"טד לאסו": אַמְבִּיוָולֶנְטִיּוֹת אהובתי

"טד לאסו" - הסוף? אולי, ככל הנראה, מסתמן שכן, אבל לעולם אל תספידו אדם (וסדרה) כמו טד לאסו. אחרי עונה ארוכה מהרגיל, לפחות באורכי הפרקים שלה, המסך ירד על אחת מהסדרות האהובות ביותר בטלוויזיה וכזו שהצליחה להכניס את הציניקנים הגדולים ביותר אל הארון בחזרה, ממררים בבכי מתרגש ולא מצליחים לסיים משפט רצוף. זו הייתה עונה דואלית ואמביוולנטית מאוד, כי זה קל מאוד להתאהב בה עד כלות ולטאטא מתחת לשטיח את כל מה שלא עבד בעונה הנוכחית, כולל הרגשות הפחות חיוביים כלפי חלקים ממנה ועם זאת, אי אפשר שלא להיות ביקורתי מעט עבור סדרה שהחלה להתפזר לכל כך הרבה כיוונים וקצת איבדה מהמגע המוזהב, האופטימי והמדבק שלה.

יוצרי הסדרה והכוכב הראשי שלה כבר הודו שהעונה הנוכחית סגרה את הסיפור שהם רצו לספר וזה בסדר גמור גם אם ניפגש בסדרת או סדרות ספין אוף, הקושרות את עצמן לעולם הנפלא של הלאסואים. העונה הנוכחית בהחלט הוכיחה, במהלכה ועם סופה, הכמעט ידוע מראש, כי המסך היה חייב לרדת על טרילוגיית עונות מופלאות, שהגיעו לסיכום עם סיום עונה שלישית מרגשת במיוחד. אקורד הסיום של העונה בעצם ביצע סגירה עבור (כמעט) כל קצה פתוח אפשרי, אבל עדיין השאיר כמה כאלו באוויר, כמו משבצת המריבה הפתוחה בשעשועון: "מי יהיה החבר של קילי"?


אנחנו עוד הולכים להתגעגע המון | צילום: IMDB

זה קצת מרגיש כמו סיום הקדנציה של ברק בכר בעונת האליפות השלישית וההיסטורית עם מכבי חיפה - לקראת הסוף של העונה המופלאה האחרונה ניכר כי שני הצדדים די מיצו את הזוגיות הזו והגיעו לסופה עם הלשון בחוץ, כשהאהבה עדיין חזקה, החיוכים ענקיים וגם בעיקר כי ידעו שככל הנראה יהיה קשה לטפס מפה יותר גבוה ביחד. הכוכבים הנוצצים ביותר של האליפות המופלאה הזו החלו (ועדיין ממשיכים, ברגעים אלו ממש) בתהליך פרידה וחיתוך הדרגתי בשביל לחפש אתגר חדש ושונה לחלוטין מזה שהיה בצבע הירוק בשנים האחרונות. כך גם הסדרה וגיבוריה, שאת סיפוריהם קיבלתם קצת יותר וקצת פחות, במהלך העונה, כרמז אפשרי לספין אופים עתידיים.

"טד לאסו" הדגימה לחלוטין את יכולותיה להיות הדג המיוחד שהיא מחוץ למים של סדרות אחרות מסוגה. האופטימיות של הסדרה, המונולוגים והדיאלוגים שלה, הרפרנסים לתרבות פופ, הכוללת בעיקר ציטוטים מסרטים מפורסמים, על סרטים מפורסמים והמון ניים דרופינג של דמויות מהחיים האמיתיים - כל אלו הפכו אותו לייחודית ורגילה מאין כמוה - בו זמנית. אַמְבִּיוָולֶנְ� �ִיּוֹת, כבר אמרנו? האופטימיות וטוב ליבה של הסדרה ושל הכוכב הראשי שלה אינם מקרה ייחודי או זר בעולם הטלוויזיוני, אבל ההתכה הזו עם עולם הכדורגל, שהוא אמוציונלי ברמה שונה לחלוטין, הפכו אותה להיות חד-קרן יוצא מן הכלל בעולם הסדרות. כשהסדרה הגיעה לרגעי שיא רגשיים והשתמשה בכל הכלים המוכרים, ידעתם בדיוק לאן זה הולך, אבל התרגשתם פי כמה וכמה ובעיקר אוהדי הכדורגל שביניכם, כי נבזק לו מעל כל הסיטואציה אבק הכוכבים של עולם הכדורגל.


