"אמריקה": הרבה פנים לאמריקה

כולם מדברים על שני שמות מרכזיים מהסרט החדש של אופיר ראול גרייצר, מעבר לבמאי עצמו: אושרת אינגדשט ומיכאל מושונוב והם אכן ראויים לכל שבח ולכל מילה טובה. מעבר לשני הכוכבים הראשיים שלו, לסרטו החדש של הבמאי המסקרן הזה, אפשר להוסיף גם את הצוות שתפקד איתו בסרט הביכורים שלו: "האופה מברלין" ובין היתר אפשר למנות את הצלם עומרי אלוני, המלחין דומיניק שרפנטייה, המפיק איתי תמיר והעורכת מיכל אופנהיים. הצוות שנשמר מאותת על המשכיות גם באיכויות של הסרט ולחלוטין עומד במשימה המרכזית: להתחיל ולייצר שושלת.

השורשים והעקרונות העלילתיים; גם הם, נשענים בכבדות על אלו אשר הוצגו בסרט הקודם, אשר בוים על ידי ראול גרייצר. ההתמודדות עם אירוע טראגי היא זו אשר מחברת בין שני אנשים, הנרדפים על ידי עברם ולא מצליחים לראות בבירור את עתידם. שניים ובמידה מסוימת אפילו שלושה, רוצים ומחפשים פתיחת דף חדש, בשלב מסוים של חייהם וצריכים שהעבר יפסיק להכתיב את עתידם או סתם מנסים להינצל מגורלם - רוצה לומר: נזקקים לגאולה. נפשות פצועות נפגשות ומצליחות לגלות חמלה כמעט בלתי מוסברת זו לזו ומי שעושה זאת טוב מכולן ובטבעיות הרבה ביותר היא אינגדשט.


אהההההההה........קו� �ווווווווווווו | באדיבות סרטי נחשון

הבמאי הישראלי הנפלא מחליט הפעם לצבוע את סרטו החדש בערימות של צבעים ססגוניים, חיים ועוטפים, כאשר מוטיב הצמחים והפרחים משחק תפקיד חזק גם בעולם הסימבולי, עליו נשען הסרט וגם משמש כרקע ובתור צינור השקייה עלילתי. עד שלא תראו את הטלפון הסלולרי הראשון בסרט, לא בטוח שתצליחו להבחין מה היא השנה או התקופה, במסגרתם הוא מתרחש וכל הנוגע לזמן שלו כמעט חסר חשיבות. זאת על אף שהדילוגים בזמן של הסרט מהווים גשר לא קטן בשביל להיכנס מחדש לעלילה, כאשר התסריט מבקש לדלג על מהמורות כאלו ואחרות, שעשויות לנבוע מהפערים של מספר חודשים, במסגרתם אין הרבה מה לספר.

תחילת הסרט לוקחת אותנו לשיקאגו ולבית הצנוע למדי של איליי קרוס - מדריך שחייה במועדון המקומי. איליי ניכר כאדם שמצליח לעזור גם למתקשים ביותר, על מנת שאלו יוכלו להסיר את ההגנות ולהכניס את הראש למים בשלווה וללא דאגות. המפגש עם איליי בבריכה, עם תחילת הסרט, הוא בעצם המפגש הראשון של הצופים עם אחד מגיבורי הסרט ועם אחד מסמלי הסרט - מים. כמה דקות לאחר היציאה מהבריכה מקבל מדריך השחייה הצעיר שיחה מהארץ ומהמעטפת, הקרויה: איליי קרוס יוצא אלי גרינברג ומעבודה בבריכה וחיים שקטים וחסרי ריגושים הוא אורז את עצמו לחזור למקום שבו גדל ולפגוש את האנשים, עמם בילה את מרבית שנות ילדותו ועוד מעט מאוד אנשים חדשים, בינם איריס - מוכרת בחנות פרחים וארוסתו של החבר הכי טוב של אלי מהילדות - יותם.


תביא בוסה | באדיבות סרטי נחשון

כאשר אלי חוזר לבית ילדותו, הוא מתקשה לעכל את המקום, אבל עם האנשים שסביבו הוא זורם כמעט בטבעיות. רצף אירועים קצרצר וביש מזל למדי מוביל לכך שאלי מאריך את שהותו בארץ והדינמיקה בין הגיבורים וגיבורי המשנה תלך, תתעדכן ותשתנה. קשרים חזקים יהיו על סף ניתוק וקשרים לא צפויים (או אולי צפויים למדי) ייקשרו בחבלים עבותים ואת המלודרמה הזו לא תצטרכו לסחוט חזק מדי, היא פשוט תפרום את עצמה בפניכם ותיתן לכם רמז פה, פרט קטן שם, קצת סימבוליזם והמון עציצים, זרים ואתרים קטנים, אבל ממש גדולים, שאם טרם ביקרתם בחלקם, סביר להניח שיתחשק לכם אחרי הסרט הזה לבקר בהם לראשונה או פעם נוספת.

