"בבילון": ולפעמים, החגיגה נגמרת, סוגרים את האורות

השנה היא שנת 2015 ודמיאן שאזל מועמד לאוסקר בפעם הראשונה בחייו בזכות הסרט שכתב וביים - "וויפלאש". בערך שנה ומשהו לאחר המועמדות הראשונה שלו ייצא הסרט שיעשה עבורו היסטוריה אישית וגם היסטוריה בכל הנוגע לפרסי האוסקר. "לה לה לנד" יעניק לשאזל הצעיר, בן ה-32 ו-38 ימים את האוסקר עבור בימוי הסרט, שיגרוף את הקופה וייקח עוד חמישה פסלונים, עבור...מה שלא תרצו בעצם. שנתיים לאחר שיעשה היסטוריה, יידחף סרט נוסף של הבמאי הצעיר אל טקס האוסקר ("האדם הראשון") ואפילו יזכה את הבמאי באוסקר עקיף, עבור אחת הקטגוריות הפחות נחשבות (אפקטים וויזואליים), אבל שום דבר לא הכין ולא יכין את הצופים וחובבי הבמאי הצעיר לפרויקט הנוכחי וככל הנראה הטוב מכולם.

ככה זה אצל גאונים. הגיל בשבילם הוא רק מספר, אשר לצידו יציינו את השלב בו הם עשו היסטוריה והיסטריה וכזה הוא שאזל, שעוד לפני גיל הארבעים מחזיק באמתחתו בסרטים מכוננים ובלתי נשכחים וכאמור, הפעם הוא השתגע לגמרי. הבמאי, שכבר מזמן לא צריך להבטיח כלום לאף אחד כי הוא קיים בלא מעט הזדמנויות, עובר הפעם למשהו קצת יותר אישי, כמה שאפשר לקרוא לאורגיה הקולנועית והפרועה הזו; "אישית". שאזל אולי מקבל השראה מאחד הגדולים בתחום - קוונטין טרנטינו שמו ומחליט לחזור אחורה בזמן, למעין גרסה שלו ל"היו זמנים בהוליווד" ואפילו מגייס למשימה שניים ששיחקו אצל טרנטינו באותו הסרט - בראד פיט ומרגו רובי, על מנת להוציא לפועל את אחד הסרטים המלהיבים, אם לא המלהיב בין כולם, של שנת 2022.


תביא חיבוק חזק, אנחנו הולכים להישאר ככה שלוש שעות | באדיבות סרטי פורום פילם

שאזל, כמו טרנטינו, רוצה להתייחס להוליווד, באופן הכי ביקורתי שאפשר מצד אחד, בכל הנוגע לתהומות המוסריים והערכיים אליה הגיעה הוליווד של שנות העשרים. מהצד שני הוא לא יכול שלא לדבר דרך שחקניו ודרך הבימוי העילאי שלו, על כך שזה המקום הכי טוב, מלהיב ואקסטטי לעבוד בו. דרך אורות, צבעים, בימוי פנומנלי ודמויות מופרעות ומוקצנות לוקח שאזל, ביד בוטחת אחת וביד רוטטת ומלוכלכת ממיטב האבקות שהיו להוליווד להציע, את הצופים ומציע להם לצאת אתו ועם הצוות שלו למסע בן מעט יותר משלוש שעות. המסע הזה הוא אחד הייחודיים ונפלאים שאתם עשויים לחשוב שתעברו בקולנוע בשנה הקרובה, בוודאות והוא כזה אשר, על אף אורכו יוצא הדופן, יהיה שווה את הזמן והאמונה שלכם.

התקופה הנוכחית, כמעט מאה שנים לאחר זו עליה מתחיל הסרט את דבריו, היא תקופה שבה הקולנוע מרגיש צורך להגן על עצמו בחירוף נפש ולמשימות שכאלו נרתמים טובי הבמאים ומנסים ליצור ספקטלים, שאינם כרוכים בהוצאת גיבורי על מבין דפי הקומיקס הישנים. דמיאן שאזל הוא אחד שכזה, אשר מרגיש צורך עז להגן על המקום, אשר מספק לו פרנסה ועם זאת לא חושש לבקר אותו ולייצר תמונת מראה די דומה עבור התקופה הנוכחית, בהשוואה לזו שעברה על הוליווד לפני מאה שנים. באותה תקופה דאז איימו הסרטים המדברים על כל מה שהוליווד ידעה עד אז ושינו את מאזן הכוחות עבור הצוותים ההוליוודיים, כיום שומעים את כולם מדברים והרבה, אבל הנוכחות שלהם בתוך המסכים הפרטיים בבתים הפכה להיות זו שמאיימת על הרלוונטיות של הקולנוע בכלל ולא על הסגנון שיוצג בו.


