"תעלומת הבלונדינית שחורת העיניים": סבא נואר

ליאם ניסן כבר בן 70. אוטוטו בן 71 (בתחילת יוני). הוא גם חוגג כעת 100, במקביל; הסרט המאה, בהשתתפותו, הוא פילם נואר על הבלש האייקוני - פיליפ מארלו, אשר הגיח לראשונה, אי שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת כחלק מסדרת ספרי מתח של הסופר ריימונד צ׳נדלר. נחמד מאוד שניסן (לא באמת) בחר לחגוג את הסרט המאה, בכיכובו, מחוץ לז'אנר סרטי "סבא מכה", אליהם הרגיל אותנו כל כך טוב. גם בסרט הנוכחי הוא מכה קצת והוא עדיין מאוד סבא, אבל הז'אנר הסתובב בלא מעט מעלות ועבר למחוזות הפילם נואר, במסגרתו ניסן הוא הבלש הסובל, הקשוח (איך לא?) וזה הנתון למרותה של פאם פאטאל, שבעיקר דואגת לעצמה, אבל מתעתעת בו לאורך כל הדרך.

הסרט הנוכחי צועד בשבילי הפילם נואר וגם מוכתבים לו נפתולים עלילתיים, על פי כל חוקי הז'אנר, אבל הבעיה שלו היא בעיקר המחסור בשאיפות מעבר. קאסט השחקנים שלו זועק בינוניות מהרגע הראשון, הפניות והפיתולים העלילתיים לא מצליחים לשנות או לשבור אף חוק סוגתי ובמרבית שלבי העלילה; היא לא ברורה, לא מעניינת ולא מזיזה לאף אחד, מעבר לכתפיים, עליהם נשמט הראש מדי כמה דקות. שעמומון אחד גדול וקשה לעיכול, שגם נמשך ונמרח לאורכם של כמעט שעתיים, בסופם ההתרה מגיעה, כאשר לאף אחד לא כל כך אכפת בנוגע לקשרים והסיבוכים, שנקשרו במהלך שלבי הסרט או מה עולה בגורלן של הדמויות המרכזיות שלו.


רגע...הבלונד כאן, אבל מה עם העיניים? | באדיבות סרטי פורום פילם

שם הסרט מרמז על הדמות המרכזית שלו. התרגום בעברית שואב את שמו מתרגום שם הספר לעברית והאמת, גם נותן איזה ערך מוסף ועניין לסרט שלא כל כך מצליח לייצר קמצוץ של עניין, במהלך הצפייה בו. הקוהרנטיות של הסרט לוקה בחסר, כאשר ההתחלה ברורה, ההמשך משמים ומרדים והסוף כבר איבד כל כך הרבה בדרך, שלא באמת משנה מה הוא מספק, חוץ מעצם העובדה שאפשר ללכת הביתה. נראה שגם כאשר ניסן מנסה לברוח מהסטראוטיפ, אשר ייצר לעצמו, בתור שחקן קולנוע מזדקן, הוא לא באמת מצליח לשים לעצמו חותמת של איכות והוא כבר מוגדר בתור מעין סמל ואייקון לבינוניות מובהקת, שאין לו ולצופים בו ובסרטיו בעיה איתה.

הבלש המפורסם - פיליפ מארלו, פותח את הסרט במשרדו, כאשר בלונדינית עם עיניים שחורות (בדיוק כמו שם הסרט. איזה קטע!) נכנסת לשכור את שירותיו. הם מנהלים שיח פלרטטני, כמצופה בסרטי פילם נואר והעלילה מונעת, כאשר על הפרק נמצאת פרשת היעלמות של מאהבה של הגברת קוונדיש. היא נשואה, אבל בוגדנית ולא כל כך ברור מה חסר לה המאהב האחרון שלה ולמה דווקא אותו היא צריכה למצוא. מארלו לוקח את המשימה בכובד ראש ומתחיל להתנועע ברחבי העיר; ביי סיטי, תוך כדי שהוא בודק עם חבריו לשעבר מהמשטרה, בנוגע לגורלו של המאהב ועם אחרין. כמובן שהרחרוח מעלה ניחוח עז של שחיתות, סבך עמוס של שקרים, אשר הצחנה של הכל עולה אל הדרגות והרמות הכי גבוהות כמעט בכל חזית אפשרית, בעולם הקולנוע של אז.


