"צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים": מה לשים לכם בצב?

היקום הקולנועי המצויר של ספיידרמן הלך והגדיר מחדש את חוקי האנימציה. לא עוד קווים נקיים ומשורטטים כי אם יד (או אפקט) רועדת, המון צבעים וחזרה לטעם וויזואלי של פעם. כל הצבעים מתפוצצים בפנים והעלילה תנסה לרדוף ולהשיג את קצב האש, אשר במסגרתו נורים עוד ועוד צבעים על המסך. ספיידרמן שוכלל באופן שיווקי גאוני גם בסרט ההמשך שלו והביקורות היללו, לא תמיד בצדק, כאילו מדובר בזהב טהור שלא נראה עוד כמותו על מסכי הקולנוע. היה זה אך טבעי שחיקויים יצוצו כמו פטריות אחרי הגשם ואם לא חיקויים, אז השראה שהעניק הסרט הראשון, אשר זכה באוסקר ובעקבותיו יפסע גם השני, ככל הנראה, על מנת להשלים רצף זכיות במחלקת האנימציה.

"צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" מביא עמו את אותו המקצב הרענן והטרי אל המסך, מעבר לאנימציה, הפועלת תחת אותה המסגרת שהגדיר ספיידרמן. לא משהו שלא נראה קודם לכן, אבל עדכון גרסה הכרחי ובימים בהם הקורים ועשרות גרסאות של אנשי עכביש מעופפים כובשים את המסך, את הקהל ואת המבקרים, הגרסה חייבת להתעדכן על פי תכתיבי האנימציה, במסגרתם התעשייה פועלת כיום. גיבורים צעירים? צ'ק! אנימציה שונה? צ'ק! עלילה בקצב אש? צ'ק! מסר שוויוני לילדים? צ'ק! אפריל אוניל מעוצבת על פי חוקי האיזון של ה-PC? צ'ק גדול! פיצה? צ'ק בריבוע (או במשולש)! וחשוב לא פחות מהכל: אורך סרט - חצי מספיידרמן ועדיין קולע בול למטרה. צ'ק ענק! אבל אחרי כל הרשימה הזו עדיין ישנה תחושה מסוימת של פספוס בכל הנוגע לעומקים של הגיבורים ושם אולי קבור הכלב או אולי העכבר, אשר מכרסם נתח ניכר מזמן הריצה של הסרט.


אתם תסלחו לי אם אני לא דומה לאפריל מפעם, אוקיי? | באדיבות סרטי פורום פילם

ההורים, אשר ילוו את ילדיהם לסרט, גדלו על ארבעת הצבים ומכירים את תכונות האופי שלהם בעל פה. הם ראו את סרטי הלייב אקשן, את הסדרה המצוירת ומפזמים את נעימת הפתיחה מתוך שינה ואולי אפילו לחלקם יש צלצול בפלאפון עם אותה הנעימה ועל כן אותם הורים יהיו ביקורתיים בנוגע לביצועים של הסרט הרבה יותר מהילדים. הקטנים וגם אלו שקצת יותר גדולים, יהנו מכל רגע וגם מהקצב, הצבעים והגיבורים המגניבים והמצחיקים, הם יקבלו ויעכלו את מוסר ההשכל, אותו שוטח הסרט בפניהם וינסו להפנים, עם המשך חייהם, שאין מה לשפוט על פי מראה ואולי, אם יתמזל מזלם, הם גם ינסו להיות קצת פחות טרולים לילדים שמפשלים בקטן ובענק. המסרים הרגילים מועצמים בסרט, בייחוד נוכח העובדה שמדובר בגיבורים וגיבורה שהם מתבגרים. כל החרמות, ההטרלות, הטיקטוקים ושלל הדרכים להשפיל את החלשים יותר מקבלים תמונה מיקרוסקופית בסרט, אבל דווקא הגיבורים עצמם נותרים פלקטיים למדי.