שמע, תיצמד אליי ותראה איך הקריירה שלך עפה לשמיים | באדיבות סרטי פורום פילם

עם המידע הזה אתם יכולים לגשת לסרט ועדיין להבין כמה זה, אשר ביים אותו, אוהב את המקצוע שלו. זה מתחיל עם הסעה של פיל אל עבר אחת המסיבות האקסטרווגנטיות ביותר שיש לתושביה של הוליווד להציע, אי שם בשלהי שנות העשרים. לפיל תהיה אמירה מטאפורית וסימבולית על המסע של שני הגיבורים הראשיים בתוך נבכיה המסואבים של ממלכת הקולנוע. לגיבורים תהיה אפשרות לבחור בכל דרך אחרת, שאולי תפלוט אותם בשפיותם, אבל הם יימשכו אל זו שתקשור את גורלותיהם אל השלט הענק והחיים בחסות המצלמות, מכל כיוון אפשרי וכמו עש אל הלהבה, הסוף שלהם יהיה בלתי נמנע והתפקיד של הסביבה ההוליוודית ודרך החיים שלה יהיה מרכזי בכל הנוגע לקביעת הגורלות.

אז...פיל בדרך למסיבה פרועה ואז הפיל נותן בראש, במשמעות מסוימת והעניינים מתחילים לנוע לכיוון המסיבה המדובר ושם, שם מתחולל אחד הסיקוונסים הגדולים של הקולנוע בשנים האחרונות עם רצף בלתי אפשרי וחסר מעצורים של סצנות מסיבה פרועה, מכל מה שאתם יכולים לזרוק לסל הדימויים ההוליוודיים הפרועים של שנות העשרים. ופיל. במסיבה אתם עומדים לפגוש חמש דמויות, אשר יניעו את עלילת הסרט הזה בכל אחד מהכיוונים ובעוד שתי דמויות יהיו מרכזיות למדי, אחת תהיה קצת פחות ואילו עוד שתי דמויות, שערכן העלילתי גבוה, תקבלנה נתח נאה ומכובד ביחס לשלוש השעות, אבל גם לא מספיק דיו, בכדי לפתח את הרגשות של הקהל אליהן, בעיקר כאשר מדובר על סרט של שלוש שעות.


הלו, מי מושך שם למטה? | באדיבות סרטי פורום פילם

נלי לה רוי (המגולמת על ידי מרגו רובי) ומנואל "מני" טורס (המגולם על ידי דייגו קאלווה האלמוני למדי ולפיכך גם יהיה התגלית של שאזל) הם צמד הדמויות הראשיות בסרט והן מגיעות ממקומות שונים של התחתית אל המסיבה המדוברת. הם עומדים לגלם תפקיד זניח למדי בהוללות חסרת המעצורים, שהיא תמונת מיקרוקוסמוס של הוליווד באותם הימים, טרום הקולנוע המדבר. אליהם יצטרף אחד הכוכבים ההוליוודיים הגדולים של הסרטים האילמים של אותם השנים - ג'ק קונראד (המגולם על ידי בראד פיט) ועל אף שהוא דמות הוליוודית מוכרת וגדולה, הוא מביט על המסיבה מהצד, בדרכו לגירושים נוספים. לבסוף שתי הדמויות המשניות ביותר, אבל המרכזיות מספיק, תתגנבנה אל התמונה הכוללת - ליידי פיי ז'ו וסידני פאלמר, שהן דמויות אשר מגיעות מהשוליים של הוליווד.

