"ברבנהיימר": היום שבו עולמות התנגשו

בימים שבהם המילה "מגדריות" מגיעה בתור אחד מהערכים בבתי הספר היסודיים, גם אחרוני הפספוסים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הלימודים כבר יודעים שאין טעם להגדיר ורוד בתור צבע נשי או צעצוע מסוים בתור כזה עבור בן או בת. ברור שדורות שלמים עוד צריכים להיוולד בכדי שהטשטוש יבוצע באופן מוצלח, אך היסודות מונחים כבר באופן מוצלח ועם זרמים תרבותיים מסוג Woke או תרבות ה(אובר)-PC, אין ספק שבקרוב נגיע רחוק. עם זאת ולמרות הכל, שני הסרטים שעולים בסופ"ש הנוכחי מוגדרים על ידי רבים בתור "סרט בנים" מול "סרט בנות". הקדרות והמלנכוליה של קיליאן מרפי, בשירות נולאן אל מול הבלונד, ה-ורוד והחיוך המושלם של מרגו רובי, אשר מגיעה בתור נציגתה של גרטה גרוויג.


הנה זה מגיע, הרגע לו חיכיתם קצת יותר משנה | צילום: Longreads

מזה כשנה הרשת גועשת ומצמיחה אינספור Memes בנוגע לתאריך השחרור המשותף של צמד הסרטים הכה מצופים מצמד הבמאים המוערכים עד מאוד, אשר גייסו לחזקתם חצי מקהילת הוליווד הבכירה ביותר. אותה קהילה נמצאת, בימים אלו, בין שביתת תסריטאים, לשביתת שחקנים וזאת כאשר המילה AI מרחפת באימה מעליה ותעיד על כך "מראה שחורה" בפרק הראשון של העונה השישית שלה (וארי פולמן צפה זאת כבר לפני עשור ב"כנס העתידנים" הדיסטופי שלו). צמד הבמאים נכנסו בלי להתכוון לתוך תחרות אינטרנטית, אשר עוזרת ותורמת, בגדול, לפמפם את שני סרטיהם, המפומפמים ממילא בגלל העיתוי ותאריך היציאה הסופי של כל אחד מהסרטים. שני סגנונות שונים של בימוי, שני מגדרים שונים של במאים, כוכבים ראשיים התואמים את מגדר הבמאים שלהם ובגדול ז'אנרים כל כך רחוקים אחד מהשני, שהאינטרנט לא יכול היה להתעלם ולא לעשות מצמד האירועים - אירוע אחד גדול; שמח ומבדח.

בעוד הבמאים מפצירים בצופי הקולנוע ללכת ולצפות באותו היום בשני הסרטים, הקרנות טרום הבכורה התקיימו בהפרש של יומיים, האחת מהשנייה ונתנו הזדמנות וצ'אנס לעכל את האחד (הכבד כל כך), לישון עליו לילה או שניים ואז לעבור לשני. אז למרות שלא נרצה לתייג את האחד בתור סרט של בנים ואת השני בתור סרט של בנות; הפרמיירות והמיתוג נעשו כבר על ידי חברות היח"צ המקומיות וגם, כמובן, על ידי ה-World Wide Web, ככה שאיך שלא נהפוך את צמד הסרטים על פיהם ובחזרה, נאלץ להתמודד עם אותה הקונספציה. בינתיים, קחו לכם אוויר ותתכוננו לסך הכל של חמש שעות קולנועיות, בכיכובם של כל כך הרבה שחקנים הוליוודיים בכירים ובהנהגתם של שניים מהבמאים הבולטים שיש להוליווד להציע.


טוב, אז עם מי נתחיל ראשון? | צילום: Europeanconservative


"אופנהיימר" - שלוש שעות של נולאן, ברצינות תהומית מדי

כריסטופר נולאן נותר כמעט מאחרוני הבמאים הגדולים ובכלל, אשר עדיין מקפידים להשתמש בפילם. הוא מצלם סרטים עם פילם, בצורה אנאלוגית וגם עבור מסכים גדולים, הגדולים ביותר שניתן לחשוב עליהם - 65 מ"מ ואיימקס 70 מ"מ. אופנהיימר הוא סרט האיימקס הארוך ביותר שצולם אי פעם והיה על גבול מכאני של כשל, בשל משקל הפילם, אשר נושא את שלושת שעותיו. זוהי גם הפעם הראשונה שסרט איימקס מצולם בשחור לבן, כלומר ובשביל לתרגם את הכל לשפה הפשוטה ביותר - נולאן הוא חיה נדירה ואחד מהאחרונים שמנסים לשאת על גבו את כובד משקלה של הוליווד הקלאסית ויחד עם טום קרוז והאובססיה לייצר את הפעלולים שלו בעצמו, השניים מנסים להחיות את הערך המוסף הקולנועי לעולם שהפך ברובו ככולו לדיגיטלי ומרבית האפקטים המרשימים מבוצעים בטכנולוגיית CGI.


