"סוף טוב": (לא) הכל טוב
ביקורות
הסרט המבוסס על המחזה של ענת גוב לא מצליח להמריא ובעצם ניכר כי הוא נותר מקורקע ומחובר לערימה של צינורות, החוסמים את דרכו מלנסות להתקדם ולהפוך לתוצר קולנועי ראוי.
יום שלישי, 27 ביוני 2023
"סוף טוב": (לא) הכל טוב
ישנו משהו מאוד מלאכותי בסרטם החדש של טל גרניט ושרון מימון, אשר מבוסס על המחזה אותו כתבה ענת גוב, בערוב ימיה, כאשר בחרה במודע שלא להילחם במחלת הסרטן בדרכים המקובלות; בעזרת כימותרפיה. הכניסה של הכוכבת הראשית, המבוססת על האלטר אגו של גוב, אל תוך חדר טיפולים במחלקה אונקולוגית בריטית, הופך להיות הצגה מלודרמטית מוגזמת מהרגע הראשון ועד לרגע האחרון שבו המסך הופך שחור והסרט נפרד מהצופים בדילוג קטנטן. האמינות של הסרט והמניירות של הכוכבת שלו היא מינימלית ומה שעבד בתור הצגה מצליחה מאוד, באופן לוקאלי, כושל בענק באותו המקום וגם מחוץ לגבולות ישראל, שם הסרט לא רשם הצלחה גדולה וזאת בלשון המעטה.
חובה לציין שההתמודדות עם הסרט הזה היא על חשבון הצופה ועל חשבונו בלבד. התוכן שלו אינו קל לעיכול וצפייה ועל אף העובדה הזו, קשה לומר שהדמות הראשית שלו מעוררת אמפטיה כלשהי, עם או בלי כוונה תחילה. לצפות בארבע נשים מדברות על מותן הצפוי, על ההתמודדות עם כך ועל הניסיונות לאמץ ולחבק את הכאב, זוהי חוויה לא פשוטה בכלל, שמזמינה צופים בעלי יכולות עיכול מיוחדות מאוד לקולנוע. על אף העובדה שהסרט מנסה להתמודד עם כל הסיטואציה הזו באופן חייכני, במידת מה, זה לא עובד במרבית השלבים, במסגרתם מנסים להתחבר הצופים אל התכנים הלא פשוטים שלו ומעבר לכך, גם מידת ההומור המפוזרת מעל הכל איננה מספיקה בשביל להקליל. כי ככה..
מזמינות אתכם לסיור במחלקה | באדיבות סרטי יונייטד קינג
ג'וליה (המגולמת על ידי אנדי מקדואל) היא כוכבת קולנוע הוליוודית, שניסתה להנשים את הקריירה הדועכת דרך הופעות במחזות בבריטניה. הכוכבת המזדקנת נכנסת בשיא הדרמה למחלקה אונקולוגית בבית חולים בריטי ושם היא תתחיל עם הטיפול הכימותרפי הראשון שלה, בצעד ראשון בניסיונה להילחם במחלה. כאשר היא מגלה שהיא איננה צריכה לחלוק את הרגעים האינטימיים והקשים הראשונים שלה לבדה, כי עם עוד שלוש נשים, בחדר גדול וללא קירות מפרידים, היא מתחילה לאבד את עשתונותיה, לבקש הפרדה, להתקשר למנהלת שלה ולהפר את השקט היחסי, השורר במחלקה ההיא, עד לאותו רגע שהיא הגיעה אליה.
לשלושת הנשים היושבות וניזונות משלל חומרים, המוזרקים להן דרך צינוריות, ישנה דרך מאוד מיוחדת להתמודד עם הכאב ועם המצב הלא פשוט, בו הן מוצאות את עצמן. הן מחזיקות ידיים ומפליגות יחדיו למחוזות דמיוניים, אשר אמורים לסייע להן להעביר את הכאב. כאשר העולמות שלהן מתנגשים עם זה של ג'וליה, הרוחות סוערות בתחילה, אך הן מאמצות אותה כאחת משלהן ממש במהרה ולוקחות אותה לסיור מודרך קצר בעולם הדמיון וגם בעולם המציאות המאוד כואבת, אליה נכנסת הכוכבת הכמעט לשעברית. בזמן המשותף של ג'וליה ושל שלישיית החברות החדשות שלה הן מפליגות למסעות בדמיון, מתמודדות עם האחות הראשית ועם רופא המחלקה ובעיקר עם שלל תהפוכות דרמטיות, שעיקרן במצב רוחה ובדרכה יוצאת הדופן של הכוכבת לעכל את מר גורלה.
