"סיפורו של אמט טיל": אמא יודעת

במקרה והסיפור הזה חסר לכם, במסגרת הידע הכללי, עדיף שתגיעו ללא הרבה מדי ידע מוקדם עליו. הסרט מספר את מה שהפך, ברבות השנים, להיות אחד מהרגעים המכוננים בהיסטוריה של השחורים בארצות הברית של שנות החמישים. מדובר בחתיכת סיפור יוצא דופן, אשר מוכיח שכל מה שהפקה קולנועית תצטרך, בסופו של דבר, תהיה הדרך שבה בוחרים העוסקים במלאכת התסריט והבימוי. מי שכותבת את הנראטיב הפעם היא צ'ינוני צ'וקוו והיא בהחלט מכווינה את הצופים בכיוון הנכון של הסיפור והעלילה. אם את הנארטיב (ובסופו של דבר גם את מה שהתרחש במציאות) כתבו בעבר אנשים לבנים מוטים, כעת העסק השתנה באופן חד משמעי, לכיוון האוכלוסייה של האפרו-אמריקאיים.


נזכרים רק ברגעים יפים | באדיבות סרטי פורום פילם

זה מתחיל מהגברת וופי גולדברג, אשר הפיקה את הסרט וגם מגלמת בו את התפקיד הבלתי מזוהה של סבתו של אמט טיל. לא תצליחו לזהות במאת האחוזים. כמובן ששאר חברי הקאסט והכיוון, אותו לוקח הסרט, הופכים אותו לפרשנות, שלפני קצת יותר משישים שנים, לא הייתה יכולה להתקבל והתיקון ההיסטורי מגיע כעת. כל כך הרבה זמן אחרי וכל כך באיחור, אבל איך אומרים? עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. הסיפור, לכשעצמו, היה אחד מיני רבים, עם כל הזעזוע שבעניין, אבל מי שהפכה אותו להרבה יותר מעוד סתם סיפור על נער שחור שנרצח הייתה אמו, שלא רק נלחמה על צדק עבור בנה, אלא לקחה צעד קדימה והפכה את הקורבן הפרטי שלה, לקורבן של מאבק שלם. פתיחת דלתות וניפוץ מחסומים, שעד אז השחורים רק יכלו לחלום עליהם.

הסיפור הזה אומנם התרחש לפני המון שנים, בתקופה ובעידן שנראים רחוקים מאוד לכולנו, אבל בימים שבהם האלימות במדינה גואה, ללא קשר לענייני לאום, אי אפשר שלא לחשוב על הסכנות הממוקדות שהיו פעם, אל מול סכנות מפוזרות שיש היום. כל מה שרצתה מיימי טיל הוא שבנה ישוב בשלום מבני הדודים שלו במיסיסיפי. היא הזהירה ואמרה ולימדה והסבירה ולא הפסיקה להדריך כיצד מתנהגים מול אנשים לבנים במיסיסיפי, ששם הרבה פחות נאורים (או הרבה יותר נבערים) מאשר בשיקאגו ושום דבר לא עזר; שום כוח שבעולם לא הצליח להחזיר לה את הבן שלה, שנפל קורבן ללינץ' אכזרי, קר רוח ושטני, שפשוט לא מאפשר לבן אנוש נורמלי לחשוב כיצד בן אנוש אחר מסוגל לבצע מעשים כה מחרידים.


מה שלא אמרה, פשוט לא עזר כנגד דעות קדומות | באדיבות סרטי פורום פילם

הסרט נפתח בשוט אשר מתחיל ומסתיים בתוך רכבה של מיימי טיל וזה נראה כאילו שהיא נמצאת עמוק בתוך פלאשבק מתגעגע אל בנה האהוב, אשר יושב לידה. הוא אכן יושב לידה והם מטיילים להם ברחבי עיר מגוריהם - שיקאגו. למרות הידע המוקדם שיש לצופים בסרט, בנוגע למקרה, הם לא בטוחים בשניות הראשונות באיזו תקופה ובאיזה מקום בציר הזמן נמצא הסרט, עם תחילתו. התרגיל הזה מכניס את הצופים למצב שבו הם מאמינים, באמת ובתמים, כי האם כבר יודעת, היכן שהוא בתוך לבה, שבנה עומד להילקח ממנה וניכר כי מדובר בתהליך אותו עוברת מיימי דווקא בשלבים שלאחר מותו. הדרך הזו מובילה אותנו, הצופים, להגיע להשלמה מסוימת גם כן, במסגרתה הגיבורה הראשית אכן יודעת להתמודד עם האבל שלה ולצאת ממנו מחוזקת, על מנת להוביל את המאבק הבא של השחורים בארצות הברית.