וואלאק, קשה לטפס לפסגות שהציב נולאן עד עכשיו | באדיבות: Tulip Entertainment

הדיון על הצורך של קרוז ונולאן ביצירת קולנוע אותנטי הוא מרתק בפני עצמו ועם זאת, ניכר שיש גם משהו מאוד אישי ואולי אפילו קצת אגוצנטרי בכך שהשניים לוקחים את כובד המשקל על כתפיהם - חסונות ושריריות ככל שיהיו. הקהל הרחב כבר לא כל כך מתעניין בדקויות, בטח ובטח בסרטי אקשן, בכל הנוגע לדרך שבה בוצעו פעלולים או בדרך שבה צולמו סצנות כאלו ואחרות. בסרטו הנוכחי של נולאן ישנה החרגה מכיוון שלא מדובר בסצנות אקשן עמוסות כי אם בנקודות מסוימות מאוד, בהן הוא מציג את הפיצוץ של פצצת הניסוי - הטריניטי וכל השאר נוגע פשוט לדרך שבמסגרתה הוא מחליט להחיות עוד קצת את הוליווד הישנה יותר, דרך שיטת הצילום והבימוי.

בסרטי אקשן, עמוסי אפקטים מיוחדים, הסיקוונסים הספציפיים, אשר צולמו על רמפות מיוחדות ועליהן בוצעו חזרות אינסופיות של קרוז בצניחות וקפיצות לתהומות הכל אפילו נבלע עוד קצת, אבל בסרטים מסוגו של אופנהיימר, ההבלחות היחידות שעבורן ייעד נולאן את הטכנולוגיה האנאלוגית מצריכות דיון בנוגע לקהל היעד וכמה זה באמת משנה להם. אם בסרטי "משימה בלתי אפשרית" ניכר שקרוז מנסה לשמור על אותנטיות - הרבה בשביל הבאז האישי על שמו, קצת בשביל הוליווד וגם לא מעט בשביל להוכיח שאפשר לעשות את הכל בדרך נאמנה, ככל הניתן, למציאות; אצל נולאן התוצר מרגיש כאילו הוא הופך להיות נישתי יותר עבור קהל עם עין חדה במיוחד, אשר תדע להבדיל בין סוגי העדשות, בין פילם לצילום דיגיטלי ותזהה שאין שימוש ב-CGI וכי מרבית העבודה נארגה באופן מקורי ונעשתה בעבודת יד.


בואו תראו איך אני קופץ על אמת | באדיבות פורום פילם

מעל הכל ובשביל קצת להבין את האובססיה של נולאן למקוריות ואותנטיות, על גבול שיגעון הגדלות והניתוק - את הסרט שהוא צילם אפשר לראות באופן המיטבי ביותר באולמות איימקס 70 מ"מ, אשר נחשבים נדירים ביותר למציאה, באופן גלובאלי. נישה, כבר אמרנו? אי אפשר שלא להעריך את התעוזה והרצון של נולאן להיות אחד האחרונים מסוגו, בכל הנוגע לצד הטכני, אבל בכל הנוגע לדרך שלו, הפעם, לספר את הסיפור, קשה לומר שלא נראתה יצירה מסוגה של אופנהיימר בעבר. זהו סרט עלילתי, על בסיס ביוגרפי, אשר השורה התחתונה שלו רלוונטית יותר מאי פעם לעידן הנוכחי, אבל הדרך שבה היא מסופרת לעיתים טובעת בים של מלל, מונחים טכניים מאוד וכמובן לוקה באריכות יתר, שעל אף שהיא מצליחה לשמור על העניין לכל אורכה, יצירתו האחרונה של נולאן היא לעיתים מסורבלת ולעיתים אחרות גם מסובכת לעיכול בצפייה הראשונה וניכר כי הוא הסתמך על קאסט יוצא מן הכלל וכמובן על העובדה שהצד הטכני יציל אותו.

