"איש ושמו אוטו": האוטו שלנו מבוגר וזועף

מדובר על סרט, אשר משתייך לסוג הסרטים שאתם בדיוק יודעים לאן אתם עומדים להיקלע ובמה אתם עומדים לצפות. הכי צפוי שיש, הכי ידוע שאתם יכולים לחשוב עליו ועדיין, איכשהו וממש לא בדרך קסם, מדובר בתוצר מחמם לב ואפילו כזה הפותח לבבות, כי אם אוטו יכול, כולם יכולים...ולהיפך. טום הנקס המתבגר מגיע לגלם את תפקידו של האדם הנרגן ביותר עליי אדמות, אבל בפועל ברור לכולם שהוא יכבוש את לבבות הקהל, על אף העובדה הזו ועל אף התנהגות דמותו בסרט. מכאן נשאר לשחרר את החלקים הציניים ביותר, אשר התיישבו לצידכם עם תחילת הצפייה בסרט ופשוט לתת לאוטו של הנקס להוביל אתכם להנאה טהורה ומרגשת, בלי טיפה של ציניות.


זה המקסימום חיוך שתקבלו ממנו בסרט | באדיבות סרטי פורום פילם

הגיבור הראשי, אשר מתקרא בסרט הנוכחי "אוטו" ערך את הופעת הבכורה שלו לראשונה במסגרת רב המכר הבינלאומי, שראה אור בסוף שנת 2014 והתקרא בשם: "איש ושמו אובה" והוא נכתב על ידי הסופר והבלוגר השוודי: פרדריק בקמן. ספרו של בקמן משך 42 שבועות בתור חלק מרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. כשנה לאחר יציאת הספר, הגיע הזמן, באופן טבעי מאוד, לעבד את הספר לסרט עלילתי, אשר נחל הצלחה פנומנלית בארץ מוצאו: שבדיה והפך לאחד מהסרטים המצליחים והנצפים ביותר בכל הזמנים. גם האקדמיה תגמלה בשתי מועמדויות, ביניהן גם המועמדות היוקרתית לפרס הסרט הזר הטוב ביותר.

אז...הכירו את אוטו - אלמן מבוגר וממורמר, שאם בארצות הברית (או בשוודיה) הוא מאבד את זה, כנראה שבישראל הוא היה נדחף לגורלו הרבה לפני הזמן ושום סרט לא היה מתרחש כאן. אוטו מאוד מקפיד על החוקים והתקנות שהוא עצמו גם קבע חלק מהן, בתור חלק מהמחייה המשותפת בשכונת רכבות מושלגת, בעיירה קטנה בארצות הברית של אמריקה. כאשר מישהו לא בא לו טוב בזווית של העין או שחלילה זורק עיתון במקום הלא נכון, לא סוגר את שער הכניסה לשכונה או חונה בלא היתר, אוטו עובר ממצב סרק למצב תקיפה מלאה ושוב גורר מחשבות על מה היה קורה לו עלילת הסרט הייתה מתרחשת בארץ ישראל, בתקופה הרותחת והמטרידה, הנוכחית.


קח את המשקולת ותקע לעצמך בעין, טוב? | באדיבות סרטי פורום פילם

סביב אוטו ישנו אוסף אקלקטי של שכנים ושותפים למחייה ברחוב המשותף. רובם ככולם מכירים את הפרסונה ורגילים למחוות העצבניות של האיש הממורמר, גם אם אינם אוהבים אותן. הרוב הכמעט מוחלט לא מתייחס להתנהגותו או שמגיב באופן סלחני יחסית, כאשר חלק מסוים מהם גם מגיב באופן כמעט אבסורדי, קריקטוריסטי וכמעט פארודי להשפלות מילוליות והתנהגות חסרת סבלנות כלפי מה שלא יהיה, אשר ביצעו. אוטו גם מופרש, כמה דקות מתחילת הסרט, מהמפעל שבו עבד במשך מספר עשורים והוחלף על ידי העובד שלו, הצעיר והפחות מוכשר ממנו. ברור לכל בר דעת שהמים כבר מזמן חצו את איזור הנפש וכל מה שנותר להם כעת הוא רק להישפך ולהישפך, כאשר הוא זז מצד לצד.

בין גערה אחת לבין צעקה אחרת גומלת מחשבה בלבו של אוטו, אשר התאלמן מאשתו לפני כשנתיים, ליטול את חייו ולפטור את העולם ממנו ולהיפך. בדרך הייחודית מאוד שלו, הוא מנתק את חשבון החשמל, את זה של הטלפון וגם ההוא של הגז וקודח חור בתקרה, אליו הוא מחבר חבל תלייה ואז... או אז מגיעה משפחה דרום אמריקאית, שוברת את הדממה ודוחה את התלייה הצפויה. אם המשפחה והלב המפעם שלה - מריסול, היא אישה בחודש מתקדם מאוד להריונה והיא בן אדם בעל אופי חם וכזו שלא מתביישת מכלום ולא נעלבת משום דבר, בטח לא מההתנהגות האנטיפטית והגסה של אוטו. עם התקדמותו של הסרט, ניכר כי ההתקרבות והחברות הצפויה בין אוטו לבין מריסול ומשפחתה הולכת ונרקמת בדיוק על פי התכנון ועמה ההפשרה בליבם של הצופים כלפי הגיבור הנרגן.