בשלבים הבאים אתם תחושו תסכול עולה וגואה, בעיקר נוכח אוזלת היד וכמובן חוסר השיוויון והצדק, אשר יגיעו בסופו של דבר לנקודת רתיחה. הסרט הזה, מעבר לכך שהוא סמל למאבק של השחורים בארצות הברית, להתקדמות בשלב השחרור משלטון לא צודק, אשר מגיע לשיאו בלינץ' מסויט של נער תמים מראה, מסמל בנוסף את הסיוט הגדול ביותר שיושב בלבו ונפשו של כל הורה ממוצע. הוא מאחד שני סוגי חרדות בתוך משפך אחד, אשר מגולם היטב על ידי דניאל דדווילר, המגלמת את דמותה של מיימי. אמו של אמט טיל הופכת, בלי שתכננה ובהינף יד לאמא של ציבור רחב ובעצם משתמשת במות בנה בכדי לנסות ולהביא איזון וגאולה לציבור שלם, שסובל באופן מתמיד והרצח של בנה הופך להיות אקט סימבולי, אשר תובע את התערבותם של לא מעט אנשים, בחלונות גבוהים - כאלו אשר הייתה להם מעט השפעה וסבבו את המקרה, בעיקר במבט מהצד.


לא משנה מה עשית קודם, בסוף תסיימי ככה | באדיבות סרטי פורום פילם

הבמאית הניגרית, צ'ינוניה צ'וקוו, לקחה את סיפור הרצח של אמט טיל והפכה אותו על פיו, קצת יותר מחצי מאה לאחר שהלהבות הללו כבו, היא מדליקה אותן מחדש ותובעת צדק היסטורי עבור הנער שהפך להיות הפנים המושחתות של המאבק. היא מציגה את אמו של הנער בתור אישה אמיצה ועשויה ללא חת, אשר רואה את ההזדמנות במות בנה, על מנת שתוכל להפוך את הקערה על פיה וגם כאשר המציאות סוטרת על פניה ומוסיפה עוד אגרוף, היא איננה נשברת ולא מוכנה לוותר. הסיפור שלה הוא סיפור של מאבק ארוך שנים ודורות, אשר מסרב לגווע ויוצריו לא מוכנים לוותר על יסודותיו ועל הרגעים המכוננים בו וסיפורו של אמט טיל הוא בדיוק אחד כזה.

הסרט לא תמיד סוחף. הוא גם מתעכב על רגעים שבהם הוא נדרש בעיקר לזעזע כפי שעשתה, בזמנו, מיימי טיל והוא בעיקר רוצה להיחקק בראשכם ולהישאר אתכם הרבה אחרי היציאה מבית הקולנוע. 'סיפורו של אמט טיל' מבקש סבלנות, הבנה והכלה מצד הצופים שלו ובתמורה הוא לוקח אותם למסע, שאת התובנות שלו מנסים ליישם עד עצם היום הזה. כמו בכל סיפור אמיתי, על תיקון עוולות היסטוריות, גם זה גורם לתחושת אי נוחות גדולה, כאשר צופים בו ולו מעצם העובדה שהוא מדגים שכל כך הרבה נפשות נקטפו לחינם והדרך למניעתם הייתה פשוטה ומונחת אל מול העיניים. הוא מגיע להכות, לזעזע ולדאוג שההיסטוריה לא תחזור על עצמה ובמשימות הללו הוא עומד באופן מעורר כבוד.


וופי...מה? זו את?! | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
סרט היסטורי חשוב מאין כמותו וסיפור שחייבים לספר, בשביל שבמיוחד בתקופות אלימות כמו זו, אולי אנשים ייקחו אוויר, ינשמו ויפנימו לאן העולם שלהם הולך ומה צריך לעשות בשביל להימנע מכך.

משפט על במאי הסרט:
הבמאית הניגרית, צ'ינוני צ'וקוו, איננה שם מוכר בתעשייה, עדיין. היא עשתה בעיקר סרטים קצרים ועוד שניים שלא הניפו אותה למעמד יוצא דופן. בסרט הנוכחי היא בעיקר מספרת סיפור ונותנת לו גם להכתיב את הנרטיב. אולי זה יהיה ההוא שישנה את כללי המשחק בשבילה.

משפט על השחקנים:
דניאל דדוויילר בתפקיד עוצמתי מאוד וכזה, אשר למרות הערכות לגבי מועמדות שלה, לא זיכה אותה במועמדות לאוסקר, בסופו של דבר. וופי גולדברג בתפקיד תומך וכמובן באזור ההפקה וגם ג'לין הול הצעיר מצליח להרים את עצמו בתור תגלית מהסרט ושווה לעקוב אחרי הקריירה המתפתחת שלו.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ועשר דקות, קצת מתישות לעיתים וייתכן שאפשר היה לקצר אותם בעשרים דקות לפחות.