"שמונה הרים": לא טוב היות האדם לבדו

הקולנוע הוא מקום מופלא להכיל יצירות אומנות מכל כך הרבה סוגים ולהעריך אותן, לעיתים רבות, לא רק בשל היותן יצירות שמספרות סיפור או קובעות נראטיב מסוים, אלא גם בזכות יופי חזותי בלבד. רצוי, בדרך כלל, שיצטרף סיפור קוהרנטי בשביל להעריך את היצירה בתור מכלול, אבל לפעמים אפשר פשוט לטבוע בתוך הוויזואליות, עוצרת הנשימה, שיש לסרט להציע. כמו תמונה או צילום אשר לוכדים רגע מפעים של נופים, טבע או סיטואציה ספציפית, המעוררת תגובה בצופה, גם לסרט בקולנוע יש את היכולת לייצר אינטראקציה ארוכה יותר עם הצופה, אשר מגיע לחזות בה להרבה יותר ממספר דקות. כזה הוא סרטם של זוג היוצרים הבלגים: פליקס ואן חרונינגן ושרלוט ונדרמרש.


שים שקל לקופה של הצדיק, בצד | באדיבות קולנוע חדש

בשנת 2016 הפציע הרומן של היוצר פאולו קונייטי לחנויות הספרים וגרף אחריו ערימות על גבי ערימות של מחמאות ואף זכה בשלל פרסים. ספרו של קונייטי מספר על חברותם של זוג גברים, אשר מתפרשת על מספר עשורים ועל פני תקופת חיים לא קצרה. במהלך התקופה הזו הם משתנים ומתפתחים, כל אחד בדרכו ולדרכו, נפגשים לתקופות קצרות ואז נפרדים לתקופות ארוכות אפילו יותר, אבל שומרים על גחלת החברות, אשר הופכת להיות כמו מעין קשר בין אחים ואף חזק הרבה יותר. הם מתחילים בתור ילדים ומסיימים בתור מבוגרים, שעדיין מופעלים על ידי הילד הפנימי שחי בקרבם והמכוון ומנווט את דרכם, על אף שהם כבר היו אמורים לשייט באופן די עצמאי ואוטומטי בידי קברניט מחושב ובוגר יותר.

הוריו של פייטרו מחליטים לבצע שינוי כיוון לכבוד חופשות הקיץ ולקחת את בנם הצעיר לכפר קטן, אשר מצוי בתחתית הרי האלפים האיטלקיים. בכפר, הכמעט נטוש, במסגרתו הם מתארחים, מוצא פייטרו את חברותו של ברונו - ילד בגילו, אשר הוריו עניים למדי, לא מתפקדים במאת האחוזים ונעזרים בבנם לביצוע המטלות היום יומיות, בכדי להתקיים. ברונו ופייטרו מפתחים חברות יוצאת דופן והשניים מעשירים, זה את עולמו של זה וממלאים את החסכים שיש לכל אחד מהם, במסגרת הדרך שבה הוא גדל וחי את חייו עד רגע המפגש. ברונו לוקח את פייטרו לטיולים באחו והיערות המקומיים ואילו הוריו של פייטרו פורשים חסותם על ברונו, מלמדים אותו קרוא וכתוב ואף רוצים לממן לו לימודים ומגורים בעיר הגדולה, לכשיחזרו אליה.


קדימה ילד כפר, תתחיל להגביר את הקצב | באדיבות קולנוע חדש

כאשר חופשת הקיץ מגיעה לקיצה וכל אחת מהדמויות חוזרת לחיי השגרה, מתחילים קרעים בין כל המעורבים והפעם הבאה והמשמעותית שפייטרו יפגוש שוב את משפחתו ואת חברו הקרוב, באותה סביבה, תהיה כאשר הוא יהיה כבר בשנות השלושים לחייו. כאשר הם נפגשים זה מרגיש כאילו שום דבר לא השתנה - החברות נותרה בעינה, בדרך פלא והם מאחדים כוחות למספר חודשים, כאשר כל אחד מהם עדיין מחפש את הכיוון להמשך חייו. מהשלב הזה הסרט לוקח את צמד הגיבורים הללו לדרכים שונות לגמרי ובכל פעם מפגיש בינם מחדש, בשביל לראות כיצד ולאן כל אחד מהם התקדם בחייו. ישנם לא מעט רגשות מתחת לפני השטח, אבל הם כמעט ולא עולים או צפים עד לקראת השלבים האחרונים של הסרט.

הסרט של צמד הבמאים הבלגים עוסק בעיקר בחברות רבת השנים של צמד הגברים ולמרות שאפשר לחשוד בהתחלה וגם על פי הטריילר, כי מדובר באיזה הומאז' איטלקי ל"הר ברוקבק" מדובר בסיפור א-מיני לחלוטין וכזה המתמקד בעיקר במהות של חברותם ובמסע החיים, אותו עוברים השניים, ביחד ולחוד. מעבר לחברות המתהדקת עם ברונו מדי קיץ, מתווספים היחסים המורכבים של פייטרו עם אביו, של ברונו עם אביו שלו ועם אביו של פייטרו ומהווים בעצם את הבסיס הרגשי לעלילת כל הסרט. התסריט עצמו מטייל בין הידוק ופרימת הקשר בין השניים, כאשר החיבה והחברות העמוקה בינם נותרות זהות במהלך כל השנים ולא משתנות, ללא קשר לחוויות ולדרכים, בהן דורכים צמד הגיבורים הראשיים במהלך כל שנותיהם.


