"גאוות יחידה": מכניס צבעים לחאקי של הנחתים

סרטי טירונות אמריקאים הם כמעט עניין שבשגרה, במהלך העשורים האחרונים. לעיתים החלק של הטירונות הוא בגדר הקדמה או פרק ראשון בסרט, טרום הכניסה למלחמה עקובה מדם. הכי קל תמיד להיזכר בקלאסיקות כמו "מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק, שחלקו הראשון נשען באופן אבסולוטי על הטירוף שיוצא החוצה בעקבות השבירה הנפשית מצד המפקדים לטירונים הפריכים. אמנם מדובר באילנות גבוהים מאוד, אבל יש בסרט הביכורים של אלגנס בראטון רפרנס ברור למדי לחצי הראשון של אותה קלאסיקה על זמנית, שהפכה להיות אבן יסוד בסרטי מלחמה. מה לעשות שטירונים בצבא האמריקאי ממשיכים לטחון את אותו הדבר כבר במשך עשורים בלי לשנות או לעדן ולעדכן את דרכם?


תביא את המאפרה, נו... | צילום: hollywoodreporter

סרטו של בראטון שואב אלמנטים מוכרים ממרבית סרטי המלחמה או נכון יותר, סרטי הטירונות הקלאסיים, כאלו המדברים על ההכנה הכמעט בלתי אפשרית, בכדי להיות חייל בצבא ארצות הברית המהולל. בסרט הזה יהיו חריגים וחלשים, שאותם ינסה המפקד לשבור כמה שיותר, בשביל לחדד טוב יותר שאו שהם לא מתאימים או שהם יהפכו, בעזרת האימונים המפרכים והלא אנושיים, להיות מכונות מלחמה בלתי ניתנות לשבירה. הטוויסט הצבעוני בסרט הנוכחי הוא סיפורו האמיתי של בראטון, אשר מהווה בסיס עלילתי יצוק והשוני שלו משאר סרטי טירונות "רגילים" הוא שהגיבור שלו הוא גיי ואם עד עכשיו ראיתם חיילים חלשים ו"רגילים", לכאורה, הופכים את עורם לכדי מכונות מלחמה, על אף התעללות נפשית מצד מפקדיהם וגם חבריהם למסע, הפעם האתגר הוא גדול שבעתיים.

הסיפור של גיבור הסרט - אליס פרנץ', אשר מושתת על דמותו של בראטון, מתחיל ברחוב. הוא הומלס גיי, שמגיע לבית אמו בערב אחד, בשביל לבקש את תעודת הלידה, כי הוא רוצה להתגייס לנחתים. האם (המגולמת על ידי גבריאל יוניון...מה!?) בקושי פותחת לו את הדלת; היא מתכחשת לבנה כבר מספר שנים, מאז שיצא מהארון ומתייחסת אליו כמו אל רוח רפאים עוינת או אפילו פחות מכך. היא מסכימה להעניק לו את התעודה, בתנאי שהוא יצליח באתגר וכמובן שומרת מקום בראשה, שבאיזה שהוא שלב בנה גם יצליח להיכנס אל הארון בחזרה. המסע של פרנץ' מתחיל באוטובוס וכבר מסתמנות להן מספר דמויות שיתעצבו ביחד עם הבחור הצעיר, במהלך הטירונות.


אתה והרובה שלך תהיו לי משענת לכמה דקות | צילום: vanityfair

המפקד הצעקן והמתעלל, המגולם על ידי בוקים וודבין, הוא אותו מפקד מעוד ערימת סרטי טירונות טובים, שנראו במשך שנים רבות אחורה והוא מעביר את הטירונים שלו מסכת התעללות, צעקות והשפלות, על מנת שיהפכו את עורם ויוציאו החוצה את ה"קרבי" שבהם. הרגע, במסגרתו מתגלה סודו של פרנץ', לא מבושש להגיע והעלילה מקבלת את התפנית שכל כך מצפים לה, כאשר חבריו רואים בנטייה המינית שלו חולשה וההתעללות מצד מפקדו גוברת, במקביל ליד חופשית להתעללות מצד חבריו. החלק הזה, באופן די מפתיע, מחליק באופן שכמעט ניתן להגדיר אותו כמעטה טפלון של התעללויות שלא כל כך מצליחות לשבור את החייל הנחוש ועם זאת, הוא מוצא את עצמו גם מעניק תמיכה לטירון ממוצא מוסלמי, אשר נמצא אתו ביחידה ומסומן, באופן די אירוני, כמעט באותו האופן.