לא מעט דובר על סרטו של נולאן בתור זה שעומד להציל את הקולנוע ובהקרנות טרום טרומיות היה באז חיובי מאוד, אך התוצאה הסופית לא מהדהדת באופן מובהק את מה שנולאן הקפיד להדהד בסרטים קודמים שלו, אשר מתחו גבולות ויזואליים ומחשבתיים. יש כאן הרבה משחק עם הזמנים, עם מספר עלילות ואירועים ומעל הכל עם המון המון שחקנים ברמות הגבוהות ביותר שיש להוליווד להציע, אבל בלא מעט רגעים העלילה מרגישה דלוחה ומשמימה, כאילו בשביל למלא את זמן הריצה של הפילם הארוך ביותר שנוצר עבור טכנלוגיית איימקס.


תודה, תודה...הפעם הכל בשחור לבן | באדיבות: Tulip Entertainment

ישנם הרבה פיקים נהדרים ומרתקים, אבל קל ללכת לאיבוד מרוב דמויות בסרט, אשר מגולמות על ידי שחקנים נפלאים, שהשימוש בהם הוא כל כך מינימליסטי, עד שאפשר כמעט להגדיר את הופעתם בסרט בתור Cameo, על גבול הניצבים (ככה סתם נזרוק את השמות של גארי אולדמן! קנת' בראנה, רמי מאלק, קייסי אפלק, ג'וש הארטנט, אלכס וולף, ג'ייסון קלארק, ג'ק קווייד, אלדן ארנרייך, ומתיאס שווייגהופר) אשר מוכנים אפילו לדקה של הופעה או טקסט רק לחלוק את אותו הסט עם כריסטופר נולאן. מעל כולם משתמש נולאן בכוכבים הראשיים שלו בצורה הטובה ביותר וגם במסייעים והמסייעות הבכירים יותר, הכוללים בין היתר את מאט דיימון בתפקיד נפלא, אמילי בלאנט בהופעה נהדרת ועם סצנה אחת טובה במיוחד וגם עם פלורנס פיו, שאין תפקיד שהיא לא מבצעת באופן כמעט מושלם וללא קשר לתוכנו.

בכל הנוגע לסרט עצמו, מדובר גם כן בדיון מרתק למדי בנוגע לאבי פצצת האטום - ג'יי רוברט אופנהיימר, אשר לקח את התיאוריה המבריקה שלו ואת הידע העצום אשר צבר בפיזיקת ומכאניקת הקוואנטים על מנת לנהל את פרויקט פצצת האטום - פרויקט אשר היה אמור להיות זה שיעניק את היתרון לארצות הברית על גרמניה הנאצית, אבל בסופו של דבר כולם יודעים היכן, מתי ועל ראשם של מי היא הונחתה. הסרט פועל במספר חזיתות עלילתיות, כאשר הראשונה שבהם היא זו המתארת את דרכו של אופנהיימר הצעיר, אשר עולה לגדולה במהירות מסחררת עד לכדי קבלת אחד הפרויקטים הגדולים והחשובים ביותר בהיסטוריה האמריקאית והעולמית. חזית זו מבצעת טיול לא קצר דרך תחנות משמעותיות בקריירה של אופנהיימר בלימודים, בהיכרות עם שלל מדענים, אשר יחברו אליו בהמשך וגם כמובן אי אפשר בלי חיי האהבה ואם אפשר לקרוא למה שהיה לו: חיי משפחה, בהמשך.


הסיגריה שוב תלויה על הצד. רק הכובע השתנה | באדיבות: Tulip Entertainment

חזית שנייה היא זו אשר מתארת את אופנהיימר המבוגר, בוועדת אישור חידוש הסיווג הבטחוני שלו, אשר מתנהלת מולו כמעין משפט בדלתיים סגורות וללא קהל, בכל הנוגע למעורבתו בקומוניזם ומכירת מידע לסובייטים. בחזית הזו הוא עומד תחת חקירה צולבת ולא מניד עפעף, כאשר בתוך תוכו מתבצע ביקוע אחר ביקוע, נוכח האשמות המוטחות באיש שהיה אחראי גדול, באופן עקיף, לסיום הלחימה מול היפנים. לבסוף ובחזית השלישית והאחרונה - ועדה נוספת אשר מתחקרת את האדמירל לואיס סטראוס (המגולם על ידי רוברט דאוני ג'וניור, באחד מתפקידיו הגדולים ביותר מאז ומתמיד) - ראש הסוכנות האמריקאית לאנרגיה אטומית ועל הקשרים שלו והסכסוכים שלו עם אופנהיימר.