הסרט הוא כזה, אשר נסמך בעיקר על חמלה ואנושיות, הן של הגיבורים שלו והן של הצופים בו, כאשר הם נדרשים לעיתים לבחור צד, ברגעים שלא בטוח שצריך לבחור במסגרתם צד ואין באמת אחד כזה שהוא נכון או אחר, אשר ייחשב בתור צודק. עם ההרגשה הזו אתם תצאו בסופו של הסרט ואת ההרגשה הזו יספקו עבורכם השחקנים הראשיים, בתור הדמויות הראשיות בסרט. הם יעשו זאת דרך סמלים, מטאפורות ורגעים מצולמים יוצאים מן הכלל. הם גם יעשו זאת דרך מבטים, נגיעות, שיחות מרגשות, שתיקות עמוסות וגם דרך מספר רגעים, אשר יספקו הצצה קטנה אל עברם, על מנת להשליך על ההווה שלהם - כדי לספר את סיפורן באופן מלא ושלם.


זה קיר טיפוס של פעם | באדיבות סרטי נחשון

יש כל כך הרבה רגעים יפיפיים ואמוציונאליים בסרט היפיפה הזה; ערימות על גבי ערימות של רגעים בעלי סימבוליזם חמקמק או כזה גלוי, אבל לא מעיק בשום אופן או צורה, למקרה שאתם עלולים לחשוש מגודש בפן הזה. הבמאי, זוכה ערימת פרסי האופיר עבור סרטו הקודם והמצוין לא פחות, פשוט מתגלה ככזה החובב מלודרמות וניכר כי הוא פשוט רוצה לספר סיפור די פשוט. דרך סיפורן של שתי הדמויות המרכזיות פורש אופיר ראול גרייצר את הרגעים הקטנים והגדולים של דמויותיו, אשר נאבקות מאבקים יומיומיים בשדים מן העבר וגם כאלו מן ההווה, אשר מאיימים באופן ממשי על שגרת חיים הקרובה, באופן כלשהו, לנורמה.

אי אפשר שלא להתרשם מסרט שלא נותן לאף מעצור להכתיב לו את עובדת קיומו. כמוהו כמו גם שלושת הדמויות הראשיות שלו, אשר נאבקות מאבקים אישיים על מנת להתקיים ולעשות זאת באופן צנוע, אך גם מפואר ומרשים בו זמנית. הוא פותח את השנה החדשה עם בשורה לקולנוע הישראלי, בכל הנוגע להמשך דרכו של הבמאי הנפלא הזה וגם פותח את השנה החדשה עם בשורה נפלאה ומרגשת מתחום המשחק, בדמותה של הכוכבת הראשית שלו. את כל השאר כבר הכרתם ואם לא, אז כדאי שתכירו - הם ידברו בעד עצמם.


מי עשה כאן למי קומבינה בשביל להיות על הסט? | באדיבות סרטי נחשון

בקיצור ולעניין:
כל הסופרלטיבים שהוצמדו לסרט הנפלא הזה היו לא פחות ממוצדקים. המשחק נפלא, הבימוי יוצא מן הכלל והפער שמספקים הצבעים העזים רק מצביע על הקיטוב שבין הדרמה השקטה, האפרורית והעמוקה, אשר מתרחשת בסרט לבין החזות הטווסית, המרשימה והכמעט צעקנית שלו.

ביים וסיים:
הרבה כתרים ופרסים הנושאים את שמו כבר חולקו לאופיר ראול גרייצר עבור היצירה הקודמת שביים והביאה אותו לקדמת הבמה. כדאי מאוד שהבמאי המוכשר יכין את הידיים לנשיאת פרסים מקומיים חדשים.

לוהקו ושיחקו:
אשרת אינגדשט מהממת וכובשת, באחד התפקידים המרשימים בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. לצידה מככב מיכאל מושונוב בתפקיד שקט למראה, אבל רועם מבפנים. כמעט גונב לשניהם את ההצגה הוא הצלע השלישית והפחות פעילה, במרבית שלבי הסרט: עופרי ביטרמן הנפלא. בתפקידים תומכים מגיעים האבא של מיכאל: מוני מושונוב, האמא של דאנה איבגי: עירית שלג ואפילו יד מסייעת נוספת ונפלאה בדמותה של רובע בלאל עספור.


כמה זמן זה?
שעתיים וטיפה'לה. זמן סביר לחלוטין, אשר נותן מקום לדרמה העצומה בו להתבטא, להתפרש וגם לסגור באופן שלא ירגיש נמהר או חפוז מדי.