"חנות ספרים בפריז": חנות קטנה ומשמימה

אם לשפוט על פי הטריילר וצמד השפות המככבות בסרט החדש, מבית הבמאי סרג’יו קסטליטו, הרי שהציפיות יגיעו בהתאמה מלאה. צרפתית ואיטלקית הן שתיים מהשפות הפיוטיות והיפות בעולם. גם סרטים בשתי השפות הללו, כאשר מבוימים בידי מיטב הבמאים המקומיים, מכל אחת מהזירות, זוכים להצלחות מסחררות במיטב הפסטיבלים העולמיים. אתם כבר מפליגים ליעדים ומחוזות מבטיחים מאוד, כאשר אתם גם שומעים שברניס בז'ו היא אחת מצמד הכוכבים הראשיים ונותר רק לקוות שמשהו כאן לא יתפספס באמצע. אבל הוא מתפספס ולא רק באמצע, אלא ממש קרוב להתחלה והרבה מאוד גם לקראת הסוף.


אז רגע...אתה רוצה לומר לי שהכל כאן זה פרדוקס אחד גדול?! | באדיבות סרטי נחשון

נתחיל עם פירוש המונח אוֹקְסִימוֹרוֹן מתוך האנציקלופדיה האינטרנטית, האהובה על כולנו: "מטבע לשון המורכב מזוג מרכיבים הסותרים זה את זה, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להגיון – פרדוקס – וזאת על מנת להגביר את הרושם וההפתעה". כזה הוא בדיוק הסרט, כזה הוא שמו המקורי, באיטלקית וכזו היא גם העלילה ואפילו, לקינוח, גם ההופעות של השחקנית הראשית וגם זו המשנית בסרט. המונח הזה מגיע בשלהי הסרט, כאשר גיבור הסרט מקשיב לקולגה שלו, המקבילה הנשית בתפקיד הראשי, המדברת על המונח "החומר הרגשי" (שהוא גם שם הסרט באיטלקית) ומציין כי מדובר באוקסימורון. משם ניתן לעצור ולהתחיל להקיש על המשמעות שלא בטוח שלה פילל הבמאי והשחקן הראשי של הסרט עבור יצירתו.

יש משהו מאוד פלסטי, לא אמין ומאולץ בסרט שאמור לגרום לנו להתרגש, להיסחף ולהתמסר בשיא הקלילות אל שלל המסרים שהוא מעביר לקהל הצופים. תוכנו של הסרט ועלילתו כל כך מאולצים שאפילו השתקף הדבר דרך יושבי סינמטק תל אביב העייפים, בהקרנת טרום הבכורה, כאשר ניסו למחוא כפיים בשביל לכבד את הסרט, עם סיומו, אך מצאו עצמם כחלק מסך מחיאות בודדות מאוד וכאילו בעיקר בשביל לצאת ידי חובה. הגיבור הראשי של הסרט, המגולם על ידי קסטליטו עצמו, הוא הדבר היחיד האמיתי בסרט וניכר כי לשחקן הראשי היה הכי קל לביים את עצמו, כי לכל השאר היה צריך להעיר אינספור פעמים, בערך כמו שדמותה של ברניס בז'ו מתלוננת על מנהל ההצגה, במסגרתה משתתפת הגיבורה המשנית של הסרט, אשר לה מעיר מנהלה שהיא לא אמיתית מספיק ולא מהווה חלק אינטגרלי מההצגה.


שם יותר מעניין מכאן, בואי נלך לראות מה יש שם | באדיבות סרטי נחשון

זה מרגיש לעיתים לא נדירות כי הסרט כאילו מכוון להיות ארס פואטי בלי כוונה להיות כזה, אבל ככה יוצא לו. הוא אפילו לא מבין וגם לא רוצה להיות משוקף על ידי הדמויות שלו, בחלקן. הוא מדבר על אומנות מכמה כיוונים, מתפלסף על דרכים נכונות יותר או פחות לחיות ומכניס אש לקרח, בכמה הזדמנויות, אבל התוצאה הסופית יוצאת סתמית, מבולבלת ומשעממת למדי. הרבה מהומה, אשר מתרחשת בזירה מצומצמת מאוד, על מאומה עלילתית, שגם לא מצליחה לסחוף בשום פרמטר רגשי, על אף שהוא מכוון לרגש ולא רק בהזדמנות אחת.