עיבוד הסרט מבוסס על הביוגרפיה "פרומתיאוס אמריקאי" והוא מהווה שלב נוסף במחקר של נולאן את אנשי מדע ושוב כולל העמקה אל תוך הלבטים הפנימיים העמוקים של גיבוריו הראשיים. בסרטו הנוכחי ניכר כי הגיבור הראשי מוכן לעיתים להקריב את העולם כולו רק בכדי לראות כיצד התאוריה שלו קורמת עור וגידים, אבל בסופו של דבר מביע חרטה עמוקה ודאגה עתידית מתוצאות מעשיו. נולאן מנסה לומר, באמירה הכללית של הסרט וכמובן דרך שלל הגיבורים שלו ובמיוחד דרך הגיבור הראשי, משהו על הערבוב הפרדוקסלי שיש לדמויות שלו בכל הנוגע לדרכי הפעולה שלהן בדיוק כפי שמייצר המדע, במסגרתו הם עוסקים, על מנת לייצר את אבי אבות הפרדוקסים - פצצה אשר נועדה למנוע מלחמות, אבל שום מלחמה עתידית כבר לא תתרחש בלי האיום המרחף שלה מעל העולם ושום מרוץ חימוש לא יתחיל להניע ללא הטכנולוגיה אותה הגו ערימת המדענים והתאורטיקנים אשר מובלטים יותר ופחות בסרטו של נולאן.


תנו לו בכפיים...או שלא | באדיבות: Tulip Entertainment

הדעות בנוגע לסרט הזה עומדות להיות חלוקות במקצת מכיוון שלהגנתו עומדות מספר רב של עובדות ובינן הבמאי והתסריטאי המבריק, שליהק חצי הוליווד לפרויקט שלו ויצא מגדרו לייצר את הסרט בתנאים שלו ולטובת הוליווד. עובדה נוספת היא המשחק הפנומנלי של קיליאן מרפי בתפקיד הראשי ושל רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד המשנה המרכזי - הופעות עם מועמדות וודאיות לאוסקר ואולי אף זכיות. גם הצוות הנשי המסייע ובכלל - יוצא מן הכלל. הסיפור וההיסטוריה ומעל הכל בל נשכח מהאלמנט הפסיכולוגי של הסרט, במסגרתו מספק מדען כלי לצבא מבלי שיהיה לו מה לומר בהמשך, בכל הנוגע לשימוש בו. וכן, מעל הכל יש כאן את הסיפור של השיטה האנאלוגית הוויזואלית וגם הסאונד, מחריש האוזניים, לעיתים, אותו סיפק אולם האיימקס המקומי שלנו בראשון לציון. אבל לא הכל טוב או מושלם.

בגנות הסרט אפשר לחלוטין לציין את המונחולוגיה העודפת, שפשוט לא מאפשרת להתרכז ולהתאפס, לעיתים, למי שלא בקיא במושגים מעולם הקוונטים. זה גורע וזה נגרר בלא מעט, מזמן הריצה של הסרט וכמעט עד המערכה האחרונה שלו. העובדה הזו גורמת לסרט להסתרבל ולהפוך למשעמם לפרקים רבים למדי וגם עצם העובדה שהוא לעיתים מזנק במהירות בין הזמנים ומתחיל סיפור חדש על מישהו שעד לפני שנייה לא היה שותף ומכניס אותו לשטף של הסרט - פוגם לחלוטין. סצנות הסקס מעלות את הדירוג וניכר כי הן שם בעיקר בשביל להיות שם ושוב...פשוט בלתי אפשרי להתעלם מהאורך הקיצוני של הסרט - שלוש שעות זה פשוט יותר מדי.


