"דפיקה בדלת": מי זה דופק בדלת?

השם מ.נייט שאמאלן עדיין מצליח למשוך אחריו אי אילו צופים לבתי הקולנוע. היכולת פחות. הבמאי הזה, למי ששכח או הספיק לשכוח, היה פעם סיפור גדול מאוד ואז התחיל לדעוך, אף אחד לא יודע למה בדיוק, אבל ברור שהשתן המריא לשחקים, בד בבד לציפיות שהמריאו קצת לפני והאיש קרס תחת מעגל האימים הזה וכמעט נעלם לחלוטין. שאמאלן מקפיד להוציא סרט כל שנתיים או שלוש ומשתדל שהרמה לא תתעלה אל מעבר ל-טוב או ה-סביר. אם לומר את האמת, הוא מזגזג בין בינוניות לבין עבודה טובה וניכר כי אין לו תוכניות למצוינות בשנים הקרובות, אז אם אתם מתכננים להיפגש עם הקולנוע של הבמאי ההודי-אמריקני, כדאי שתשלימו, לעת עתה, עם מה שיש.


את חייבת להבין שהבחור הזה לא מתכנן להיות היצ'קוק באמת | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

בכל פעם שישנן קולות של קאמבק, האיש מצליח לקפל את כל הציפיות לכדי תוצאה משמימה למדי ואפשר לומר שגם הפעם התוצר הסופי לא יוצא דופן מערימות על גבי ערימות של תסריטים, אשר לא מכוונים גבוה ובהתאם גם נוחתים נמוך ולא נשארים הלאה, עם הקהל. הפעם הוא שוב מתכתב עם ז'אנר האימה והמתח, בסרט שמתפקד יותר בתור מותחן פסיכולוגי עם נגיעות של אימה ומנסה להתיישב במקומות העמוקים ביותר של נפש האדם. מה הייתם עושים לו היה נדרש מכם להקריב קורבן אמיתי עבור המשך הקיום של האנושות? שאלה כל כך הרת גורל בסרט שמצליח איכשהו לרדד אותה לדיון, אשר מכוון את עצמו לתת נושא שונה לחלוטין, בתוך השאלה המכריעה כל כך.

הכיוון בטון, השונה במקצת, עליו מכריז שאמאלן עם תחילת הסרט מתחוור דרך ההיכרות עם המשפחה, אשר עומדת לארח אתכם בסלון בקתת הנופש שלהם. שני גברים וילדה מאומצת, ממוצא אסייאתי, מתחילים את החופשה המשפחתית שלהם בכיף ענק, כמו שכל הסרטים מהז'אנר הזה מתחילים, עד שמגיעים ארבעה זרים, חמושים בכלי נשק מאולתרים ומבקשים בסך הכל לדבר איתם על איך לא מביאים עלינו את סוף העולם. באופן טבעי; אין שום רצון לבני הזוג להכניס את הרביעייה החשודה והם עושים את כל שביכולתם על מנת להרחיק את השיחה מפתח דלת הבקתה, אבל הארבעה מתעקשים מאוד ומוצאים את דרכם פנימה.


אנחנו לא עדי יהוה, לעזאזל איתכם | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

לאחר שאבק המאבק שוקע, מוצאים את עצמם שני בני הזוג בעימות מוזר למדי עם ארבעה אנשים רגילים למדי, אשר טוענים שחזיונות אפוקליפטיים הביאו אותם אל פתח הבקתה והם דורשים קורבן אנושי, אשר יגיע מקרב המשפחה המצומצמת, אותם הם מחזיקים כשבויים קשורים. מכאן מתחיל דיאלוג, המתובל במעט פלאשבקים אל תחילת הקשר של בני הזוג וגם אל רגע האימוץ של בתם - צעד אשר נועד לקרב את הצופים אל המשפחה, אשר מתבקשת, כאמור, לבצע קורבן אנושי, מרצון וזאת בכדי להציל את האנושות, על חשבון אחד מהם. שוב, מרצון בלבד.

