"הטוב שבך": הטוב שבהם

חשבתם שמיכל הדלק של מורגן פרימן התרוקן? שהוא מגלם רק תפקידים בסרטים זניחים ובשביל לשלם את חשבון החשמל והמים? תחשבו שוב. הסרט הנוכחי מוכיח, בפעם המי יודע כמה, שלפעמים גם שחקן ותיק וטוב צריך לצדו צוות ראוי יותר והוא פורח, גם בגיל מאוחר. תצוגות המשחק של מורגן פרימן ופלורנס פיו הופכות את הסרט, אותו מביים זאק בראף, מבתם סרט טוב ומרגש ליצירה נפלאה ומפעימה. תוסיפו לתצוגות המשחק גם את העובדה שפשוט מדובר בסרט טוב, מרגש וכמעט מדהים בפשטותו ותקבלו את כל המרכיבים למתכון מנצח, שפשוט לא כדאי לפספס.

פלורנס פיו, גם היא, סיפור בפני עצמו. אחת השחקניות שבאמת, ממבט ראשון, קשה להבין מה מיוחד בה, לפחות מבחינה חיצונית ומהרושם הראשוני - עובדות זניחות, לכאורה, אבל עדיין הכרטיס של כל שחקן הוא קודם כל שני אלו, עבור כל צופה. הכל משתנה כאשר היא נכנסת לדמות, אותה היא מגלמת והיא גילמה לא מעט דמויות, מורכבות יותר ופחות, בשנים האחרונות ולא בכדי זכתה למעמד הוליוודי רם. היא אחת מהשחקניות העולות בשנים האחרונות ובכל סרט בכיכובה היא מוכיחה זאת מחדש. בסרט הנוכחי היא אולי מציגה את תצוגת השיא שלה ואם לא השיא, אז בוודאי אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר של השנים האחרונות.


זה נראה כאילו וילון ומפת שולחן הזדווגו ויצרו את הסוודר המכוער ביותר אי פעם | באדיבות סרטי פורום פילם

סרטו של זאק בראף ("סקראבס") לא מתיימר לספר סיפור מורכב או יוצא דופן, אלא כזה הנוגע באנושיות וכזה שייגע ברגש. אין כאן תחכום יוצא דופן, צילום מיוחד או נושא שלא נגעו בו בעבר, בדרכים כאלו או אחרות, אבל בראף יודע לספר, בעיקר דרך צמד הדמויות הראשיות והשחקנים, אשר מגלמים אותן, סיפור פשוט מרגש, שגם אם נמתח במעט, לא מרגיש כך בסופו של דבר. השחקנים בעלי הקיטוב הגילאי, הכמעט קיצוני (פרימן מבוגר כמעט בשישים שנים מפיו) פשוט מצליחים לכבוש ולשבות, למרות שלעיתים הם צריכים לגשר על פערים עלילתיים ואיכותיים, שהסרט מפספס פה ושם.

השיאים של פיו ופרימן, ארוכים וקצרים ככל שיהיו, פשוט מחזיקים את הסרט ברמה גבוהה ולא מאפשרים לאבד עניין בשום רגע ממנו, למרות שלעיתים מסוימות נראה שהתסריט של בראף נופל ומנסה להפיל את הצופה למלכודות מלודרמטיות מדי, כאילו ליישר קו עם אג'נדה, שתתאים למסלול הז'אנרי, שהוכתב מראש במרבית הסרטים מאותו הסוג. למרות שהסרט צועד על פי תכתיבים כמעט ידועים מראש ולמרות שאין הפתעות בכל הנוגע לתסריט וההתפתחות העלילתית, הוא עתיר בקסם אנושי ומנעד עשיר של רגשות והתמודדויות עם סיטואציות, שכבר נבחנו בעבר, במאות סרטים אחרים ועדיין...יש בו משיכה כמעט קוסמית, בעיקר בזכות הדמויות הראשיות שלו.


אנחנו נרוץ היום על כל אוסף החולצות המכוערות שלי | באדיבות סרטי פורום פילם

פלורנס פיו מגלמת את דמותה של אליסון, אשר עומדת להינשא לניית'ן (צ'יאנזה אוצ'ה, בעל העיניים הכובשות). הם מאוהבים עד מעל הראש ואז...תאונה מתרחשת והעלילה מזנקת שנה קדימה בכדי לבחון, בעיקר, כיצד אליסון המשיכה את חייה. ובכן, היא לא כל כך מתאוששת מהטרגדיה ולקלחת נכנסת גם דמותו של דניאל, אביו של ניית'ן (המגולם על ידי מורגן פרימן). בכדי להשאיר ערפול יחסי ובכדי לא לייצר ספויילרים ישירים מדי, נותיר את הטרגדיה אמורפית ונתייחס בעיקר לדמויות הראשיות וכיצד הן חוות את הטרגדיה, שנה אחרי שהתרחשה ושהאבל וההתמודדות אמורים להיות בשלב מספיק מתקדם בשביל לייצר המשכיות מסוימת לחיי שתי הדמויות הללו.