בוא הורדת ידיים | באדיבות סרטי יונייטד קינג
הבעיה של הסרט מתחילה ונגמרת באפיון דמותה של ג'וליה. היא סובלת מגינוני סופרסטאר מוגזמים ותלושים לחלוטין מהמציאות, אמתיים ככל שהם עשויים להיות. הדמות היבבנית והבלתי נסבלת שלה לא מצליחה לעורר אפילו גרם של אמפטיה, על אף מצבה וגם התגובות הקיצוניות ושינוי מצב הרוח, ההחלטות ויחסה כלפי כל שותפיה למסע הקצרצר במחלקה האונקולוגית; כל אלו לא תורמים במאומה לאמינות דמותה או לרצון הכמעט נדרש לחבב אותה אפילו במעט. כל אחת מדמויות המשנה, של הנשים המאושפזות, מקבלת את ליטרת הבשר שלה, כאשר היא מציגה את סיפורה האישי, אבל זה לא מצליח לעורר אהדה מיוחדת, חיבור או הזדהות, אלא מהווה מעין זמן מסך מאולץ, כדי שתנסו להתחבר אל אחת מהן ואל הסבל האישי והרקע שלה.
במרבית השלבים של הסרט הוא נראה כמו ריטואל חוזר על עצמו. בכל פעם ג'וליה חוטפת התקף עצבים על משהו אחר שהיא מגלה על עצמה או על סביבתה וחוזרת לסבב היכרות עם אחת מהנשים, שמספרת את סיפורה או לוקחת אל אזור הכוח שלה. אחרי הטקס הזה הדמויות חוזרות למציאות, ג'וליה חוטפת את החפפה וחוזר חלילה. כל התהליך הזה מתרחש ללא הומור אמיתי, שאמור או עשוי להקליל את הסיטואציה, אלא עם כזה אשר מנסה לעזור לדמויות לעבור בקלות את המצב שבו הן נמצאות ואיננו זולג מן המסך אל הצופים. על אף הרצון לשבח ולהלל יוצרים ישראליים, המבססים סרט קו-פרודוקציה בריטי וישראלי ראשון, על הצגה מצליחה של דמות מקומית, שאיננה עוד עמנו, קשה לתת לסרט הזה את מה שבאמת רצינו לתת לו והסוף שלו ממש לא מסתבר בתור סוף טוב.
עכשיו תעשו פרצוף מלחמה ותמצאו את חיית הכוח שלכן | באדיבות סרטי יונייטד קינג
משפט על הסרט:
בפעם המי יודע כמה גילינו שעיבוד קולנועי למחזה מקומי או מחזה כלשהו, לא מצליח לבצע את המעבר מהבמה אל עבר הלוקיישן המצולם, מצומצם ככל שיהיה. סרט שיורה לעצמו בכל איבר חיוני, אשר נדרש בשביל שיצליח ומרגיש מפוספס מאוד.
משפט על הבמאי:
טל גרניט ושרון מימון כבר ביימו, בסרטם הראשון, דמויות שנמצאות בדרכן למותן וניסו להתפלסף על כך לא מעט. גם כאן הם מקבלים הזדמנות נוספת לעשות כן וגם לנסות ולעשות כבוד למחזה של ענת גוב, על מנת לייצר שיתוף פעולה ראשון מסוגו, אבל התוצאה הסופית לא עולה יפה, כפי שאתם יכולים להבין.
תראו, תראו מי הגיעה..זו ההיא מהסרט ההוא, לא? | באדיבות סרטי יונייטד קינג
משפט על השחקנים:
אנדי מקדואל אמינה בתור הכוכבת ההוליוודית המזדקנת שכבר לא מרגישה שווה כמו פעם, אבל אין לדעת אם היא מגיעה לכאלה רגעים מלודרמטיים וקפריזות מרגיזות. היא עושה את העבודה היטב, אפילו טוב מדי, ביצירת דמות בלתי נסבלת ומייצרת הופעה קשה לעיכול. מרים מרגוליס בדמות שגם מרגישה מאולצת לעיתים קרובות מדי ולא אמינה דיה, בחלק משלבי הסרט. לצידן לוקחים חלק גם סאלי פיליפס בתפקיד סביר למדי, רקי טקראר, טום קולן, מישל גרינידג', טמזין גרג והופעה קטנה מפנקת למדי של דייוויד ואליאמס האייקוני ("הממלכה הקטנה").
משפט על אורך הסרט:
אולי אורכו הקצר של הסרט, אשר מגיע לשעה ועשרים ושתיים דקות, הופך אותו לנמהר וגורם לו לאבד את הכיוון הדרמטי האמיתי שלו. אולי אם היה ארוך יותר, היה עשוי להימצא מטרחן. על אף שניכר כי הסבל מהצפייה בסרט לא נמשך זמן ארוך מדי, עדיין אפשר להבין שבשביל לגרום לדמות ראשית להגיע לשינויים דרסטיים והחלטות חשובות בנקודת זמן מאוד קריטית בחייה, ככל הנראה צריך לאפשר קצת יותר זמן בשביל לייצר אמינות מינימלית.
סיכום המבקר
10/
5.5