אם מיצינו את השיח בנוגע לצופים הצעירים בסרט, אפשר בהחלט לעבור לדבר על המלווים, אשר מגיעים איתם, בכדי לחלוק אהבה ישנה עם יוצאי חלציהם. אין מבוגר, בסביבות גיל הארבעים (ומטה) שלא אהב את צב-צבים-צבי הנינג'ה בילדותו ולכן אין סיכוי שתחליטו למנוע מילדיכם את המסרים, המבוססים על תכונות האופי שיש לגיבורי העל הללו להציע עבורכם. ובכן, ניכר כי יוצרי הסרט בנו על העובדה הזו, בתור אקסיומה. מיכאלאנג'לו הוא הליצן והשטותניק של החבר'ה הירוקים, ליאונרדו הוא המנהיג והשטינקר של ספלינטר, דונטלו הוא הגאון של החבורה ורפאל הוא בעל לב עדין ומזג חם. מאסטר ספלינטר הוא המנהיג הרוחני, שלא לומר אביהם הרוחני (והמאמץ) של הצבים. הכל ידוע, שריר, ברור וקיים, רק שבסרט אפשר לקבל רמיזות עדינות בלבד לכל תכונות האופי, בהן מתהדרים הצבים וגם מנהיגם העשוי ללא חת. אין כמעט רמזים בנוגע לאופי מעבר למשקפיים אצל דוני, צעקות "אני עצבני" של רף ומונולוג מנהיגות מצד לאו. מייקי נזרק הצידה לחלוטין ותחת מעטה קומי כבד לסרט, אופיו הייחודי נבלע עד ללא היכר.


העיקר שאנחנו יודעים להשתמש בפלאפון עם שלוש אצבעות בלבד | באדיבות סרטי פורום פילם

על הסרט חתומים המפיקים ס'ת רוגן ואוון גולדברג והסגנון הקומי ניכר ומפוזר פשוט בכל מקום, רק שהם קצת שכחו להכניס את הדרמה והעומק שכן היו מנת חלקם של הצבים המגניבים והמתוסכלים. זמן הריצה עובד טוב, בכדי לא להגיע למריחות עצבניות כמו במקרה של ספיידי, אבל הפלוס הזה הופך למינוס כאשר הפוקוס מהייחודיות של אותם גיבורים יורד באופן משמעותי. הסיפור מתחיל בגרסה די דומה למה שהכרתם בכל שאר הגרסאות - נוזל ירקרק נשפך לביוב, נוגע בצבים ובעכברוש מוגלה והופך אותם לחצי אנושיים: מוטאנטים. הם לומדים את אומנויות הלחימה מסרטים (מסר קצת שגוי וקצרני לדור שכבר ממילא תקוע מעל הצוואר במסכים), מתרחקים מבני אנוש, אבל מעריצים מרחוק אותם ואת תרבותם וכמובן מתקרבים לפיצה או פיצות (תלוי במידת הרעב).

הסרט הזה הוא אחד מסרטי האנימציה בעלי העיצוב הקודר ביותר שניתן לדמיין - רובו מתרחש בלילה ולא בגלל שהצבים משולים לערפדים, אלא כי היציאות שלהם (מהביוב, לא כלפיו) מתרחשות פשוט בזמן שהם יכולים להתגנב בין הצללים כמו לוחמי נינג'ה אמיתיים. בליל אימונים אחד הם נתקלים בנערה אנושית ולא מרפים עד למתן עזרה מלאה עבורה ומשם הקשר מתקדם בעיקר בשביל לאפשר לצבים לממש את רצונם - להיחשף אל מחוץ לצללים, בחסות מבצע שלהם להגנה על ניו יורק מפושע מסוכן וחסר פנים או זהות בשם: סופרפליי. ככל שהקשר בינם לבין אפריל מתחזק, כך גם רצונם לשים את אצבעותיהם המועטות על הפושע המסוכן גובר והעלילה מתפתחת באופן די צפוי (עד שישנה התפתחות קטנה-גדולה פחות צפויה), בסופו של דבר.


מי מתעסק?! זה לאו! | באדיבות סרטי פורום פילם

הנבל של הסרט הוא חמקמק ברצונותיו ובהתנהגותו והצוות שמלווה אותו אקראי למדי וגם מעט מאכזב, בחלק מהבחירות שלו. זה לא הנבל שעושה את הסרט, כי אם הקצב שלו, הכתיבה של מרביתו ועצם העובדה שישנה הזדמנות נפלאה לשוב ולפגוש את הצבים נלחמים בפשע, בסגנון די דומה, אבל בוויזואליות קצת שונה. כך תמצאו את עצמכם תוהים האם התחברתם באופן מוחלט לסגנון האנימציה וגם לנראטיב של הסרט הזה או שהוא יחלוף לידכם כמעט כמו עוד גרסה נוספת לארבעת הצבים הצעירים ופשוט תמתינו בסבלנות לסרט ההמשך שיגיע, בלא עיכובים יוצאי דופן, בעוד מספר לא גדול של שנים.

"צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" הוא כיף גדול, אבל אין בו רגעים גדולים מדי או כאלו שייזכרו או ייחרטו במוחות הצעירים או באלו המבוגרים יותר. הוא פרוגרסיבי במידה סבירה בהחלט ולא כזו שתסיט את תשומת לבם של המבוגרים ובטח לא את זו של הילדים וגם המסרים שלו יותר רלוונטיים, בקונטקסט של תקופה הנוכחית, בכל הנוגע לרשתות חברתיות ולתרבות המקוטבת מאוד, במסגרתה אנחנו חיים ובעצם חיינו כל הזמן. או שינסו לבלוע ולירוק אותך החוצה, כמה שיותר מהר או שתיתקל באנשים טובים באמצע הדרך, אשר יגרמו לך לחשוב פעמיים. במציאות מורכבת כמו זו שבה אנחנו חיים כיום, הסרט הזה יכול ללמד לא מעט מבוגרים את אותם הלקחים שהוא מתיימר ללמד את ילדיהם ואולי...מי יודע? משהו בכל זאת ייכנס.


מזל שההחלקה הזו, על שתי אצבעות, פחות מסובכת ממה שהיא נראית | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
כנראה שקשה להוציא סרטי צבים לא טובים. גם הסרט הזה לא נכנס בתוך קטגוריה שלא סומנה בעבר, עבור סרט של הגיבורים הירוקים בשריון. האנימציה מבצעת התאמות ברוח התקופה כמו גם העלילה והתוצאה היא סרט נהדר וכיפי, גם אם כזה שעדיין זקוק לשיוף וליטוש במחלקות אחרות - הוא עדיין עושה את העבודה היטב.

משפט על הבמאי:
ג'ף רואו, שהיה שותף לבימוי של "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" משתף פעולה פעם נוספת (ושנייה בסך הכל) בתור במאי עם קיילר ספירס (שום קשר ידוע לגברת עם המשמרת), אשר שיתף איתו פעולה באותו הסרט, כחלק ממחלקת האומנות. לשני הבמאים גם יחד אין רזומה רב (או כמעט כלל) בתור במאים, אבל הם עדיין מצליחים להוציא לפועל את החזון המצויר שלהם ונראה כי עוד נשמע על השניים - ביחד או לחוד, בתור במאים, בהמשך הדרך.

משפט על השחקנים:
הרשימה של המדבבים האמריקאים היא לא פחות מ-וואו. חלקם לא מנוצלים מספיק, בהתחשב בקנה המידה שלהם, בתור שחקנים גדולים אל מול מספר הדקות שהם מקבלים בסרט. בין השמות הבולטים תוכלו למצוא את רוז ביירן, ג'ון סנה, ג'קי צ'אן, אייס קיוב, ג'יאנקרלו אספוזיטו, פוסט מלון, סת' רוגן, פול ראד ומאיה רודולף. לאלו מאיתנו שהלכו או יילכו עם ילדיהם, תוכלו לקבל בצד הדיבוב המקומי את יהויכין פרידלנדר, אשר סוגר מעגל עם דיבוב מחודש של מאסטר ספלינטר ומתגעגע לקראנג - המוח העיסתי, שגם אותו דיבב בשנות התשעים, במסגרת הסדרה האלמותית. את הצבים מדבבים נועם טל, תובל שפיר, איתי ארד ורום קלטר ואילו את אפריל אוניל מדבבת נועה כהן.

משפט על אורך הסרט:
ככה אמור להיות סרט ילדים. שעה וחצי (ועוד טיפ-טיפה) ובלי מריחות מיותרות. מצד שני, זה מרגיש שדווקא הוא היה יכול להיות קצת יותר מפורט וארוך, בכדי לייצג את גיבוריו באופן נאמן הרבה יותר למקור ולא להישען על המקור בתור עובדות ברורות מאליהן, אשר יובילו חלק מהצופים להיזכר במקורות.