מכיוון שבני הזוג הספציפי הזה חווה לא מעט התעללות חברתית על רקע הבחירה המינית שלהם, הרצון שלהם להציל את האנושות כבר נמצא בדפיציט, מראש ועוד לפני שהם הולכים ומשתכנעים, לאט ובזהירות שעשויות להיות אמיתות, אשר קבורות בבקשה של ארבעת האנשים המוזרים הללו. שאמאלן לא מהסס להכניס את הפילון הקטן שבחדר, אשר מגולם בעצם הבחירה של בני הזוג באורח החיים החד מיני ונותן לצמד הגיבורים שלו להשליך, באופן ישיר, בכל הנוגע לבקשתם של ארבעת הזרים לגבות קורבן, כפגיעה ישירה בזהותם. יש במהלך הזה דיון פילוסופי לא קטן, אשר גורם לשיח לרדת מכל עניין הבחירה ברווחת האנושות על פני רווחתה של המשפחה הצעירה והמתהווה הזו, שהייתה צריכה מראש להקריב לא מעט קורבנות, על מנת להצליח להגיע מסטטוס של בודדים לכזה של משפחה.


אני מגיע עם כוונה לשלום | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

בכל שלב שחולף, מתקלפת לה שכבה ומגיעה הבנה שיש לפעול באופן חד והחלטי, לאחד מהכיוונים. עם זאת, קשה לומר שנרשמת התרגשות או דרמה מיוחדת, מעבר לזו הניבטת מתוך מסך הטלוויזיה בבקתה, אשר מציג את האלטרנטיבה המתגלגלת אל מול הסירוב המתמשך של בני הזוג. האם הם יחליטו לצד כזה או אחר? הבחירה תהיה קשה מאוד, אבל בסופו של דבר ההחלטה צריכה ליפול בלי שום קשר לזהות של אלו שמחליטים אותה וללא קשר למטען האישי שלהם, בתור זוג חד מיני, כי אם על בסיס העובדה שמדובר בזוג אוהבים, אשר ייסד משפחה וחיים משל עצמו.

בסופו של דבר ניכר כי הדיון, אשר נובע מסרטו של שאמאלן, מקבל שיפט רציני אל עבר הרקע של בני הזוג, בו הם נאחזים בכדי לבצע את הבחירה ולא בעצם הבחירה עצמה, כאשר הם אנשים פרטים ובעלי משפחה. נראה כי הבמאי מנסה יותר לדבר על זוג גייז שצריכים לבחור ולא על זוג נשוי פלוס ילדה, מכל רקע שהוא, אשר צריך לקחת בחירה הרת גורל לעתידו ומסתבר גם - לעתיד האנושות. אין מה לדבר על טוויסט מרגש, כפי שהורגלתם בעבר, מהסרטים של הבמאי ההודי-אמריקני ונראה שהוא פשוט הולך ומאבד אחיזה דרמטית, עם כל שלב, במסגרתו הסרט מתקדם ואל הסוף הוא כבר מגיע עם הלשון בחוץ ובלי הרבה מה לומר. השם נשאר ויביא עמו עדיין צופים בעתיד, אבל הציפיות ממשיכות עם גרף, בסימן ירידה, שלא ברור מתי יתחיל הטוויסט הפרטי שלו כלפי מעלה.


לא עם הגרזן! | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

בקיצור ולעניין:
עשוי היטב לפרקים. בינוני, מפספס את הפואנטה המרכזית ועובר למשניות בלא מעט שלבים אחרים שלו ומציג את יכולות הבימוי ובעיקר את יכולות המשחק של הכוכבים שלו.

ביים וסיים:
עוד ניסיון, לא הכי מוצלח של מ.נייט שאמאלן, לחזור אל התודעה ובעיקר גורם לעצמו להצטנף עמוק אל תוך עצמו ובלי הרבה מדי חידושים והפתעות, בתחום היצירתי. את הפריצה שלו הוא כבר ביצע ולא נראה שהוא מצליח או יצליח בקרוב לשחזר את ההצלחה הכבירה מאז. מתבוסס בבינוניות, הולך ודועך לו האיש שפעם היה ההבטחה הגדולה של הוליווד ומשאיר את הבמה לדור הבא.

לוהקו ושיחקו:
דייב בטיסטה, בעוד תצוגת משחק מרשימה למדי, מוכיח שהוא הרבה יותר מגודל פיזי ויכולות קומיות מרשימות, שכבר התגלו בעבר. הופעה דרמטית נהדרת. רופרט גרינט, שכבר די נעלם מנסה להתקמבק (ביחד עם הבמאי של הסרט), בהופעה קצרצרה למדי ולא יוצאת דופן. ג'ונתן גרוף ובן אלדריג' בהופעות נהדרות ומי שבעיקר גונבת את ההצגה היא הילדה הנפלאה: קריסטן קוי, שיש לה רגעים נהדרים ושובי לב.

כמה זמן זה?
שעה וחצי, שמרגישה כמו קצת יותר ובעיקר שולחת את העין אל השעון, בשביל לראות עוד כמה זמן נגמר.