טרנטינו חסר מעצורים

אחד מגאוני הדור בבימוי קולנוע מחקה את אחד מגאוני המאה בבימוי סרטים (היצ'קוק) וממשיך כדרך קבע להשתחל ליצירות של עצמו בתפקידים קטנים וכמעט חסרי משמעות, החיקוי להיצ'קוק מסתבר בתור משהו מוצדק ומשהו סימלי שמעיד על הגדולה. וכעת לסרט, הרבה זמן שלא צפיתי במערבון טוב, שלא נאמר מצוין, בטח ובטח לא משהו שנוצר לאחרונה ובטח ובטח לא משהו שהוא אינו חידוש דוגמת True Grit הנהדר. טרנטינו משתמש במובחרי צוותו והפעם בתפקיד הראשי הוא מציב את ג'יימי פוקס המצוין שמוכיח פעם אחר פעם את איכויותיו הנהדרות בתור שחקן גדול ופעם אחר פעם מבצע קפיצות גדולות במימדי הסרטים בהם הוא משתתף.

לעומתו, חביב טרנטינו החדש, הלא הוא הגרמני המופלא, המזוקן והפרוע הפעם, הלא הוא כריסטוף וולץ אשר מגיע (בניגוד ל"ממזרים") בתור שחקן מוכר עם קבלות, אחרי זכייה באוסקר על תפקידו ב"ממזרים" ולאחר כל ההקדמה הזאת מצליח, שוב, להדהים את עולם הקולנוע באיכויות המשחק הפנומנליות שלו, הקרות, המחושבות, היהירות והעוקצניות על גבול המבדרות. וולץ בתפקיד מדהים שכנראה נתפר במיוחד עבורו ונתפר בצורה מושלמת על מנת לספק לצופים חוויה שהיא חד פעמית בשחקן נהדר שמגיע לו, בצדק, הפסלון השני האישי שלו על תפקיד משנה וענק שפשוט שוב גונב את ההצגה מכל גיבור אחר בסרט. עד עכשיו התעסקנו עם "הטובים" ועם שחקנים שבסרט מגלמים בקלות יתרה את התפקידים שהם אהובי הקהל, אלו שכיף לאהוב. כעת נתפנה לטפל בשני הארכי נבלים המגולמים גם הם בצורה מופתית על ידי שניים נהדרים ומוכחים, האחד, חדש בסרטי טרנטינו ואילו השני כבר עשה את שלו באחד הגדולים אי פעם של טרנטינו ובכלל. אני כמובן מדבר על סמואל ל. ג'קסון ועמיתו, ליאונרדו דיקפריו.

דיקפריו בתפקיד הנבל, לראשונה בחייו (תקנו אותי אם טעיתי) ואילו לג'קסון התפקיד לא זר, לא בתור רע ולא תמיד בתור הטוב המושלם, אבל שניהם מגלמים את התפקידים בצורה מופתית ופוערת פיות. דיקפריו אשר בעברו נחשב אחד מילדי הוליווד היפים (ועברו הלא רחוק עם נציגת ציון בתפוצות מלמדת גם היא על כך) והמושכים עובר מטאמורפוזה לנבל, בעל פנים נעימות, לכאורה, אך כאלה שמשתנות ללא היכר ברגעי זעם וכעס, אחת מהסצנות גרמה לאשתי כמעט לעקור לי את היד מתוך בהלה ואפשר לומר שהוא את שלו בסרט עשה בצורה ייחודית ונהדרת וחתם הופעה נדירה בתור האיש הרע הראשי, פשוט להתפעל.

סמואל ל.ג'קסון שכבר קבר את עצמו לא אחת ולא פעמיים עם סרטים סוג ז', מוחזר על ידי טרנטינו למרכז הבמה בתפקיד פשוט יוצא מן הכלל, ג'קסוני טיפוסי עם פה מלוכלך, נרגן וחסר סבלנות שלא יהסס לדרוך לבנו על הלב בדרך להשיג את מטרתו, או לחילופין לשרת את מטרות אדונו. נהדר, מבדר, מגחיך את עצמו ומשחק בצורה נפלאה. בהחלט רביעייה מושלמת מכל צורה ובחינה של סופרסטארים מהמעלה הראשונה בהוליווד. מעל כולם מנצח המגה במאי הזה, עם שוטים חותכים אל לב ליבו של הגיבור, אל תוך עיניו הרושפות במיטב תכסיסי המצלמה ובתצוגת בימוי מופלאה שכרגיל משתמשת בהילוכים איטיים, להדגשת הדרמה, בחיתוכים מהירים נוסח המערבונים הישנים, בסגנון הטרנטינואי האלים שלא מותיר שום מקום לספק בקשר לזהות הבמאי עם ההגזמות הידועות, גלוני הדם הנשפכים כמי נהר ויצירת סצנות קרב עילאיות אשר משתלבות עם ובתוך שיחות ודיאלוגים שנונים, מהוקצעים ומלאי בידור שפשוט מענגים בכל רגע נתון. כל גיבור יודע את תפקידו, כל גיבור מהפנט את הקהל, הטקסטים כתובים בצורה מופתית, העלילה נהדרת, המוזיקה מצוינת (למרות שיש רבים שיתקשו לעכל את השילוב בין ה"עכשיו" ל"פעם" מבחינת הפס קול) והמנצח מנצח על כולם בחרדת קודש שמא פסיק אחד עלול לפגום ביצירה הכה מוצלחת שלו. יצירה הנושקת כמעט לשלמות, אחד מהגדולים של טרנטינו ללא ספק ואמנם גם אם וויתר על זינוקים בעלילה הוא עדיין הצליח להכניס פלאשבקים מוצלחים, שתאמו את רצף העלילה, הצליח לתפור תפקיד לגרמני במערבון ופגע בול עם כל כוכב שכבש בסערה את המסך הגדול (ובקרוב את הקטנים) בסרט שהוא פשוט יצירה שלמה ונהדרת.

טעם לפגם היה באורכו של הסרט, אבל כנראה שלא היו נכנסים ניואנסים קטנים, מותחים ונהדרים עם סרט קצר יותר, הסוף, בעיניי ובעיני רבים יכל להתקצר ולהיות ממוקד יותר, אבל ככה זה טרנטינו, לטוב ולרע, כמובן שבעיקר לטוב. יצירה מדהימה ומסחררת שדיברה די חזק בטקס האוסקר השנה, למרות מיטב פלצני האקדמיה, שמחליטים מי מקבל וכמה, טרנטינו תוגמל בצורה מסוימת עם אוסקר על תסריט וכתיבה ואנחנו, הצופים, נשארים נאמנים תמיד לקולנוע משובח ואיכותי ויודעים תמיד להעריך את האיכויות של הבמאי הנדיר הזה, ללא קשר לחותמות של פרסים של אקדמיה זו או אחרת.