האדם הממוצע ברחוב הפריזאי יספר לכם על חנות ספרים מקומית באזור מרכזי, שם יושב לו מוכר ספרים טוב לב וממושקף ומטפל בקונים אצלו, ברוחב לב ובאופן האישי ביותר שניתן לדמיין. בקומת הקרקע של החנות מסתובב לו וינצ'נזו האיטלקי ומתקשר באופן אישי עם כל אחד מהלקוחות המועטים, אשר פוקדים את חנותו. הזקנה עם הליפסיק המוגזם מגיעה לברבר, המוכר האיטלקי במאפייה ליד מכין לו קפוצ'ינו וקרואסון ומגיע לפזר רצף מילים באיטלקית, לבזוק מספר בדיחות גסות מעל ולהסתלק כלעומת שבא וגם מדי פעם, בזמן האחרון, מגיעה לה שחקנית תיאטרון, כרוח סערה, מחפשת את הכלב שלה, הופכת את המקום ויוצאת החוצה כלעומת שנכנסה.


איך הקרואסון? והבדיחות הגסות? | באדיבות סרטי נחשון

בקומה העליונה נערה מצוברחת על כסא גלגלים ואילמת זמנית, אשר נתמכת במטפלת חביבה ופטפטנית, רופא צעיר ופטפטן וכל פטפטם מקומי או מי שרק יוכל לנסות להוציא ממנה מילה, לאחר הטראומה שעברה, במסגרתה איבדה את היכולת ללכת. אביה מקריא לה סיפורי לילה לפני השינה, בכל ערב ודרך קבע והיא, מצידה, עונה לו בדמעות, פרצוף חתום והרבה מרד נעורים שקט ורועם בו זמנית. הוא מיואש, טוען שהוא חי רק בשבילה, אבל אלו לא חיים באמת והוא כבוי כל כך שרק אישה כמו יולנד הסוערת יכולה להכניס לו אור אמיתי וטעם חדש לקולטני הטעם שכבר איבדו כל קשר למשהו אותנטי.

נשמע טוב על הנייר, אבל בפועל הכל כאן מוגזם, לכל כיוון אפשרי וחסר לב ונשמה, למרות שהוא אמור להיות עם קילוגרמים רבים מאלו. הסיטואציות, אשר לוקחות חלק בשגרת החנות, נראות כאילו נכתבו כהלצה והדמויות מתנועעות בחוסר טבעיות מופרזת - בין דרמה מוגזמת לקומדיה רופפת. התוצאה הסופית מייצרת המון חיוכים בזווית הפה, אשר משתחררים אחרי חוסר נוחות ואי נעימות בעיקר ואולי גם לא מעט רחמים על השחקן הראשי והבמאי של הסרט, שלא מצליח לייצר תגובות מספקות לסרטו. כמו שדמותה של ב'זו נכנסת בסערה, עושה הרבה בלאגן ויוצאת בלא מעט סצנות החוצה, כלעומת שבאה ובעיקר באלו הראשונות שלה בסרט, כך גם יצירתו של קסטליטו נפתחת במיני סערה, עושה קצת בלאגן ויוצאת כלעומת שהגיעה.


מחכה שיקרה כבר משהו בסרט הזה | באדיבות סרטי נחשון

משפט על הסרט:
אכזבה מרה למדי מסרט שהציפיות ממנו שלפחות יצליח להתעלות מעל הבינוניות וכל מה שנזכור ממנו הוא בלאגן תסריטאי, חוסר אותנטיות והופעה אחת מוגזמת, שגם אם הייתה אמורה להיות מוגזמת, היא הייתה כבר קצת מוגזמת מדי.

משפט על הבמאי:
סרג’יו קסטליטו בסרטו השביעי בתור במאי, שמאחוריו בעיקר קריירה ענפה בתור שחקן. באופן חשוד למדי הוא לא מצליח לצקת ולו רבע מהלב והנשמה הגדולים שלו בתור השחקן הראשי בסרט הזה, אל עבודתו בתור הבמאי של הסרט. בלאגן באוויר וחסר אמינות בסיסית בעלילה גורמים לכך שהסרט הנוכחי שלו מתברר כחלש למדי.

משפט על השחקנים:
סרג’יו קסטליטו, כאמור, בהופעה נפלאה ומלאת לב ורגש, לעומתו ברניס בז'ו, כנראה על פי בקשתו, צריכה לתת הופעה מטורללת לחלוטין והיא עומדת בכך היטב ועם זאת, ניכר כי הטרלול עולה לה לראש וקשה לומר שהיא משכנעת מישהו חוץ מאת עצמה ואת הבמאי שלה, באחת ההופעות הבינוניות ביותר שלה.


ים של דמעות בשתי עיניי | באדיבות סרטי נחשון

משפט על אורך הסרט:
לפחות השיעמומון הזה לא מצא את עצמו גם נמרח אל עבר גבולות השעתיים. שעה וחצי ודי.