בואו, אל תפחדו...קפיצה קטנה והולכים לשתות בירה | באדיבות קולנוע חדש

עצם העובדה שצמד הגיבורים מגיעים מרקע כל כך שונה, אבל בכל פעם מתחברים מחדש ומגדירים לעצמם מטרות שונות לחלוטין, בעבור המסע הגדול ביותר, שהוא חייהם, הופכת את הסרט הזה לאפוס גרנדיוזי, אשר חולש על מרוצת שנים ארוכה למדי, במסגרתה מתפתחות הדמויות של שני הגיבורים בנפרד וגם ביחד. ישנם לא מעט רגעים סימבוליים, במסגרתם הטבע מקבל האנשה ולהפך, על מנת לקשור קשר עבות בין האדם לבין הטבע ובכל הנוגע לטבע - יש המון ממנו והצילומים משכרים ופשוט יוצאים מן הכלל. בהינתן האפשרות להקפיא חלק מהתמונות של הסרט או פשוט למצוא כאלו ברחבי הרשת, אפשר יהיה לייצר תמונות מרהיבות לקשט את הבית, כי מדובר באמת בנופים עוצרי נשימה שגם דרך המסך עוברים ועושים חשק לקום, לעזוב את הכל וללכת לטייל בהרים.

הניצחון הגדול של הסרט הזה הוא בעיקר היופי הוויזואלי שלו וגם הדרך שבמסגרתה העובדה הזו באה לידי ביטוי על השקפת עולמם של הגיבורים ועל כך שהיופי מתבטא כמעין צבע שמן מבריק על עלילה שהולכת לאיבוד לא מעט פעמים וגם מאבדת מחוזקה ואחיזתה בצופה לקראת סופו של הסרט. מדובר בסרט יפיפה, שהתחייב לספר סיפור ארוך והוא ממלא את הדקות הרבות שלו ברגעים מלא מעט תקופות, שחלקן לא תמיד מצליחות להחזיק את עצמן ואת הצופה. הוא מרהיב והחיבה והחברות של הדמויות הראשיות מרגישה אותנטית כמו גם הסיפורים האישיים של כל אחד מהם ועל אף שהוא לעיתים מושך את עצמו קצת יותר מדי ממה שהוא צריך, מדובר בסרט נפלא, שלא כדאי לוותר עליו, על אף פגמיו. היתרונות עדיין רבים יותר.


אין מצב שאני הולך ככה יחף כאן בחורף | באדיבות קולנוע חדש

משפט על הסרט:
זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן של 2022. יכול להיות שהוא קצת יותר סרט של שופטים, מבקרים ופסטיבלים, אבל גם הקהל הרחב יכול לרוות הנאה גדולה למדי מסרט שממש לא לוקח את הצופה שלו לקצה, כפי שזה עשוי להיות ניכר מסרט עם הרים משולבים בתוכו. ההזנה ההדדית הזו בין האדם לטבע ובין שני חברים טובים עושה עבודה מספיק טובה, בכדי למלא את הז'אנר הדרמטי באופן מספק.

משפט על הבמאי:
צמד הבמאים הבלגים, שהם זוג במציאות ויש להם ילד משותף ביחד, אפילו לא תכננו לעבוד על הסרט ביחד. שרלוט ונדרמרש היא שחקנית בדרך כלל ואילו בן זוגה, פליקס ואן חרונינגן (אשר ביים את הסרט "ילד יפה" עם סטיב קארל) הוא במאי מוכר למדי. שיתוף הפעולה בין השניים, לסרט הנוכחי, תפס אותם במהלך מגפת הקורונה, כאשר הזוגיות שלהם עברה טלטלה וכתיבת התסריט עבור הסרט היה תהליך מרפא, במסגרתו גם ביקרו ביעדי הצילום, חיו שם למשך תקופה ואפילו למדו איטלקית. אם זו לא זוגיות מנצחת...מהי?

משפט על השחקנים:
השחקנים הילדים (לופו ברביירו וכריסטיאנו סאסלה), אשר מגלמים במשך שליש סרט את הגיבורים, עושים עבודה נפלאה. לאלו הנערים (אנדראה פאלמה ופרנצ'סקו פאלומבלי) אין עבודה רבה ומשם והלאה אלו צמד השחקנים האיטלקיים: אלסנדרו בורגי ולוקה מארטינלי, שפשוט עושים עבודה נפלאה, אמינה ומרגשת, לפרקים.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ועשרים. בול. יותר מדי ארוך וזה מורגש ממש היטב לקראת הסוף.