עכשיו אפשר לראות שאת בלונדינית עם עיניים שחורות | באדיבות סרטי פורום פילם

סרטי בילוש הם עניין של טעם. פילם נואר הוא ז'אנר מאוד מיוחד וממוקד של סרטי הבילוש. הוא מממש את עניין הטעם כמעין מעדן נחשב יותר, בסוגת המותחן הבלשי. לא כולם אוהבים, לא כולם יודעים לעכל ותור הזהב התרחש במאה הקודמת בשתי נקודות זמן, כאשר אחרי עלייתו של הפילם נואר הקלאסי, בין שנות הארבעים לשישים של אותה המאה, הגיע גם הניאו נואר ושטף את תחילת שנות השישים והמשיך לשבעים והשמונים, כאשר מדי פעם ישנן עוד מספר הבלחות בעשורים האחרונים. הסרט הזה איננו משתייך לקבוצה שבתוכה הוא נחשב בתור עוד הבלחה מוצלחת, כי אם ניסיון סתמי ולא ברור לשחזר משהו שהצליח לפני כמעט מאה שנים, בלי הכלים המתאימים לעשות זאת. גם אם הכוונה טהורה והניסיון אמיתי וכנה, לא ברורה המוטיבציה לאסוף צופים בקולנוע, של שנות העשרים במאה הנוכחית, לצפות בסרט שמצריך אומן קולנועי מיומן, בכדי להוציא לפועל הצלחה יוצאת דופן, בעיקר נוכח רוח התקופה והביקוש לסרטים מסוג זה.

נגע השחיתות תמיד היה ויהיה רלוונטי לכל תקופה. אין כאן שום ייחודיות. אין כאן יותר מדי אמירות עמוקות בנוגע לתקופה ההיא, אשר מושווה לתקופה הנוכחית ובגדול גם ההופעות של השחקנים, התסריט והעלילה המעומעמת דופקים כל אפשרות לייצר כאן איזו שהיא הנאה מיוחדת. הטקסטים שחוקים בדיוק כמו הכוכבים שפולטים אותם, העלילה לוקה בסבך פטפטני ובלתי מובן וכאמור, כאשר מגיעים אל הסוף המיוחל כבר לא אכפת לאף אחד מהבשורה שהוא מביא עמו, מעבר לכך שתיכף, אוטוטו, המסך יתחיל להריץ את הקרדיטים ואפשר יהיה לחמוק בזריזות ואלגנטיות אל עבר החנייה ואל מחוץ לאולם הקולנוע. שלא תגידו שניסן לא ניסה בסרט המאה בכיכובו, להיות שוב רלוונטי במשהו אחר. לא עבד לו. נמשיך להחזיק אצבעות.


מה שווה הסבא בלי גופיית הסבא? | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
הגיע הזמן לישון. חוויה מפוהקת ומנומנמת, שלא מצליחה לגרום לצופה לצאת מגדרו או להבין את המוטיבציה לייצר סתם סרט, שלא מצליח להגדיר שום דבר מחדש בחוקי הז''אנר, עם צוות שנופל בדיוק לאותן המהמורות שהסרט מניח בפניו. סתמי למדי, משמים מאוד וכזה שתשכחו ממנו ברגע שתצאו מבית הקולנוע.

משפט על במאי הסרט:
התסריט הופקד בידיהם של שני תסריטאים זוכי אוסקר, לשעבר: ניל ג'ורדן (על 'משחק הדמעות') ו-ויליאם מונהן ('השתולים'). ג'ורדן גם מביים, אבל אף פסלון שהניפו בעבר לא מצליח לעזור לתסריט הזה ולעלילה של הסרט להתרומם.


אני הייתי הנערה המקורית, אבל הזדקנתי משעמום | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על השחקנים:
ליאם ניסן עושה את שלו, עם הקול הנמוך והמעט צרוד; גבר-גבר מהדור הישן ודי מתאים לסרט. הוא גם קצת מרביץ, ככה שאי אפשר לנתק אותו מהדמויות האייקוניות והרגילות שלו. מעטרים את הקאסט בהצלחה חלקית - דני יוסטון, ג'סיקה לאנג ואדוואלה אקינואויה-אגבאגה (או בקיצור...אדביזי מ"אוז") ודיאן קרוגר מהממת בתפקיד הפאם פאטאל והבלונדינית עם העיניים השחורות.

משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי, שמרגישות כמו שעתיים וחצי. אפשר היה לקצץ בכיף.