תחילת הסרט נראית מכובסת וממורקת, עם סצנות דביקות של בני זוג אוהבים, שחוגגים את אירוסיהם עם משפחה וחברים קרובים ועם מוזיקה. דמותה של אליסון היא נגנית פסנתר וגם זמרת, הפרט הזה חשוב מכיוון שהמוזיקה תהיה לה לכוח מרפא בהמשך ובראף משתמש בקולה הענוג של השחקנית הראשית שלו, בכדי לסמן נקודות מפתח בעלילה ובסרט עצמו. לאחר שרציתם להקיא במשך עשר דקות, מהדביקות ההוליוודית השמאלצית, קאט גס מאוד לאירוע הטראגי וזינוק קדימה, מבלי לבחון תקופה של חיים שלמים, כאשר הסרט מדלג שנה בעלילה ופוגש את הדמויות כשהכאב קצת קהה, אבל מסתבר שלא מספיק ומשם ההתמכרויות מדברות ואיתן, איך לא? גם הדרך לנסות ולהשתיק ולבטל אותן.


זה בסדר שלא קלעת היום הרבה גולים | באדיבות סרטי פורום פילם

המפגש המחודש בין השניים מתבצע בסדנת גמילה ומקרב אותם, כנגד כל הסיכויים ומשם התסריט מתחיל לצלול אל עומק המשברים של השניים ובעיקר עם זה של אליסון. היא כבר כמעט מאובנת מרוב צריכת כדורים, בכדי להתמודד עם הכאב הפיזי והנפשי שלה, בעודה גרה עם אמה בדירה קטנה ולא עובדת. הוא מגדל את נכדתו המתבגרת לבדו וגמול מזה עשור מאלכוהול ועדיין נלחם בעור שיניו על מנת לא להתדרדר בחזרה, עם הקלפים שהחיים זורקים עליו. שני מכורים, שני אנשים שעברו טראומות, כל אחד מצדו והמון חסד ורצון למחול ולקבל מחילה, שלעיתים מגיעים ממקומות לא אותנטיים, על מנת להצליח להתקדם בחיים, מבלי לתקוף את האבל ורגשות האשם עצמם. הכיוון של הסרט הוא החזרה לחיים הכי נורמאליים, אליהם ניתן להגיע בהינתן העובדות הקיימות בשטח והוא בהחלט מלווה את שני הגיבורים שלו, עם גיבורי משנה, אשר חשובים ומכריעים בהתפתחותם.

אין בסרט הרבה רגעים מתים. דמויות המשנה שלו תורמות לעלילה, כל אחת בכובד המשקל שלה והדמויות הראשיות קסומות ומהפנטות. אי אפשר להוריד ממנו או מהגיבורים שלו את העיניים ואי אפשר שלא להתרגש מהסרט הפשוט למדי הזה, על אף שאינו חף מטעויות, בלא מעט תחומים. אותן טעויות מיטשטשות אל מתחת לפני השטח נוכח היתרונות הנפלאים שיש לו להציע והאנושיות שלו פשוט מנצחת, באופן הכי פחות ציני שניתן לחשוב עליו ובעיקר נוכח לא מעט רגעים שיכולים להיחשב מלודרמטיים ומזויפים בלא מעט סרטים אחרים. איך אומרים? הכינו את הממחטות.


יכול היה נחמד אם לא היית מרימה את המכנס עד הגרון | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
מרגש. כנה. נוגע ובעיקר כל כך אמיתי, למרות כל הקשיים שלו להוכיח את העובדה הזו. שני שחקנים עם הופעות גדולות, במאי בשיאו ופשוט סרט נפלא, שנכנס ללב בצורה הכי מרגשת שאפשר, מבלי להרגיש מוגזם, בשום שלב ממנו.

משפט על הבמאי:
מאז סרט הבכורה שלו, בתור במאי: "גרדן סטייט", שגרר אחריו קיטוב לא קטן בקרב הצופים והמבקרים, זאק בראף לא השפיע על הקולנוע או הטלוויזיה בתור במאי יוצא דופן. גם כאן הוא לא מצליח להבליט יותר מדי תכונות יוצאות דופן או חריגות בתחומו, אבל הוא יודע לאזן, באופן כמעט מושלם, בין מלודרמה מעושה וחסרת נשמה לסרט עם המון רגשות, כמעט בניגוד לציפיות ואף מילה על הליהוק המושלם. אחד הטובים שלו, אם לא הטוב שבהם (מי שעלה על משחק המילים, שירים את ידו).


הגופייה הזו חייבת לעוף מהארון שלך! | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על השחקנים:
בן 86 הוא. הואשם. זוכה מחמת הגיל? הספק? לא נדע בוודאות לעולם. מורגן פרימן הוא עילוי קולנועי, גם בגילו. במקום לשבת, כמו מיטב בני גילו ולא לזוז יותר מדי. הוא נותן הופעה משובחת ועדיין מצליח להשאיר את הבמה המרכזית לפלורנס פיו, שמתעלה על כל מה שעשתה עד כה (כנראה) בתצוגת משחק טוטאלית ויוצאת דופן. הצוות התומך כביכול לא כולל מגה סטארים, אבל כולל שחקנים איכותיים, עם תצוגות משחק נפלאות, איש איש בתפקידו: מולי שאנון, הלא מספיק מוערכת, בתור האמא הקצת מטורללת של אליסון, אלכס וולף בתפקיד מיניאטורי, אבל פשוט מופלא, שגונב את ההצגה וגם זואי ליסטר ג'ונס הייחודית עוד תדבר קדימה, למרות שהיא בתפקיד בנאלי יחסית.

משפט על אורך הסרט:
שתיים ושתיים. שעתיים ושתי דקות, שמבהילות קצת, בעבור סרט כבד שכזה, אבל עפות בטיל ולא היה כדאי להזיז או לקצר בכלום.