"הקורבן": אימה יהודית, גנרית ומאכזבת

אם לא הספיקו לכם סרטי גירושי השדים והרוחות המסורתיים, שכבר חוזרים על עצמם מזה שניים או שלושה עשורים, היכונו לביאת המשיח היהודי, בכל הנוגע להצטרפותו לז'אנר. עבור כל חובבי האימה שבינינו כבר די נמאס ודי הספיק לצפות באותו הדבר, כאשר מדובר על תת הז'אנר של סרטי האימה והיחידים שעוד ניתנים לעיכול עשויים להיות סרטי הטרילוגיה ההולכת וממאיסה את עצמה גם כן - "לזמן את הרוע", בכיכובם של ורה פרמיגה ופטריק ווילסון. עבור כל שאר החקיינים או אלו שמנסים להיות מקוריים, קצת קשה כבר להיות סבלני לאותו הסיפור ואותה הגברת בשינוי אדרת. הסרט הנוכחי מאופיין בדיוק באותו שינוי אדרת: קאפטן, עם תוספת כיפה ושטריימל, אם אפשר לדייק יותר.

ההתחלה זהה, ההמשך דומה, ההבהלות והיצורים נראים כמעט אותו הדבר וההבדלים היחידים שתוכלו למצוא הם רק הבגדים ועיצוב השיער של גיבורי המשנה, אשר מקיפים את הזוג, המככב בתור צמד הגיבורים הראשיים, שבעיקר נראים כמו שני דגים מחוץ למים. רבים הם חובבי האימה ש-Jump Scares מצליחים לעבוד עליהם ולא להימאס ולו לרגע אחד. הסרט הזה עשוי לעורר בהם את תחושת הקבס והמיצוי מכל אותם הרגעים שההבהלה רחוקה שנייה ורבע מניחוש מוצלח לרגע בו היא מגיעה. אין שום חידוש, ניסיון להמציא משהו שונה ואף לא שמץ של מקוריות או ריענון לכל אותם הרעיונות הישנים, הלעוסים והמאוסים כל כך, שסרטי אימה מזן נחות מביאים, כאשר תת הז'אנר שלהם הוא סיפורי שדים ורוחות.


עוד רגע ניתן לך הבהלה טובה, ככה...כמו שצריך | באדיבות סרטי יונייטד קינג

עלילתו של הסרט מתחילה עם יוסל'ה, אשר מנסה להשיב אל חיקו את אשתו האהובה ופוצח בטקס גירוש שדים יהודי מסורתי. בסצנה הבאה כבר יגיעו ארתור (או ארט, כפי שייקרא במרבית שלבי הסרט) ואשתו אל בית הלוויות, המנוהל על ידי אביו וינסו לפצות מעט על הזמן שאבד ובמסגרתו התרחקו והתנתקו האב והבן, בחסות מות האם ובעיקר בחסות נישואיו של ארט לגויה. כל הגשרים שנשרפו נראים כאילו נבנו בהינף יד מחדש, כאשר האב והבן מתחבקים ארוכות וניכר כי אין דם רע בין השניים. קלייר; אשתו של ארט, נמצאת בהיריון מתקדם ומגיעה בשביל להתקרב לשאריות המשפחה של בעלה ובעיקר גם בכדי לקרב בין האב לבנו, קצת לפני שהיא ובעלה משנים סטטוס - למשפחה.

כפי שמצופה מסרט, המתהדר בז'אנר אחד ויחיד - אימה, הפסים העלילתיים עולים במהרה אל עבר מחוזות האימה וההפחדות הזולות ועד לסיומו של הסרט, הספינה הזו תנוהל במי מנוחות על נתיב בנאלי, חסר מעוף והשראה. אין שום עומק פסיכולוגי בסרט השטחי והרדוד הזה ומעל הכל, נראה כי הבמאי שלו גם יודע זאת ולכן הוא משתדל להטליא את כל החורים העלילתיים, הסתמיים עד מאוד, בהמון המון קטעי הבהלה, אשר הולכים ומאבדים מהאפקטיביות שלהם, ככל שהזמן עובר וככל שהסרט ממשיך להתקדם ובעיקר להגחיך את עצמו לדעת. אין בנייה חכמה לאף רגע של מתח והבהלה, הכל נראה כמו עוד עשרות, אם לא מאות, סרטים מאותו הסוג וניכר כי היה ניסיון ללכת על הכי בטוח ובעיקר על המינימום של המינימום, בכל הנוגע לעלילה, עומק ופיתוח דמויות.