לכל אחת מהדמויות תפקיד מפתח בסרט, גם אם אין למרביתן תפקיד מפתח בהוליווד של שלהי שנות העשרים. כל אחד מהם חוצב לו מקום אל תוך המיינסטרים, ככל האפשר והסרט יתאר, את עלייתם וכמובן דעיכתם ונפילתם, בעיקר נוכח עליית הסרטים המדברים וכיצד השפיעו על כל אחד ואחד מהם. לא כולם מגיבים בצורה דומה, לא כולם יודעים לעכל את השפעת הזרקורים עליהם ובכך מתמקד שאזל, עם דגש גדול על אהבתם העצומה לתעשייה וכיצד היא, בכל פעם מחדש וללא אבחנה לתרומה של מי מהם לתעשייה, לועסת, משאירה את הטעם אצלה ויורקת החוצה את השאריות, שפעם היו שייכות לאדם אמיתי. המסיבה היא יופי של הדגמת מיקרו למאקרו כולו של התעשייה ההוליוודית. בלילה מסיבה פרועה, מסיכות, השתוללות חסרת תקדים, מעצורים ולבישת אישיות שונה לחלוטין - משחק. בבוקר חוזרים לשגרה, שלא תמיד זוהרת ולא בגלל כמה שיש או אין בחשבון הבנק.


ואז הגיע הפיל | באדיבות סרטי פורום פילם

בשלב מסוים ולאחר זמן לא מועט, במסגרתו הדמויות עוברות את תחילת התהליך ומתפתחות להן באופן נהדר, נכנס הגורם המשפיע על העלילה כולה והוא ה-Talkiz - הסרטים המדברים, אליו מגיבה, באופן שונה, כל אחת מהדמויות. דמותה של נלי לא מוכנה לוותר על הזוהר והתהילה, על אף הקשיים החדשים שיש לה, בתור שחקנית, בכדי להתאים את עצמה לעולם החדש, הדורש ממנה להפגין קצת יותר מדמעות בשליפה מהירה. מני אופורטוניסט ומגלה את היתרונות שיש לנדבכי הוליווד החדשה להציע בעבורו ובעבור התעשייה כולה ואילו ג'ק מגיב בערך כפי שבראד פיט אמור להגיב כעת לדעיכה של העולם שבו הוא עובד במשך עשורים לא מעטים. דמותו פיט מבוססת על מספר שחקני על משנות העשרים של המאה הקודמת ונדמה כי, מעבר לכך שהוא מגלם את הדמות, הוא זועק זעקה רלוונטית, דרך מונולוגים כמעט פילוסופיים, בכל הנוגע לתפקיד הקולנוע בחיינו ובחיי השחקנים; גם אז וגם היום.

המעבר לסרטים המדברים גם מתאפיין באיזה שהוא ניסיון הוליוודי למרק את המצפון של החברה כולה ולמצוא את המוסר שאבד אי שם בשנות העשרים. הקורקטיות והתדמית ההוליוודית החדשה והמצוחצחת, בנוסף למגבלות אישיות, שאף שחקן לא היה צריך להתמודד עמן, מביאות איתן את הקשיים עבור גיבורי הסרט, אשר נמצאים בצד המצולם (וכעת גם המושמע). כאן מגיע שאזל וזועק על החזירות ההוליוודית והזיוף הגדול שנמצא מאחורי הניסיון לשינוי התדמיתי, אשר השתלב לו במעבר לסרטים מדברים וחוזר, במידת מה, גם מאה שנים לאחר מכן, למרות שלא בטוח שיותר מדי השתנה מתחת לפני השטח ומאחורי האמירה הזו משתלב לו היטב השליש האחרון של הסרט, כאשר הוא מוריד את אחד מגיבוריו אל תוך הקיבה ההוליוודית החמוצה, אשר מאפיינת את כל מה שהוליווד רוצה להסתיר מאתנו, הצופים.