נחש את מי הילדה ציירה עם הכי הרבה צבעים! את האפור מכולם | באדיבות סרטי פורום פילם

העלילה צפויה למדי, הגיבורים, התנהגותם וגם הקשת העלילתית לא מרעישים עולמות ואי אפשר לומר שיש כאן אלמנט לא צפוי, בעיקר בעבור מי שכבר צפה בגרסה השוודית והמצוינת ועם זאת, ניכר כי מארק פורסטר מצליח לייצר כאן וכנגד כל הציפיות, פשוט סרט נפלא, מרגש ומחמם לב, בלי אף טיפה של ציניות. כל רגע וכל שלב בסרט נראים כאילו אפשר לנחש ולנבא בדיוק מה עומד לקרות ועדיין העובדה העצומה הזו לא מצליחה לעצור את המחנק בגרון, את ההתרגשות ואת החיבור העז לדמויות הראשיות וגם לאלו אשר ברקע, בעיקר פלקטיות, ייצוגיות ולעיתים אף מגוחכות וזו בעצם עיקר עבודתו של פורסטר - לשלב את הכל לכדי תענוג כמעט קולינרי שפשוט כיף לגמוע בשקיקה, באולם הקולנוע ובהמשך גם בבית.

הסרט מתנועע בקלילות מרובה בין הרגעים הדרמטיים, הרציניים והעמוקים שלו לבין הרגעים הקומיים, אשר עשויים היטב מסרקזם טהור והכל הודות לכוכב הראשי וגם לכמה כוכבי משנה. אותם כוכבים, במסגרת תפקידם, לעיתים הופכים את הסרט למעין קריקטורה מבדחת ולא רצינית, אבל יודעים להסב את הקערה על פיה, כאשר נדרשים רגעי הרצינות והדרמה, על מנת לשבות את ליבם של הצופים. זו בדיוק התמה המרכזית, על פיה הסרט עובד והיא גם עובדת באופן נהדר על הצופים; להצחיק, למלא את הלב ולשבות אותו באופן סופי. הזקנים הזעפנים, אשר הולכים ומתרככים צריכים לקבל ז'אנר מוגדר על שמם ועל פי התנהגותם ומסתבר שבכל פעם שהם יגיעו, הם פשוט יצליחו לעשות את העבודה ולכבוש (כמעט) את כל סוגי קהלי היעד.


למי קראת זועף? לקראת הסוף אני גם מלטף חתול | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
הסרט הזה, אליו אתם נכנסים, כאשר הציניות בשיאה, רושם מספר נקודות הכאה בשכבת הקרח העבה. ברגע שהקרח יישבר ויימס הוא יהפוך לטיפות על גבי טיפות שפשוט יזרמו בטבעיות עם האהבה הגדולה שיש לו להציע לכם ולכן בתור צופים וצופות.

משפט על במאי הסרט:
אחד מהבמאים המרתקים שיש להוליווד להציע ובאמתחתו כמה סרטים אייקוניים ממנעד רחב של ז'אנרים וכאלו שלא הוערכו מספיק דאז. בין היתר הוא ביים את: "מונסטר בול", "רודף העפיפונים", "נשק של תקווה" ו"למצוא את ארץ לעולם לא". הוא מצליח לייצר יופי של דרמה-קומית שפשוט עובדת, בלי להתחכם יותר מדי ועם עבודה מאוד ישירה, שיודעת בדיוק כיצד למשוך את הצופים.

משפט על השחקנים:
טום הנקס מוכיח, פעם נוספת, את הרלוונטיות שלו בז'אנר הקומדיה וגם הדרמה, מהם מורכב הסרט. משחק נפלא, אמין, מצחיק וכזה שפוגע בול בכל חלק מהמנעד, אותו דורש התפקיד מהשחקן המנוסה. את מריסול מגלמת מריאנה טרווינו, שזהו עבורה התפקיד שיכול להביא את הפריצה, אחרי ערימות על גבי ערימות של סרטים וסדרות זניחים וזניחות וזעירים וזעירות. מעבר להם הקאסט לא מורכב משמות מוכרים, אבל יש שם שם אחד מוכר ומעניין בתור עובדת בונוס - טרומן הנקס, בנו של טום, אשר מגלם את טום בצעירותו ובהחלט מראה דימיון רב לאב.


משפט על אורך הסרט:
לכאורה זמן ארוך למדי. ארוך אפילו בעשר דקות מזה של הסרט השוודי המקורי ועם זאת, לא בטוח שתרצו לקום מהמושב באולם הקולנוע ולהיפרד מהרוטן הזה.