כן...אנחנו דוסים חרדים וזה יהיה הקטע של הסרט | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הייחודיות, שהסרט הזה מנסה לייצר דרך הרקע, במסגרתו פועלות הדמויות הראשיות היא בעיקר חסרת השראה וחסרת מעוף. ישנו סיפור מאוד כללי, שפשוט מתלבש על יהודים חרדים אמריקאים וזהו. אפילו את הרקע לסכסוך העמוק בין האב לבנו, שיכול היה להעשיר את הסרט מבחינת עומק וחקר הדמויות, נותר שולי, עד לא קיים ולא מתפתח לשום מקום. המצוקה הכלכלית, במסגרתה נמצא הגיבור הראשי ובעטיה הוא חוזר הביתה ויוצר עניין עודף בסרט, גם היא לא מקבלת יותר מדי פוקוס, מעבר להיותה סיפור רקע אגבי ורגעי למדי - עובדה שהופכת את הסרט לקו לינארי, ישיר וכזה שמעדיף לא להצמיח ענפים עלילתיים בשום שלב ממנו.

כל אלו ועוד הופכים את "הקורבן" לעוד סרט מיותר, באופן כללי ומיותר בהגעתו ארצה, באופן ממוקד וספציפי יותר. הפוסטר מייצר משיכה מסוימת ודווקא מסמן כיוון טוב ועצם העובדה שהדמויות יהודיות, מהווה רצון להשליך עוגן ולהיתקע קצת בארץ הקודש, אבל כל השאר מייצרים בעיקר רצון להקיא אותו חזרה, אל המקום שממנו הגיע. לו היו שחקנים ישראלים מככבים בסרט, אולי האותנטיות הייתה נשמרת והמאמץ להתקרב לצפייה בו היה מוכפל ועל כן גם התוצאה הייתה עשויה להניח את הדעת, אבל אם לסבתא היו גלגלים, גם היא הייתה מנסה לדרוס את הסרט הזה קדימה, ברוורס וגם מהצדדים.


זה מה שקורה שקונים מזוזה לא מהיצרן המקורי | באדיבות סרטי יונייטד קינג

בקיצור ולעניין:
עוד תוצר נחות למדי, שלא מצליח לייצר תגובה מיוחדת מעבר לבוז. סרט שהקולנוע לא צריך לקחת אליו מלכתחילה וגם כזה שאפשר לוותר עליו בצפייה ביתית. חסר השראה ומקוריות ומיותר לחלוטין.

ביים וסיים:
אוליבר פארק הוא שחקן קולנוע בינוני ולא מוכר יתר על המידה. הוא הפך לבמאי, אשר חורט על דגלו בדיוק את אותו הרושם, אשר הותיר בתור שחקן ולא מצליח לייצר שום רושם, לאחר הצפייה בעבודתו האחרונה.

לוהקו ושיחקו:
ערימה גדולה של שחקנים לא מוכרים, אשר מובלת על ידי ניק בלאד ואמילי וויסמן, שלא מצליחים, גם הם, להותיר חותם מיוחד ובעיקר מייצרים את אותה תחושה בינונית, גם בתחום של המשחק.

כמה זמן זה?
שעה ועשרים ושש דקות. אפשר היה לקצץ רק בשביל לסיים מוקדם יותר ואם כבר לקצץ, אז גם את רגעי הבהלה המאולצים, ששותל פארק, לפרקים רבים מדי.