"השדרן": עובדים עלינו בעיניים

הגיע הרגע הזה בחודש, במסגרתו אחד מכוכבי העל משנות התשעים עושה את ניסיון הקאמבק שלו למסך הגדול וכמובן נופל על הפרצוף. אם בחודשים האחרונים ברוס וויליס להט במסגרת הסבב האחרון שלו על מסכי הקולנוע וכמובן התרסק באופן מחפיר, מביש ומעורר חמלה ורחמים כעת הגיע תורו של מל גיבסון לנסות ולהיכנס לנעליים הקטנטנות הללו. השחקן המזדקן, אשר חתום על שישה(!) סרטים במהלך שנת 2022, סוגר שנה מוצלחת מבחינת העובר ושב בבנק, אבל מחפירה בכל הנוגע ליכולות ולביצועים שלו בתור שחקן קולנוע ובתור מישהו ששמו נקשר, בכל הנוגע לביצועיו הקולנועיים, לבינוניות ומטה.

קצרה היריעה מלפרוש את כל תפקידיו במהלך השנה החולפת, אבל אפשר לבצע ממוצע זריז לציונים על הסרטים, ממספר אתרים ולגלות שכוכב העבר לא הצליח להתרומם יותר מדי בשנה החולפת. גיבסון, שהיה שם דבר בז'אנר סרטי האקשן של שנות התשעים (סדרת סרטי "נשק קטלני") וכמובן זכה בפרסי האוסקר עבור "לב אמיץ" - בסרט הטוב ביותר ובפרס הבמאי הטוב ביותר, כבר נמצא מזמן מאחורי ימי התהילה שלו. בניגוד לעמיתו ההולך, נהיה שיטיוני ומאבד את יכולות הדיבור הרציף (לא שזה משפיע על מי ששוכר את שירותיו לסרטי הפח בכיכובו), גיבסון עדיין מסוגל לתפקד, אבל מסתבר כי הסרטים אליהם הוא מצטוות לא דורשים יכולות דיבור מרשימות וגם אם אינן מרשימות - לא קרה שום דבר.


בדיקה, אחת...אחת, שתיים...מישהו שומע? | באדיבות סרטי רד קייפ

הפעם גיבסון מגלם את אלביס קוני - שדרן רדיו נרקסיסט, שלו אישה צעירה וילדה פעוטה ושעות העבודה והשידור שלו הן השעות הקטנות של הלילה; אחרי חצות - שם הוא מפליא, בקולו הרדיופוני ובעצותיו לאחרים. על אף שהוא מתנהג כמו דושבאג טיפוסי לעמיתיו ולמנהליו, המשבצת שלו עדיין נותרת פופולארית, בזכות חיבת המאזינים אליו וזאת גם בניגוד לחוסר היכולת שלו להצטרף לעולם הרשתות החברתיות. הוא איש רדיו קלאסי והוא מבסס על כך קריירה מוצלחת ביותר, אשר נשענת על ציפורי הלילה, המתקשות להירדם או שזקוקות לאוזן קשבת מעל גלי האתר.

בלילה חשוך אחד מגיע אלביס לתחנה, פוגש את החברים הקבועים לשידוריו ועוד אחד צעיר וחדש, את המנהלת שלו, אשר מקטרת על המספרים החלשים שיש לו ואילו אלביס...מגיב בנונשלנטיות ושחצנות מעצבנת עד מאוד, כאילו כדי להשניא קצת את דמותו על הצופים, למרות שהוא אמור להיות הפרוטגוניסט. כמו שניתן להבין מהתקציר והטריילר, הלילה הזה עומד להיות ארוך במיוחד כי מסתבר שלא כולם זורמים עם האהבה העצמית של אלביס, עם היהירות וההתנשאות שלו. אדם אחד, מטורף למדי, מחליט שהוא חוטף את בתו ואשתו של אלביס ומאיים להרוג אותן, אם השדרן הנפוח לא יעמוד בדרישותיו, יבזה את עצמו קצת בשידור ויתחיל איתו במשחק מחבואים, כדי לגלות היכן הוא נמצא והיכן אהובותיו נמצאות גם כן.


