מה היצ'קוק היה אומר?

שנים רבות דחיתי את הקץ הבלתי נמנע, ידעתי שאני חייב להבשיל קולנועית על מנת להגיע אל הפיק הזה בהיותי צופה אדוק ומושבע של קולנוע באשר הוא ולבסוף זה הגיע וזה סטר לי בפרצוף. ועוד סטירה דוקרת, בשחור ולבן ושוב ושוב ושוב... היצ'קוק הצליח להוציא ממני את אחת ההיצמדויות למסך, בסרט שמוגדר אימה אי פעם, ואני הייתי שקוע ומרותק.

לא אוכל לספר על אפקט בהלה אמיתי ב"פסיכו" שאני שואב מסרטים אחרים, זולים יותר ומקפיצים יותר, אבל שמביטים בכל שלב שבבניית הסרט ובכל הגדרה שהגדיר המאסטר בקווים הדקים שבין אימה למתח עוצר נשימה, אפשר להבין למה הסרט הזה היה כל כך מוצלח. ואז הגיעו האחרים, עוד סרטים של היצ'קוק, וכל סרט שמתורגם אני ממהר לצפות, וכל חור שיש לי בלוח הזמנים העמוס שלי אני מצליח לפנות עבור עוד שעה וחצי, שעתיים של זמן היץ'.

לכן, תוכלו להבין כמובן כמה התרגשות אחזה בי שהבנתי שיש פה סרט שמכיל מגה וג'יגה סטארים אשר יתארו תקופה מסוימת בחייו של היצ'קוק ועוד אחת המשמעותיות בחייו הקולנועיים. בצורה מאוד דומה לסרט ב"שבוע שלי עם מרילין" של סיימון קרטיס, ניסה גם פה הבמאי סשה ג'רבסי להיצמד לתקופה מסוימת בחייו של המאסטר של הקולנוע המותח על מנת להבין את התהליכים שהובילו להבשלתה של אחת מיצירות המופת בקולנוע ושל האיש עצמו.

מן חידוש לתקופה בלי הסרט עצמו, מן צפייה במי שיצר את הסרט מהצד, שחזור עכשווי לאירועי עבר. מיותר לציין שהסרט מצליח בפנים רבים, אבל גם נכשל בכמה, ואפרט: אפשר להתחיל באיפור הכבד שנח בצורה כה עמוסה על פניו מלאות ההבעות והכישרון של סר אנתוני הופקינס, האיפור כמעט שמעלים זכר לדמותו האמיתית, אבל הוא שם, מפציע עם משחק פשוט נהדר ועם חיקוי כמעט מדויק של הבמאי האגדי. איתו הלן מירן, אישה כוחנית ונפש מעט פגיעה המלווה ועושה את האיש מאחוריו ומצדדיו למי שהוא ויכולה לפרק אותו במחי יד.

הלן מירן עושה מה שהיא עושה הכי טוב, תצוגת תכלית מבחינת משחק אמין ואמונה שגם היא אוחזת במושכות הסרט, בצורה כמעט שווה להופקיניס. היפיפיות התורניות שהוליווד מציעה נכנסות פה לתפקידי המשנה-משנה, ג'סיקה בייל וסקרלט ג'והנסון שאם תשאלו אותי בתקופות רבות בחיי לא אוכל להבדיל בינהן מרוב הבלונד והיופי המשתפך מכל פינת מסך.

לא דורשות להציג את תצוגת המשחק של חייהן, אבל עושות עבודה נהדרת ובמיוחד סקרלט ג'והנסון שמפליאה בצרחות נהדרות המחקות את אלו של המקורית, ג'נט לי.ביקורות רבות דיברו על האופן המיותר בו השתמש הבמאי, סשה ג'רבסי, בדמותו של אד גין, הרוצח עליו ביסס היצ'קוק את דמותו של נורמן בייטס.

אני דווקא נהניתי מאוד מההקבלה המאיימת אשר משווה הבמאי להיצ'קוק כאחד שרואה ברוצח מטורף שותף לנסיעה תוך כדי שהוא מביים סרט המתאר את חייו של אותו רוצח בין הצללים. האובססיות המרובות של האיש, לגיבורות שלו, לאשתו כאל אם ולסרטיו לא היו רחוקות בעיניי הצופה כמתממשקות אל האובססיות של אד גין. היצ'קוק מפגין תלות באשתו שתנהל אותו כמו אימא, לא רחוק במיוחד מאותו רוצח שנוצק אל תוך דמותו של נורמן בייטס המחפש את דמות אימו לשלוט בחייו בצורה עקיפה וחולנית.

היצ'קוק מחפש שלמות ומהפך בסרטיו ונאנס על ידיה של הצנזורה לייצר את אחת מהסצנות הזכורות ביותר תחת אותה עין מפקחת ותחת עין אשתו אשר מזקקת אותה לכדי שלמות. התהליכים שהיצ'קוק עובר עד לסיומו של המסע שיציג את הסרט לראשונה באקרנים הם מפרכים, אבל די בנאליים וללא הפתעות מרגשות, הסיפור ידוע מראש והוא פשוט מבוצע בצורה נהדרת אבל גם חסרת אקסטרות שיעשו ממנו סרט שייזכר לדורות הבאים.

התמצית של היצ'קוק בתור האיש והאגדה לא מובאת יתר על המידה בסרט והסיפור כשלעצמו אינו מציג שיאים גדולים כמו שציפינו מסרט שמציג את אחד מהאנשים המעניינים ביותר בתעשייה. כמו כן, הסיפור של הסרט עצמו בתור תופעה היסטרית של קולנוע גם מדובר פחות והכול נשפך לתוך כד של שעה וחצי שמתמצתים את הכול במן ערבול זריז. עם זאת הוא מציג את השחקנים של ההווה, של העבר שעדיין נדבקים להווה ושל תקופה שהייתה מרגשת, דרוכה ומלחיצה של אחד מגדולי תעשיית הקולנוע.

הציפייה לסרט לא טמנה אכזבה בחובה וזאת גם בזכות העובדה שהבנתי שזה לא הולך להיות סרט של היצ'קוק, אלא עליו. כנראה שאם צריך לביים את היצ'קוק בצורה שתספר את הסיפור כפי שהוא צריך להיות מוצג, אז היצ'קוק הוא זה שצריך לעשות זאת.