יאללה, התשתי...תעברו לברבי | באדיבות: Tulip Entertainment

בסופו של דבר הסרט יישפט בדיוק כפי שהגיבור הראשי שלו נשפט על ידי ההיסטוריה - חלק ראו בו נבל וחלק גיבור, כך גם אצל נולאן, אשר בהחלט יכול להשתמש בטום קרוז בתור משל מתחום המשחק, בעבורו מתחום הבימוי: ימים יגידו אם המאמצים הכבירים של נולאן לייצר אותנטיות הם אלו שישנו את פני הקולנוע המודרני או שהוא ייוותר כמעין חיה מוזרה (ג'וק שלא הושמד על ידי פצצת האטום של שירותי הסטרימינג), שעכברי קולנוע ואנשי אקדמיה כמהים לצרוך את תכניו ויעריכו את הדקויות שלו - קטנות כגדולות. חלק מהקהל הרחב ינחר בבוז כבר מתחילת הסרט ויברח במהלכו, אבל סבירות לא קטנה שחלק גדול לא פחות יעריך ויזריק אל הוריד כל דקה וכל שנייה מהסרט ואחר כך יבקש מנה נוספת. מה שבטוח...המועמדויו ת לאוסקר בעבור הסרט הזה לא יבוששו להגיע.





"ברבי": לוקחות את החיים בוורוד


ומהצד השני, במשקל נמוך ממשקל נוצה (וללא גרם של צלוליט), מגיע סרטה של גרטה גרוויג, הכל כך מוערכת וכל כך מגוונת וזה שאלוהים יודע מה אפשר היה לחשוב שעומד להתרחש בו לפני שנכנסים לקולנוע. ההפך הגמור מהסרט במשקל 16 הקילוטון של מר נולאן המכובד ועדיין עם המון מודעות עצמית וכמובן מסר חודר עצמות וצלוליטיס. אם היו בונים פצצת אטום מכל הפלסטיק של הברביות שיוצרו אי פעם, ייתכן והייתה לנו פצצה קטלנית יותר מהשתיים שהומטרו על הירושימה ונגסאקי. הסרט הכל כך מצופה של הבמאית הכל כך לא צפויה הזו ועם ערימת כוכבים קצת פחות רחבה מזו בקאסט של נולאן קיבל מעמד והייפ מטורפים לחלוטין וזאת מבלי שבאמת מישהו מצליח להבין על מה הוא עומד לדבר.


היושששששששששששש | באדיבות: Tulip Entertainment

בובת הפלסטיק הבלונדינית וחסרת הפרופורציה למידות הגיוניות, על פיהן ילדות ונערות שאפו לגדול, החלה את הייצור ההמוני שלה כמעט לפני 65 שנים. שנתיים לאחר מכן הצטרפו לקו המוצרים בובות קן והזוג הזה כבר נמצא בגיל, אשר במסגרתו נשים כבר נמצאות עמוק בתוך הפנסיה שלהן בישראל. קן כמובן צריך להשלים עוד כמה שנות קיום בשביל להתחיל ולתכנן את החופשות שלו בחוף הים, יד ביד עם זוגתו האייקונית, אבל השניים כבר רצים המון זמן ביחד ולא הרבה לחוד ובאמת הגיע הזמן שצמד שחקנים בשר ודם ייכנסו לתוך דמויות הפלסטיק ויפיחו בהן חיים.

ההשפעה של הבובות הללו לא פסחה על התרבות, האומנות וכמובן ליוותה כמעט כל ילדה ממוצעת בגילאים צעירים. מעבר לחיוך המשורטט והקוקו המושלם תמיד הייתה שם רמיזה כמעט בוטה של הבובונת הוותיקה על אידאל נשיות מסוים, אותו כדאי לבנות לאמץ ושעד היום מנוגח על ידי נציגי ונציגות הפמיניזם ונציגות דימוי גוף ונפש. סרטה של גרוויג לא רוצה רק להטיף על מקום האישה בעולם, שזה היה הכיוון המאוד צפוי שייקח; הסרט הכה מדובר גם מבקש לעשות פארודיה על כל העניין ובעיקר לייצר כיף חיים גדול תוך כדי התהליך - על פי הטריילר אפשר היה לנחש שזה יהיה התמהיל הצפוי ולאחר הצפייה בסרט אפשר לומר בוודאות כי הרוב אכן מבוצע לעילא...לפחות בחלק מהזמן.