שלושת הטנורים בלי משרוקית | צילום: IMDB

העונה הראשונה הייתה עשויה ללא רבב וגם הגיחה בהפתעה עם תחילת מגפת הקורונה שבאה על כולנו לרעה. היה בסדרה משהו מדבק ועוד בתקופה שההדבקות היו בעלות ייצוג שלילי בלבד - כזו הייתה "טד לאסו": הדבר הטוב היחיד שיוצאת מההדבקה לאנשהו - למסך. העונה ההיא בנתה את דמותו של טד ועוד הרבה טיפות, אשר הקיפו אותו והיו הדמויות התומכות, שהפכו לאיטן להיות משפחה גדולה, מטורללת ומחבקת חיבוק דב, שאתם פשוט לא רוצים שיעזוב אתכם. רציתם לשנוא את רבקה, כמו שהיא רצתה לשנוא את ריצ'מונד, אבל התאהבתם בה, תוך כדי שהיא התאהבה בפרויקט המטורלל שהיא בנתה בשביל להוריד את ריצ'מונד ליגה. לא נשארתם אדישים להיגינס המחופף ואפילו חיבבתם את נייט הנעבך. לא יכולתם להתעלם מדמותו של רוי קנט (רוי קין, לכל אוהדי יונייטד) הקשוח, שלבטח יתרכך ואפילו הבנתם שג'יימי טארט יעבור מהפך. ירידת הליגה הייתה הסימן לאי השלמות העלילתית, שמעידה יותר מהכל על מטרת העל של הסדרה. להפיח אופטימיות בקרב צופיה ולא משנה מה עוברים בדרך או אפילו בסוף. המטרה הייתה אחת - לאחד. גם כחלק מהסדרה וגם את הצופים.

העונה השנייה החלה להתקלקל במעט, בעיקר מההתבשמות של הסדרה מעצמה ומהצלחתה. הפרקים החלו להתארך, הסיפורים החלו להתפזר והקשרים התסריטאים ההדוקים, בהם התהדרה הסדרה, החלו להיפרם במעט ולהחליש את אחיזתם על הדמויות. הכדורגל ירד בנוכחותו, במעט ועלילות הצד קיבלו נפחים גדולים בהרבה יותר - עובדה אשר הייתה כיוון מעניין לסדרה שכל כולה הוא לחץ פיזי מתון על בלוטות הרגש, שהתפתחו אצל לא מעט צופים, בזכות האהבה, חוצת הגבולות שלהם לספורט הכל כך ייחודי הזה. אחרי שהעשן התפזר הקשר ההדוק לכדורגל המשיך להחזיק את הצופים מהופנטים וקשורים לסדרה בקשרים עבותים והסדרה יצאה להפסקה קצת יותר ארוכה, בהכנה קפדנית עבור עונת סגירת הקצוות והמחשבה על העתיד.


