופל אל תוך חלק מהנוסחתיות של הז'אנר הזה, ז'אנר שמיועד בעיקר לבנות המין השני אשר מחפשות עלילה מתקתקה ונקייה שמדברת על פנטזיות במסגרתן גבר מכיר אישה, לא הולך בפעם הראשונה או שאולי כן, אבל בסוף הם יהיו ביחד וכינורות יתנגנו והאישה הצופה תזיל דמעה. ובכן דיוויד או.ראסל ניסה להרחיק לכת עם הז'אנר הכי רחוק מהתבניות המוכרות ועשה זאת בחן רב ובעזרתם האדיבה של שניים מכוכבי הוליווד הרותחים ביותר ועוד כמה וותיקים ויצאה לו תוצאה נהדרת שמשתלמת בהחלט. אמנם הסרט אינו עילוי ואינו מצדיק את שלל המועמדויות שלו לפרסי האוסקר מעבר לשחקנים, בטח ובטח כאשר הוא קומדיה קלילה עם תוכן פסיכי, אבל הוא בהחלט ראוי להיות משהו שרואים בכיף, נהנים משעתיים קלילות ובעיקר פסיכיות וכל מה שמשתמע מזה. אין לי ספק שהשחקנים הראשיים שווים מועמדות לאוסקר בכל קטגוריות המשחק, אין לי ספק שלורנס עוד תביא פסלון אחד מתישהו הביתה, אבל הפעם, עם כל הכבוד לה, עמנואל ריבה מ"אהבה" הכול כך מרגש, הייתה חייבת לקטוף את הפסלון שכנראה היה האחרון שלה. העלילה מציגה את פט (אותו מגלם בכישרון רב בראדלי קופר המצוין) שאינו באמת כזה חולה נפש כמו שמצויר בכל טריילר אפשרי, הוא פשוט אדם עם אופי בעייתי שקיבל זריקת מרץ בדמות תפיסת אשתו הנואפת, מה שדי דחף אותו בזריזות לטיפול של שמונה חודשים במוסד לחולי רוח.

כאשר הוא משתחרר ורוצה לחזור למוטב וגם (לא ברור למה) לאשתו הנואפת הוא נתקל בחסימות רבות בצורתן של צו בית משפט מאשתו והוריו, המנסים לרסנו. הוא ינסה לעשות הכול על מנת לשוב לזרועותיה של אשתו האהובה ופה בעצם מתחילה העלילה להפוך לסלט מתובל במיטב המשוגעים שאינם מאובחנים כמותו. תחילה הוא חוזר לחיק הוריו, אימו (ג'קי וויבר הנהדרת) היא עקרת בית קטנה ומצחיקה שסובלת את כל המשוגעים ביחד ומצליחה לאחד בין כולם גם ברגעים הקשים. אביו (רוברט דה נירו בקאמבק מופלא) הוא אוהד מטורף של האיגלס, על כל המשתמע. הוא מאמין בקמעות למזל למשחקים (מי לא ?), יש לו טקסים למשחק ולצפייה בו (למי לא ?) והוא הורחק לכל חייו ממשחקי קבוצתו בגלל שהיה מעורב בתקרית מכות באצטדיון בעברו (טוב, לזה אני לא מוכן לקשור את עצמי), כמו כן הוא מלא חששות משובו של פט הביתה וניכר ריחוק ביחסים בינו לבין בנו השב. לקלחת מתווספים גם חברו הטוב של פט ג'ייק ואשתו השתלטנית, ורוניקה (ג'ולייה סטיילס) שהיא גם חברתה של אשתו לשעבר של פט. המסע לקן הקוקייה יוצא לדרך באותו הערב בו מגיעה טיפאני (ג'ניפר לורנס), אחותה של ורוניקה ואלמנה צעירה שסובלת ממאניה דיפרסיה (המוציאה את הדיכאון בהזניית גופה), אל ביתם של זוג חבריו של פט והשיחה בינם מתחילה לקלוח. מכאן מתחיל מסע אל עבר הנורמה, כאשר כל העוסקים במסע אינם בשיא השפיות, בין אם מאובחנים ובין אם לא.

הבמאי, מציג בפנינו כמה התנגשויות וכמה ניגודים בכל כך הרבה אופנים שצריך לשבת, להביט ולעקוב היטב. ישנו מאבק בין פט לאחיו על אהבת אביהם וכמובן שהכול מתועל דרך קבוצת הפוטבול שלהם, כמובן שישנו מאבק בין פט לבין אביו, טיפוסים די דומים שלא סגורים על הדמיון בינם על בסיס אשפוזו של פט. וישנם כמובן מאבקים בין האב לאם על מה טוב לבנם, בין שני הגיבורים הראשיים על מי יותר משוגע, בין זוג החברים של פט ובעצם כמעט ואין רגע אחד שאתה מודה לאלוהים שאתה לא גר בשכונה הזאת שפעמיים ביום צעקות רמות מפריעות את מנוחת השכנים, בין אם יום ובין אם לילה. בל נשכח את אחד מהחביבים שמוסיף עוד קמצוץ של טירוף מתון ולא נראה זמן רב, כריס טאקר הנהדר, שאני אישית התגעגעתי להופעה שלו על המסך הגדול. התמהיל של כל הכוכבים שבסרט מעלה את הסרט לרמה גבוהה, המשחק האמין והסיטואציות המצחיקות בהחלט משדרגות את הסרט. העלילה עצמה לא משעממת לרגע וכל המצבים המביכים שקורים במהלך הסרט לא מותירים את הצופה משועמם לרגע. עם זאת, כאשר אנחנו מרגישים לכמה רגעים שיצאנו מתבניות הקומדיה הרומנטית, כמובן שאו. ראסל לא יוכל לכוון את שרביט המנצח שלו למשהו אחר ובחצי השעה האחרונה אפשר לרשום נפילה חזרה לתוך כל אותן התבניות המוכרות. לא רע בהכרח, אבל לא מוציא את הסרט מדהים כמו שיכל להתפתח ומשאיר אותו די צפוי ודי מוכר בסופו של דבר. הדרך שאינה סוגה בשושנים חוזרת בדיוק לפריחתו של האביב ומסתיימת במשהו הרבה יותר נעים, רך ורומנטי. בסך הכול הטעם הסופי שנותר בפה הוא נעים, טעים ושווה את אותן הנגיסות.