מי הזמין את הצוות הוורוד? | באדיבות: Tulip Entertainment

מעבר לדימוי הגוף הבעייתי, אשר מציגה הבובה הבלונדינית, שעומדת על קצות אצבעותיה, היא גם קיבלה את הרשות להציג למשתמשות בה מגוון רב של אקססוריז. בכל אלו תצטייד כל ילדה בעלת ברבי, בעזרת הוריה ובהמשך החיים גם תצייד את עצמה בציוד המתאים להלך עמו במרכז הקניות המקומי, כי ככה הורגלה מגיל קטן. עם השנים והתפתחות תרבות שוויונית יותר ובעיקר תרבות ה-PC, הגיעו דמויות נוספות, בצבעים וצורות שונות, על מנת להרחיב את הטווח ולייצר איזון מסוים, אבל שום דבר לא יכול לטשטש לנו, ההורים, את המקור. הברבי הייתה ועדיין אמורה להיות זו אשר אמונה על העצמה ויצירת השראה עבור ילדות קטנות, בכדי שיוכלו להיות כל מה שהן רק רוצות להיות וכך גם מאמינה בת דמותה הראשית בסרטה של גרוויג, המגולמת על ידי ברבי רובי. כלומר...מרגו.

אחרי עשרות סרטי אנימציה שכללו את עולמן של הברביות והקנים שלהן, הגיע הזמן לסרט לייב אקשן?! אשר יוציא את הברבי מעולמה ויכניס אתכם אל אולם הקולנוע. הטון של הסרט נפתח בצורה המבודחת ביותר ובדרך שתמשוך קהל צעיר למדי, אבל ההתכתבות של הסצנה הראשונה דווקא תפנה למבוגרים יותר, עם רפרור ברור ל"2001: אודיסאה בחלל" של קובריק. משם המעבר יהיה למחזמר בעולם פנטזיה של משחקים, שמאוד מזכיר את "סרט לגו" בנוגע לכמה שנהדר ומושלם לגור בארץ הברביות, שם ישנם שני שמות שולטים (ואלן) ובאותה הארץ בעיקר שולטות הברביות, האוחזות בכל המשרות החשובות וגם מחזיקות בצד עדר של קנים, המלווה אותן בהערצה חוצת גבולות ובנאמנות עיוורת.


ולמחוא כף אל כף | באדיבות: Tulip Entertainment

בלילה בהיר אחד ובין ריקוד אחד לאחר, במסיבה הצבעונית של ברבי הראשית, מתגנבת לראשה מחשבה אפלה. זו תתגבר ותגרור אחריה שינויים פיזיים ושינויים בסדר היום של ברבי, מה שבסופו של דבר יצריך מסע אל העולם האמיתי. בעולם ההוא ברבי היא כמובן לא יותר ממשחק של ילדות ועל מנת שברבי הראשית תוכל לסדר את מה שמקולקל (כמו טיפה צלוליט ומחשבות על מוות) יהיה צורך ליצור קשר עם הילדה שמשחקת בה ולתקן כמה מהמחשבות הלא מספיק אופטימיות שלה. ברבי הראשית תעזוב את ברבילנד וערימת הברביות האחרות, שלא דומות לה בכלל (חוץ מזו המגולמת על ידי אמה מקיי) ותצא לעולם האמיתי, קן יתגנב והשניים יגיעו לפגוש מציאות שונה לחלוטין מכל מה שהכירו עד כה וכאן תגיע הכאפה, שעם הסימן ממנה תשוב ברבי לעולם שלה.

ברבי וקן יפגשו את אנשי ההנהלה הבכירה של חברת "מאטל" (החברה אשר מייצרת את בובות ברבי), שנראים כמו חלק נוסף מהפארודיה, אשר נגררת איתם מהחיים בעולם "ברבילנד" (וזה אחד מעקבי האכילס הלא קטנים של הסרט). אלו ינסו להחזיר את ברבי לקופסא ולטשטש את הגליץ', שהתרחש בין העולמות והזמנים, אבל עיקר החוויה של ברבי וקן תרגיש, בגדול, קצת כאילו השניים קיבלו את הגלולה האדומה ממורפיוס. מרגע החזרה הביתה ולעולם קצת שונה ממה שהכירה ברבי עד עתה, סרטה של גרוויג עולה על פסים קצת בנאליים, אם אפשר לקרוא למשהו בסרט הזה בנאלי. הירידה באיכות ובאינטנסיביות מורגשת וכל הוורוד המשתולל והאופטימיות הקוסמית של עולם הברבימטריקס מתחלפים בקריאת השכמה חברתית על טהרת הפמיניזם, שקצת מרחיבה את הסאטירה החמצמצה, בה הצטייד הסרט עד לשלבים הכמעט סופיים שלו.


