"הבן שלי": בשם האב

סרטים שמספרים סיפור עצוב על גסיסה איטית לוקחים את הצופים שלהם בתור שבויים. הם מוציאים אותם למסע ארוך של השלמה מתישה, לעיתים. לא הסרט הזה. הוא לוקח את הצופים למסע, אשר גובל במחוזות הייאוש והמלנכוליה, אבל מצליח איכשהו לברוח מבורות מדכאים, הרבה בזכות צורת ההגשה של הבמאי האיטלקי, אוברטו פאזוליני, אשר היה מועמד לאוסקר קצת יותר מעשרים שנים אחורה, על הפקת הסרט 'ללכת עד הסוף' (עליו גם רשום בתור זוכה בפרס סרטי ה-באפט"א הבריטי). הבמאי הרגיש, המוכשר והמנוסה הזה יודע כיצד לרתום את הצופים שלו למסע הכל כך ריאליסטי, אליו הוא לוקח אותם והוא מתאר שגרת חיים רגילה למדי, שיש לה כמובן טוויסט עצוב מאוד, בגלל עצם העובדה שחצי מהמשפחה המאוד גרעינית, המוצגת בסרט, לא ימשיך הלאה.

ג'ון הוא אב חד הורי, מנקה חלונות, המתגורר בעיירה קטנטנה באירלנד. בנו הצעיר והיחיד הוא מייקל והוא בן ארבע. כאשר ג'ון חוזר מכל יום עבודה, במסגרתו הוא מביט לבתיהם, חנויותיהם ונפשותיהם של אנשים אחרים, אך הם אינם רואים אותו, הוא מקדיש את כל כולו לגידול בנו הפעוט. למייקל הייתה פעם אמא, אבל היא החליטה לחזור לארץ שממנה היא הגיעה וניתקה קשר עם ג'ון ומייקל ובכך הותירה את ג'ון, בן השלושים וחמש, לבד עם מתנה קטנה, לה הוא צריך לדאוג והדאגה היא כפולה ומכופלת, כיוון שג'ון הוא חולה סרטן סופני ולצד העובדה שהוא מגדל את בנו לבד, במשך ארבעת שנות חייו, הוא גם צריך להתחיל לחפש לו אלטרנטיבה אחרת, כיוון שאין לו למי למסור את הילד.


רואה את החלונות האלה שם? אני ניקיתי אותם | באדיבות בתי קולנוע לב

לצד שגרת חיים יומיומית ורגילה למדי, השניים גם מסתובבים בין בתים של משפחות אומנות או בין בתים של משפחות פוטנציאליות לאימוץ וג'ון צריך לבחור איך ימשיך מייקל את חייו, בשנים שלאחר הסתלקותו של ג'ון מהעולם. ג'ון גם לא יודע כיצד להנגיש את העובדה, שהוא עומד למות, לילד בן ארבע והוא מוצא את עצמו נקרע לגזרים בין הרצון להעניק למייקל פרידה ראויה וכמובן לדאוג שהוא איכשהו ייזכר הלאה, לבין הרצון שלא לצלק את בנו בעתיד, כאשר הוא חושש מהשריטה העמוקה שעלולה להיווצר בקרב בנו עקב עזיבת שני הוריו, בתקופה כל כך קצרה של חייו. המסע, הקשה ממילא, הופך, עבור ג'ון, לקשה אף יותר כאשר הוא מתקשה מאוד לקבל החלטה כל כך גורלית על עתיד בנו.

שונה (המגולמת על ידי איילין אוהיגינס), עובדת סוציאלית, אשר נרתמת למסע של ג'ון ומייקל, שאינו מודע כל כך למה שמתרחש סביבו, עקב גילו הצעיר, מנסה להדוף את הלחץ של הזמן, אותו משקפת המנהלת שלה לג'ון, בכדי שימצא בית חם וחדש לבנו. היא הדמות היחידה שמצליחה איכשהו להתגנב אל מאחורי אור הזרקורים העמום והעגום, שהסרט הזה מייצר על שני הכוכבים שלו - ג'ון ומייקל. הבימוי של פאזוליני והמשחק של נורטון לא מאפשרים לסרט הזה לטבוע בבורות של ייאוש וזאת על אף שמדובר בסרט מונוטוני למדי, שאין לו פס קול ושום אלמנט שיקליל את הצפייה על הצופים. ריאליזם פשוט וסיפור נוגע ללב, שלא משתמש באומללות של האב בתור מנוע מרכזי, כי אם ברצונו לחיות את חייו באופן השגרתי ביותר ולבצע את תפקידיו; מנקה חלונות ואב רגיש, בצורה הטובה ביותר, עד יומו האחרון.


איזה יום... אולי תעלה לי על הגב, דרוך עליו קצת | באדיבות בתי קולנוע לב

פאזוליני לא חושש להשתמש בצבעים חיים ובדמויות צבעוניות, מדי פעם, בשביל לנסות ולייצר איזון למנכוליה הכללית, אשר הסרט משרה באווירה שלו. הוא לא חושש לנתק את הצופים מהדיכאון הקיומי, שג'ון אמור להרגיש ומעביר אותו מסלול כמעט בנאלי וכזה שמייצר בעיקר מחשבה ולא לחץ, דיכאון וחרדות. ברגעים העמוקים שלו הוא בעיקר כנה, יפיפה וכל כך אמיתי, שאי אפשר לחוש רגש אחר מלבד הערצה והערכה לדרך, בה בוחר הבמאי להגיש את סרטו. לא תמצאו כאן רגעים של השתפכות רגשית מוגזמת ולא רגעים של ריסוק ונקודות שבירה יוצאות מגדר הרגיל. הבמאי האיטלקי עושה את כל שביכולתו ובמסגרת מה שהכלים המצומצמים, בהם הוא משתמש, מאפשרים לו על מנת לרתום אתכם למסע שעוברת הדמות הראשית שלו והוא עושה זאת בחן, יופי והצלחה מרובה.