מי ביקש קצת גיוון אתני? | באדיבות סרטי פורום פילם

האמביוולנטיות של דמויותיו של שאזל ושל הבמאי עצמו מגיעה לידי ביטוי בעיקר דרך השחקנים ודרך התפקידים שלהם בסרט, אל מול האופן שבו הם עולים לשחק, שנייה לפני שהבמאי צועק: "אקשן". היא גם פורצת בעובדה שגם מחוץ לתחום המשחק עצמו, עוטים השחקנים מסיכות גם בחייהם הפרטיים ולעיתים השכבה העליונה של המציאות, אותה הם עוטים, לא יודעת מתי היא צריכה להיות המרכזית, אל מול השכבות האחרות. כל השבור מבפנים נוצץ כלפי חוץ וכל מה שרובם מחפשים היא העלייה המטאורית וזו שתהפוך אותם להיות משפיעים, בלתי נשכחים וחלק ממשהו גדול. אותה האמביוולנטיות מגיעה בסופו של דבר והופכת להיות בסיס סמלי לסרט וגם ליחס של השחקנים, הבמאי ולבסוף גם אולי של הקהל, באם יבחר לספוג את הסרט עמוק אל עצמותיו - בכל הנוגע למערכת היחסים שלו עם המדיום הקולנועי, אשר עדיין נמצא באולמות הקולנוע.

החלק האחרון והחותם של הסרט, או נכון יותר, קצת טיפה לפני שהסרט נחתם, הוא מעט פחות טוב משני החלקים הראשונים, האינטנסיביים והטווסיים של הבמאי הצעיר (יחסית, כעת). הוא קצת סוטה מהמסלול הראשי של הסרט, בשם הסימבוליזם ועל מנת להבהיר נקודות מסוימות על התעשייה ומי שמקיפים אותה. גם בכל הנוגע לדיכוי מעמדי, גזעי ומגדרי. אפשר לומר ששאזל לא מעניק במה שוות ערך לזו הגנרית יותר, בכל הנוגע לחשיפה של הגיבורים (להם עלילה משנית ולא מפותחת דיה, בייחוד ביחס לגיבורים הראשיים) שלו לקהל ואפילו בני המעמד הגבוה והנובורושים חוטפים לא מספיק חזק, כפי שחטפו בלא מעט סרטים מרכזיים השנה, אבל נמצאים בסרט בכדי שלא תהיה להם את האפשרות להגן על עצמם לאחר מכן (הם פשוט בונים על המבקרים שיימאס להם לראות עוד סרט צדקני כנגד בני המעמד הגבוה).


תהיה עוזר טוב ותביא קצת אש | באדיבות סרטי פורום פילם

על אף מעט המגרעות אשר צוינו בפסקה שמעל, כחלק מהביקורת המשתפכת וה(מאוד)ארוכה על הסרט הזה (בהתאם כמעט ישיר לאורכו של הסרט עצמו), אי אפשר לסיים את השיפוט עליו בקול ענות חלושה, כי אם להתרשם עמוקות מהסרט הטוב ביותר מבית היוצר של הבמאי הגאון הזה. מדובר באחת היצירות המורכבות, בכל תחום ואזור אפשריים וכזו שקשה לתייג אותה תחת ז'אנר מסוים, אבל אפשר להצמיד לה ערימות על גבי ערימות של סופרלטיבים, בכל הנוגע לאיכויות הבימוי, המשחק והקליעה המדויקת שלה ללא מעט ז'אנרים, במסגרתם היא מתיימרת להיכלל. אפשר לשפוט את יצירתו של דמיאן שאזל בעיקר בכל הנוגע להיותה שיר אהבה, הקשור בקשרים עבותים גם למיאוס והפחד מאותה התעשייה. שיר אהבה אותו כותב אחד הבמאים המוצלחים, אשר במקביל מהווה, עדיין, את אחד הקולות הצעירים והמבטיחים ביותר שיצאו ממנה בשני העשורים האחרונים.


"בבילון" אמנם משתחרר כעת בארץ וברחבי העולם, אבל הוא החל את סבב ההופעות המצומצם שלו בסוף השנה הקודמת וכבר זכה לביקורות מעורבות, שנעות בין סקנדל לפסטיבל, בדיוק כפי שהוא מציג את הוליווד של אז. מדובר בסרט מאוד ארוך (כאמור, קצת יותר משלוש שעות), אשר פורש את השתלשלות האירועים לכל הדמויות המרכזיות שבו, במקביל להוליווד כולה. הוא נשפט עכשיו, על ידי צופיו והמבקרים, אבל הוא חותם באופן מאוד מקורי ומודע לעצמו, כאשר הוא בעיקר מבקש גם לתת לו זמן בשיפוט עתידי וכיצד הוא ייזכר, עוד שנים רבות קדימה, בדיוק כמו התעשייה עצמה. ההערכה של כותב שורות אלו, שמי שלא אהב אותו כעת עשוי עוד למחול לו בעתיד והוא יהיה אחד מאלו שהזמן יישן אותו היטב ובהחלט יהיה סרט, אשר ייזכר כאחד הגדולים של העשור של שנות העשרים, במאה הנוכחית.