חטפתי הרעלת צבע וורוד, אני צריכה לשבת רגע | באדיבות: Tulip Entertainment

זה היה כמעט ברור לחלוטין שגרוויג הולכת, דרך סאטירה עוקצנית, להציג את הפרדוקס בין עולם הברביות המנותק לבין העולם האמיתי שלנו. זה היה ברור שתהיה כאן זעקה חברתית דרך הומור וגם דרך דמותה של אמריקה פררה, אשר דרך טקסט נוקב אחד תכלא את תמציתו של הסרט בקליפת אגוז וזה היה ברור שהסרט הזה יצליח להגיע לתקרת זכוכית, אבל ככל הנראה לא לנפץ אותה על אף השילוב של הפאור קאפל בעמדת התסריטאים והבמאית (נוח באומבך את גרטה גרוויג). מרגו רובי בתפקיד יוצא מן הכלל וריאן גוסלינג גונב לה את ההצגה לחלוטין עם יופי של תפקיד ולא מפריע שכוכבי המשנה של הסרט כוללים את וויל פארל בתור מנכ"ל "מאטל", הלן מירן בתור קריינית מזדמנת, מייקל סרה את ג'ון סינה ועוד רבות, רבים, טובות וטובים.

בשורה התחתונה מדובר בסרט אשר עושה את עבודתו נאמנה ובעיקר מהווה הפוגה קלילה לצופים, ביחד עם משקל לא קטן של ביקורת חברתית, הצבועה בוורוד. גרוויג מצליחה לצרף את שמה לשמות גדולים כמו למשל שם הסרט, המייצג את שם המותג שעליו היא מבססת את הפארודיה שלה וכמובן לשמות הגדולים שהיא מלהקת, שעד לפני זמן מה היו מושכי עין הרבה יותר ממנה. לא מדובר בפאר היצירה מצידה של גרוויג ולא מדובר בסרט המייצר את מידת התחכום שאותו הוא חושב שהוא מציע, אבל בהחלט אי אפשר להתעלם מהכיף הענק שהוא מעניק לצופים במשך שעה וחצי לפחות, קצת לפני שהוא מתחיל להיגרר להתארכות המוכרת של קולנועני הוליווד, הלוקים בחוסר היכולת לעצור בזמן. תנו לנו לשאוף עוד קצת מהחומר הוורוד הזה, לפחות בשביל להצליח לשרוד את החום של יולי-אוגוסט.


אל המעיין! בא גדי, בא גדי קטן... | באדיבות: Tulip Entertainment





זהו..נגמר הסיקור הכפול לשני הסרטים הכל כך מצופים וכל כך מנוגדים. שניים שדיברו על פרדוקסים בתוכם והיוו פרקודס אחד מתמשך, במשך קצת יותר משנה, האחד לשני. "ברבי" נמצאה מפגרת ממש במעט מאחורי היצירה המורכבת של נולאן, במירוץ, שציווה האינטרנט על התודעה שלנו, הצופים, אבל צמד הסרטים הללו מהווים הוכחה ניצחת לנחיצות הקולנוע לחיינו, בכל צורה שלא תהפכו את ההצהרה הזו. עם קצת עזרה מהאינטרנט והקולנוענים עצמם, אשר ביקשו מהקהלים שלהם וגם של המתחרה השני, בתחרות, נמכרו עשרות אלפי כרטיסים להצגות כפולות ורצופות, על מנת לכבד את המעמד ואת המאורע, ההולך ומרגיש משתווה לליקוי חמה או לבנה. המסך הירוק והוורוד של הברביות אל מול ההצהרה המהדהדת בחוסר הנחיצות המופגן בעזרים טכנולוגיים של נולאן, שיעשה כל מה שצריך על מנת לייצר סרט על אותנטי על אחד השינויים הטכנולוגיים המשמעותיים ביותר במאה הקודמת. נראה בינתיים כי הקולנוע נמצא כאן בכדי להישאר ולכם נותר רק לקנות כרטיס ולהתחבר לחוויה הכפולה והארוכה למדי.


רצים לקנות כרטיסים. כפולים או בודדים; לא חשוב | צילום: variety