לפעמים סרטו של פאזוליני כל כך ממורק וזהיר, על מנת שלא להיכנס למלכודת המניפולציה הרגשית להורה גוסס, שרוצה להעניק את הטוב ביותר לבן שלו, שישנה הרגשה כאילו הוא חושש להכניס את גיבוריו לעימותים רגשיים ולרגעים מכוערים, שאולי היו אמורים להתרחש במציאות. מצד שני, אם זה היה קורה, הוא היה נאשם בכך שהוא אוזק לכם את הלבלב ומוחץ אותו עד שתתחילו לדמוע בלי הפסקה ולא כך המקרה אשר מוצג לפניכם. למסע הזה יש רק סוף אחד, הוא ידוע מראש והוא גם לא ארוך יותר מדי, ככה שאפשר לומר בהחלט כי הדרך של הבמאי האיטלקי לייצר דרמה ורגשות, מבלי לייצר מלודרמה רגשית, היא דרך נכונה וכדאית הרבה יותר וגם קשה ומאתגרת בכמה רמות מעבר לסיפורים סוחטי דמעות "שגרתיים".


טוב מה יהיה? אתה לא רוצה איזה צבע אחר חוץ מאדום? | באדיבות בתי קולנוע לב

האתגר הגדול ביותר של הסרט הזה הוא גם להביא ילדון רך וצעיר ולהצליח, בזכותו, לעורר קשת רחבה של תגובות, שגולשות הרבה מעבר ל"איזה חמוד" ו"אילו עיניי עגל תמימות ומתוקות". ברגעים רבים דניאל לאמונט הצעיר לא מפריע, בעיקר וברגעים אחרים הוא שם, בשביל להגביר את אפקט הדרמה והוא עושה זאת בהצלחה ובחן בלתי נגמרים. לעיתים מרובות, עקב המחסור בעימותים צפויים ונחוצים, לסרט ולסיפור של אב יחיד עם ילד בן ארבע, חסרים קצת התקפי טנטרום ורגעים שהבמאי/תסריטאי השאיר על רצפת העריכה, אבל הקסם הכללי של צמד השחקנים הראשיים והסיפור המרכזי, שכאמור לא גולש למחוזות אובר דרמטיים, כמצופה ממנו, בלא מעט רגעים, צולחים ערימה של מבחנים ונותרים בבחינת סרט שקשה להתעלם ממנו או להישאר אדישים אליו.

הוא כבר מסתובב ברחבי העולם קצת יותר משנתיים (החל את המסע שלו בפסטיבל הסרטים של ונציה, בספטמבר 2020) ועבר מסע תלאות בין ערימות של פסטיבלים, בתקופת הקורונה וכעת הוא נוחת בארץ. הוא שווה את הזמן שלכם והוא גם לא דורש מכם יותר מדי ממנו, כפי שהוא לא דורש מכם להחניק דמעות במעלה הגרון. עם כל אורכו המצומצם והשגרתיות שבו, מדובר עדיין בסרט עם מסע ומשא כבדים למדי, אשר דווקא לא מבקש למשוך בכוח הרבה תשומת לב, אבל מתגמל כל כך, כאשר הוא מעניק המון בחזרה, למי שרק ירהיב עוז ויעניק הזדמנות ליצירה הקטנה והאינטימית הזו, שלא תצליח להשאיר אף הורה או אף בן אנוש עם לב פועם אדישים.


אז...אתה מוכן לאתגר הבא? | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
נפלא, מרגש וכובש. נותן איזון ראוי לפומפזיות של לא מעט סרטים בקולנוע, שמתעקשים לכבוש את הקהל שלהם באמצעות עזרים טכניים ובומבסטיים ועושה עבודה לא פחות טובה בשקט שמאפיין אותו.

משפט על במאי הסרט:
עבודה נפלאה, רגישה ועוצמתית של במאי שכבר נמצא בתעשייה הרבה שנים. אוברטו פאזוליני לוקח יצירה פשוטה למדי ומצליח לצקת בה המון רגש, עומק ורבדים, שמוכיחים כי הקולנוע יודע למשוך קהל בדרכים נוספות, מעבר ליצירות רועשות וצעקניות.

משפט על השחקנים:
ג'יימס נורטון בתפקיד חייו, עם מעט מאוד הבעות, אבל עם המון המון רגש. דניאל לאמונט הצעיר כבר עומד להיות ילד מאוד עסוק בשנים הקרובות, בזכות ההופעה שלו. מאופקת, כובשת ויוצאת מן הכלל עבור ילד כל כך צעיר. איילין אוהיגינס היא החוליה האחרונה, שבהחלט מתאימה את עצמה לצמד השחקנים המרכזיים ועושה עבודה נהדרת, במעט זמן המסך שהיא מקבלת.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי על השעון. סרט שיודע בדיוק מתי לעצור בזמן את הסחף וגם חותם בתמונה אייקונית ובאופן קלאסי למדי.