הסרט הזה מכיל לא מעט רגעים שמצליחים לחדור לנפש וזאת על אף שניכר כי דווקא ההתעללות הקשה מגיעה לשיא מסוים ומתחילה בתהליך דעיכה איטי וכמעט לא טבעי. כל הסיפור של החיבור מחדש עם חבריו החיילים ורכישת אמונם והערכתם מגיע כמעט כבדרך אגב, כאשר חוץ ממפקדו, מסתמן אויב נוסף לתהליך והמסלול, אותו יעבור פרנץ', ממשיך באופן חלק למדי ונעדר קשיים אמיתיים. האופן הכמעט חלק מדי והלא טבעי הזה מסמן גם דעיכה מסוימת באינטנסיביות של הסרט ומעבר לכך, משגר את הצופים אל עבר סופו, אשר מכניס פנימה חזרה את הצלע הנוספת והמשמעותית בסרט, עבור העלילה וגם עבור הגיבור הראשי: אמו המתכחשת, אשר צריכה עכשיו להתמודד עם סיטואציה חדשה לחלוטין.


העיניים הגדולות, שלא מפסיקות לרגש | צילום: rottentomatoes

את העימות הזה מעביר בראטון, באמצעות השחקן הראשי שלו, באופן יוצא מן הכלל, כאשר העיניים הגדולות והמבעים העצובים, המרגשים והמתרגשים הם אלו שמצליחים להחזיק את הסרט הזה באופן הכי טבעי שניתן, גם אחרי שהוא קצת מאבד מהכיוון העלילתי שלו וגם קצת מהאמינות שבו. ישנם לא מעט רגעים לא מספיק קוהרנטיים או מהודקים דיים בעלילה והיא מגלגלת את הגיבור מנקודת שבירה לנקודת שבירה בלי הרבה רגעי חיבור טבעיים בין כל מקטע שכזה ועל כן התנהלותו של הסרט היא בנאלית יחסית והוא מתקשה לפרוץ תקרת זכוכית של סרטים מסוגו ונותר עם המון אהבה, רגש ומחמאות ובעיקר עם שחקן ראשי יוצא מן הכלל, שפוסע צעדים ראשונים מאוד, בדרכו לקריירה מבטיחה. הוא ייחודי במבנה או בתלישות המבנית הקלאסית שלו וכמובן בטוויסט הגאה, אבל לא מצליח להפוך להרבה מעבר לזה על אף הפוטנציאל הגלום בו.

הדמויות המקוטבות בחייו - אמו ואחד המפקדים שדווקא מעניקים לו רוח גבית הן אנומליה יחסית בסרט, שדווקא צועד בשבילים מוכרים, במרביתו ועם זאת, אי אפשר להתנתק מההתרחשויות ומהגיבור השובה הזה, אותו מגלם פופ. הנוסחה המוכרת עובדת באופן שניתן לצפות שתעבוד וכמובן שרוח התקופה הפרוגרסיבית הנוכחית מאפשרת להעניק לקהילה הלהט"בית להסתנן לעוד ז'אנר קולנועי מוכר, שאולי דריסת הרגל בו עדיין לא מבוססת מספיק. כל אלו יוצרים סרט נהדר, אשר מגייס את קהל הצופים בו, אל עבר שעה וחצי של סיפור המבוסס על חייו וזיכרונותיו של במאי הסרט, אשר עושה עבודה נפלאה בסרט הביכורים שלו.


פספסת שם קצת בגילוח, תעשה מחדש | צילום: vulture

משפט על הסרט:
נהדר. מרגש. קצת יוצא דופן, בגלל הנושא המרכזי שלו, אבל בגדול די משחזר את הצעידה בשבילים שז'אנר הסרטים הללו מתווה. לא מדובר ביצירת מופת בלתי נשכחת, אבל בסרט נפלא ששוקע וחודר ללב.

משפט על הבמאי:
אלגנס בראטון, בסך הכל בסרטו הראשון, אכן מביים כפי ששמו מרמז - באלגנטיות ומתפייט על הקשר שלו עם צבא ארצות הברית ועם האמביוולנטיות שהעניקו לו האימונים בטירונות, בכדי לעצב את אישיותו ולהראות שגם אחרי ריסוקים שהחיים ריסקו אותו ושבירות שהצבא ניסה לשבור אותו, הוא יוצא עם ידו על העליונה ואפילו מביים סרט נהדר על כל אותם הרגעים.

משפט על השחקנים:
בוקים וודבין נהדר בתור המפקד המנוכר והמתעלל. את גבריאל יוניון תתקשו לזהות, בייחוד מי שגדל עליה בניינטיז והאלפיימז, אבל היא מתפקדת היטב בסרט עם הופעה מפתיעה למדי. ראול קסטיו נהדר גם הוא, בתור המפקד הנוסף, שלוקח נתח עלילתי לא קטן, אבל כולם מחווירים לעומת ההופעה הנפלאה של ג'רמי פופ, שהיא כולה לב ובאמת המון עיניים דומעות, עמוסות מרגש. הוא כבר היה מועמד לאמי בעבר ושני תפקידים נוספים גדולים בדרך, שהאחד מהם הוא של סמי דייוויס ג'וניור. תהיו בטוחים כי לא שמעתם ממנו את המילה האחרונה בדרך לקריירה מבטיחה.

משפט על אורך הסרט:
קצר וקולע. לא כמו סרט Boot Camp או סרט נחתים-מלחמה, שלוקח את הזמן לבעור. לא בהכרח רע.