ייזכרו אותנו עוד מאה שנים קדימה | באדיבות סרטי פורום פילם

בקיצור ולעניין:
בימוי משכר ומהפנט. חווייה קולנועית ייחודית, לאלו שחשבו שהקולנוע אבוד וסטה מדרכו. תיקון מהמם לערימות על גבי ערימות של סתם, שמגיע לקולנוע ומרדד אותו. יצירת מופת ראויה וכזו שדפי ההיסטוריה עוד יזכרו שנים רבות קדימה.

ביים וסיים:
מה עוד אפשר לומר על הבמאי שאמרו עליו כבר כמעט את הכל וטרם מלאו לו ארבעים. דמיאן שאזל בתצוגת תכלית של שליטה בכל מבע קולנועי אפשרי, עושה חסד לסרט שלו, אשר משתמש בערימות של צבעים לתאר הלך רוח ואווירה של תקופה. הוא שולט היטב בקומפוזיציה במרחב הפתוח והסגור ויוצר קצבים פשוט מטורפים, אשר מסתנכרנים עם צילום נפלא, אורז את הכל באריזה עלילתית מהודקת היטב ובוחר את השחקנים המושלמים לתפקידים הראשיים והמשניים של סרטו. בסוף יצירת המופת שלו, פונה הבמאי המבריק גם לקהל שלו, דרך מבעים קולנועיים מתחכמים ומבקש ממנו להבין שהוא חלק מחוויה עצומה, שהולכת, מתעדכנת ומשתנה ומה שפעם היה נלעג, מחובק שנים לאחר מכן. בדיוק כשם שהסרט הזה ייזכר גם עבור מי שלא ראה את הגאונות שבו כעת.


אחד מהגנבים הגדולים של ההצגה | באדיבות סרטי פורום פילם

לוהקו ושיחקו:
כולם יודעים שיש קולנוע אחר גם מחוץ להוליווד והשנים האחרונות הראו זאת באופן מובהק, כחלק מהגלובליזציה ועליית שירותי הסטרימינג. הוליווד מבליטה את טובי בניה ובנותיה, אבל לעיתים מפספסת גם כאלו מבחוץ ומאדירה את טובי בניה. הפעם מדובר בהאדרה מוצדקת בעיקר עבור שניים, אשר מייצגים את המעטפת החיצונית ההוליוודית והמלוטשת: בראד פיט ומרגו רובי לא רק יפים, אלא גם שחקנים עמוקים, מחויבים וכאלו שמצדיקים כל מועמדות וכל פרס בו זכו ועוד יזכו. דייגו קאלווה הצעיר, יחסית (תיכף 31) הוא הוכחה ניצחת לכך שזהב לא גדל באמריקה, אלא גם קצת סביבה. המקסיקני המבריק משתלט על לא מעט חלקות טובות ומהווה תגלית עצומה, שרצוי כי הוליווד תנצל לטובה. את השלישייה הזו עטף שאזל בלא מעט שחקני משנה נפלאים, בתפקידים גדולים יותר או פחות: פי ג'יי ביירן בתפקיד מופרע ודינמי, לוקאס האס, טובי מגווייר, אריק רוברטס, איתן סופלי, סמארה וויבינג ואוליביה ווילד בתפקידים קטנים, חלקם גאוניים וחלקם פשוט טובים ואפילו הבסיסט של 'רד הוט צ'ילי פפרז'; פלי, מגיח לתפקיד נהדר.

כמה זמן זה?
שלוש שעות וקצת, נטו, אשר לא מעט צופים בפרמיירה המקומית התקשו לקבל. כעת, בנקודת הזמן של המאה הנוכחית, לא בטוח שכל סוגי הקהל יידעו להתחבר לאורכו הייחודי של הסרט, אבל מי שכן מצליח להיתפס פשוט לא ירצה שהיצירה המטריפה הזו תסתיים גם אחרי ארבע שעות.