לחיי סדרות ספין אוף מהמעלה הראשונה | צילום: IMDB

העונה השלישית נפתחה עם אנטגוניסט שהתבשל בצורה קצת מלאכותית ומהר מאוד החלו לרדת כותבי הסדרה בזהירות רבה מהעץ הגבוה, עליו טיפסו עם עלילת הצד הזו. נייט היה אמור ויכול להיות דמות מפתח גדולה בהרבה ממה שהתקבלה, בסופו של דבר, אבל לכו תדעו אם גם כאן נאמרה המילה האחרונה, למרות שבין הדמויות המעניינות לאוהד כדורגל, הוא נמצא בתחתית הרשימה. ואז הגיע זבה (זלטאן, למי שלא קישר לבד) והלך, הגיעה ג'ק על מנת להעניק זווית וחוויה לסבית, כמעט חד פעמית והתפיידה ואפילו קולין קיפץ לו אל מחוץ לארון, באופן כמעט פומבי ומאז לא יצאה מילה נוספת בעניין (עד לפרק הסיום). גם הגיע והלך - חזיילך, מגדת עתידות, וויל ולזלי באמסטרדם ואפילו האחיינית של רוי בנוסף למורתה החלומית, אשר בעיקר הייתה סימבולית עבור הכוכב המתבגר. הרבה קווים עלילתיים חצי ורבע אפויים, שתרמו את שלהם, בפן הרגשי, אבל לא הבשילו עד הסוף, כמו בננה ירוקה לנצח.

האַמְבִּיוָולֶנ� �טִיּוֹת הורגשה מאוד עבור הבשלתם של אותם קווים עלילתיים חדשים וזניחתם לאנחות, כמו חוויה לילה חד פעמית ובריחה מהחלון, כדי לא להישאר ללילה. הם היו טובים, כי הסדרה פשוט ציפתה אותם בציפוי הפריך שלה, אבל לא תמיד מוצדקים או נחוצים. הפרקים התארכו באופן מלאכותי וזה ביאס בהתחלה בלבד, כי אחרי שמתחילים לצרוך עוד פרק בסדרה, פשוט לא רוצים שייגמר, אבל בכל הנוגע לשורה התחתונה - זה הרגיש כמו מסחטה מתוזמנת היטב. כל ניצחון של ריצ'מונד וכל דרך שלה אל עבר הפסגה היו מלווים תמיד באיזה הפסד מעצבן, שברור שייקח מהם כל אופציה להפוך לקבוצה הישגית על אמת ועם זאת, בשביל להפוך את הסיפור הזה למשהו מעל ספורט הישגי בלבד, תמיד חייבים להגיע הפסדים, אשר נלקחים ברוח טובה ואחריהם המועדון יכול ללכת ולחקור את חיי הלילה של אמסטרדם, למשל. כי אין דבר חשוב יותר מתחושת ה-יחד, שהופכת קבוצת ספורט לבלתי מנוצחת גם בראש ובמחשבה, הרבה אחרי שהיא מנצחת או מפסידה משחקים.


לא הייתה כאן יריבות, אפילו לא לשנייה | צילום: IMDB

"טד לאסו" הייתה טיפה קטנה בים של סדרות מצוינות, ייחודיות, קיטשיות, לעוסות וממוחזרות. היא לקחה קצת מכל ז'אנר ומכל סגנון והצליחה לייצר לעצמה ייחודיות משל עצמה, קהל מעריצים נאמן והמון עניין, על אף שלעיתים היא הייתה הדבר הכי פשוט שיש. היא הלכה ואיבדה מהחדות והאיכות, אבל נותרה כוכב זוהר בשמיים, שלא תצליחו ירד בשום שלב ממיקומו הרם. אם אכן זוהי עונתה האחרונה ולא מתוכננת עונה רביעית מפתיעה, הרי שהסדרה הזו גם ידעה מתי לרדת בהמון חן והדר, מבלי להיגרר ולמשוך משהו שכבר הופך להיות מובן מאליו. ריצ'מונד לא זכתה באף עונה בשום תואר, גם כשהיא התקרבה להינצל מירידה, היא חטפה עוד אחד והצליחה לקום רק בעונה לאחר מכן, אי אפשר להתעלם ממה שהלך בין השורות של הסדרה הזו והיא מעולם לא הייתה צריכה להצמיד תואר לקבוצה שהובילה אותה, היא פשוט התעלתה מכל תואר אפשרי בשביל להפוך להיות אהובת הקהל במשך שלוש עונות וזה, מסתבר, חשוב יותר מכל צלחת או גביע.