מרבה יחסים, מרבה דאגות

בינתיים הטריילרים הציתו את הדימיון עם כמה סרטים שנראו שווים לצפייה וגם הסרט הזה קפץ לתודעה, אשתי לחשה לי שהיא רוצה לראות אותו ועניתי לה שזה נראה כמו סרט שאפשר לחכות שיגיע לטלוויזיה. זה היה נראה כמו עוד קומדיה חסרת מעצורים ומשוללת פוליטקלי קורקט של ג'אד אפאטו ואחת כזאת שגם תתאים לצפייה משותפת של שנינו.

ג'וד אפאטו ידוע בז'אנר הסרטים שאותם הוא מוציא לאור, הוא משתדל לקחת את החיים בקלות ולתת זווית מחויכת וסאטלנית על העולם, ואם אפשר להכניס כמות בדיחות גסות, אז מה רע?. הפעם הוא מייצר ספין אוף ל"הדייט שתקע אותי" עם סרט שמספר על האחות של התקועה מהסרט הראשון (בכיכובה של לזלי מאן) ובעלה (פול ראד), אשר מגיעים, סוף כל סוף וביחד, למשבר גיל הארבעים שלהם.
המשבר והסיפור מתאפיינים ומתפרשים על כמה סוגי מערכות יחסים במהלכו של הסרט והכל כמובן נשמר בתוך המשפחה. הריבים והתסכולים מתרחשים בעיקר במסגרות שבין הבעל לאישה על רקע מיני, שחיקה במערכת היחסים וקמצוץ של משברים בתוך העבודה, בין בני הזוג לבין אבותיהם שלא היו שם עבורם או היו נמצאים יותר מדי וכמובן שאי אפשר בלי הבנות של בני הזוג שהגדולה היא מתבגרת זועמת (שדורשת כאפות חינוך) שמחוברת בערך לכל סוגי הטכנולוגיה החדישים ומציגה את הניתוק של הילדים מההורים בצילה של הטכנולוגיה והקטנה היא התמימה, החמודה שרוצה להיות בחברת אחותה הגדולה ולחקות אותה.

אפאטו, בסגנונו המיוחד מצליח לייצר מכל הבליל, העצוב לכאורה, מצבים קומיים אינספור, אך נראה בשלבים רבים כאילו הוא מאחד כמה פרקים של סיטקום משפחתי אמריקאי לכדי סרט באורך מלא, וזה ארוך!. הסרט, שיכל להיות בקלות מלודרמה סוחטת דמעות נופל לתוך התבניות המוכרות של הקומדיות של אפאטו; גסות, וולגאריות ומצחיקות עד דמעות. אבל אפאטו לא באמת מתייחס לאף אחת מהבעיות של המשפחה אותה הוא מציג בצורה מעמיקה. אפאטו מציג הרבה דברים מהחיים ומהמציאות אבל בתור פיתרון הוא מצליח ליפול בסופו של דבר לתוך השטאנץ המוכר של ניצחון הרוח המשפחתית על כל בעיות העולם.

במהלך הסרט העיר את תצומת ליבי אחד משני חבריי אשר הצטרפו לצפות בסרט, שלעיתים רבות מדי בני הזוג לא באמת מכירים אחד את השני לעומקם ולרוחבם ואחרי שנים רבות של נישואין וחיים משותפים היה אפשר לצפות לקצת יותר אמינות מצידו של התסריט. בשלבים ובחלקים גדולים מדי בסרט מגלים בני הזוג אחד על השני עובדות שנראות טריוויאליות ויומיומיות, כמאפיינים חדשים באופי של בן הזוג השני.
למשל, ישיבה ממושכת בשירותים מצידו של הבעל לא יכולה להיות עובדה חדשה המתגלה ביום בהיר אחד לאישה והופכת מיד לנושא בוער.
כמו כן, התכתיב הקיטשי האמריקאי, בסרטים מהסוג הזה, נוהג להפנות את בני הזוג לחיפוש פתרונות מיידים ומוזרים כמו אוכל בריא אינסטנט ופעילות משפחתית מוגברת, מוגזמת ולא אמיתית.

בני הזוג שולחים את הבנות, שהגדולה כמובן מתעניינת באייפון/פד/פוד ובבנים, לבנות מבצרים ולחזק את הקשר על בסיס דברים שהם הכירו פעם, אך לא תופס היום!. וכך, סרט שיכל להיות מבטיח בכל כך הרבה אופנים ניצל בזכות אותה וולגאריות מקסימה שאפאטו אוהב להשתמש בה בסרטים עם בדיחות פלוצים, מין, מצבים משפחתיים קומיים ומוקצנים וכמובן שאי אפשר בלי ג'ייסון סיגל ומייגן פוקס (ואף מילה מעבר לזה...) לתיבול.

בסופו של הסרט שכבתי כמעט מעולף נוכח האורך הבלתי נגמר של הסרט וגם כל אותן בדיחות שקרעו את הקהל הצופה בבית לא הצליחו להחזיק מעמד בתודעה וכל מה שנשאר היה האורך הלא הגיוני של הסרט (שעתיים ורבע). בסופו של דבר אנחנו מקבלים מהסרט את המנה האפאטואית הרגילה והטובה, אבל כל זה בתוספת של המון כלום שנמרח כמעט חצי מהסרט, מריחה שהיה עדיף לוותר עליה.