היי! מישהו שומע אותי?! | באדיבות סרטי רד קייפ

ברגעים מסוימים הסרט מזרים אדרנלין לדם. יש עניין, סקרנות ואפילו עלילה שמתנהלת באופן שמערב את הצופים, אבל אי אפשר לסחוב את ההצלחה הזו, מסתבר, ליותר מרבע שעה ולאחר זמן מה, שהעלילה מסתבכת בתוך עצמה ואין יותר לאן לרוץ, הקונספט די קורס אל תוך עצמו ומה שהתחיל כמשב רוח מרענן,
הולך ומאבד את עצמו לדעת. הבעיה המרכזית גם מגיעה עם סופו של הסרט ועם הרצון שלו לייצר טוויסט בכוח ובנקודה ההיא אפשר לחוש היטב את היריקה מתפזרת היטב על פני הצופים, כמו גם את המחסור ביצירתיות של תסריטאים שהמקסימום שהם יכולים להוציא משחקן ובמאי על לשעבר הוא התפקיד, שהוא קצת פחות מבינוני.

בין ערימות על גבי ערימות של סרטים חדשים ומוצלחים יותר או פחות, משהו צריך להיות ברמה אחת מתחת על מנת לרפד את הרצפות של אולם הקולנוע במקום פופקורן עבש ועבור התפקיד המיוחד הזה שמור מקום ייחודי לסרטים כמו זה הנוכחי. סרט שמתחיל לא טוב, מאיץ דווקא לא רע, נופל, מתגלגל ומסיים בפליק פלאק היישר אל תוך המצח. אין בשורה חדשה עבור השחקן הדגול לשעבר, שכבר עבר לא מעט משברים ועדיין לא נשבר או התפרק באופן סופי. יש מעט רגעים שאפשר לקחת אותם לכיוון חיובי מהסרט הזה, אבל הסכום של חלקיו מצליח להאפיל על מעט החלקים שעוד שווים את הישיבה בקולנוע והצפייה בסרט נחות למדי, שלא מכוון גבוה ונשאר לטוס נמוך במרבית שלביו.


כן. רק אני בסרט, אין עוד הרבה עניין בשאר | באדיבות סרטי רד קייפ

בקיצור ולעניין:
מה עוד אפשר לומר? מל גיבסון כבר מזמן לא נקשר עם הצלחות. יש לו לפעמים פגיעות נחמדות בסרטים שוליים, בתור שחקן משלים, אבל עצם העובדה שהוא מככב על כרזת הסרט ובתור הכוכב הראשי, אומרת די והותר על הסרט עם השאיפות הבינוניות עד הלא קיימות.

ביים וסיים:
רומואלד בולאנגר הוא שחקן, תסריטאי ובמאי צרפתי לא מוכר במיוחד, שחתום על לא מעט תסריטים עבור סרטים כושלים וגם לא עשה יותר מדי בקריירת המשחק, שאפשר לנפנף בו בגאווה. הוא ממשיך עם מסורת הכשלונות שלו ומראש לא מצהיר על רצון לכוון גבוה, כאשר מל גיבסון נותר אך ורק בבחינת שם והעלילה עובדת לפרקים, אבל בעיקר יורדת באסלה עם סיומו של הסרט.

לוהקו ושיחקו:
מל גיבסון בתפקיד, שלא ברור אם הוא שחצני בתור הדמות או שמשהו מהאישיות של השחקן הוותיק הזה זולג פנימה אל תוך דמותו מהסרט. לעיתים הוא מרגיש סביר וישנם רגעים שזה פשוט מביך, לראות אותו ולשמוע מה הוא אומר, בלי להתבייש, במסגרת התסריט המחורר הזה. לצידו לא תמצאו שמות גדולים, אבל בהחלט תמצאו את קווין דילון (אח של מאט), בתפקיד קטן ועלוב מאוד, שמייצג היטב את הקריירה הגמורה של השחקן הבינוני הזה. וויליאם מוסלי, צעיר שלא מצליח לפרוץ, נמצא גם הוא, לא במפתיע, בסגל החלש שיש לסרט להציע ומנסה להוציא את המקסימום ממינימום היכולת שלו.

כמה זמן זה?
שעה וחצי ועוד קצת. לעיתים זה הרגיש ארוך מדי, אבל בשורה התחתונה זה נגמר קצת הרבה אחרי שהיה אמור להיגמר. אפשר היה לחתוך עשרים דקות בשקט וכלום לא היה מתרחש או מורגש.