"הפייבלמנים": כששפילברג חוזר לכור מחצבתו

בשנים האחרונות מתגלה לאיטו שטף של סרטי במאים, אשר רוצים לספר על ילדותם וכיצד החלה אהבתם לקולנוע לפרוח בתנאים כאלו או אחרים או סתם לספר על נעוריהם, משפחתם ועיר מולדתם. רק בשנים האחרונות אפשר עוד לגלגל במבט ממש קצר לאחור את "רומא" של של אלפונסו קוארון, "בלפסט" של קנת' בראנה ו"יד האלוהים" המהפנט של פאולו סורנטינו. אם תלכו אפילו עוד יותר אחורה בזמן, ייתכן ותיזכרו או תמצאו עדויות נוספות לבמאים שנחשפו באופן הכי אינטימי שיכול להיות - מול הקהל שלהם בבתי הקולנוע או שנתקפו בפרץ געגועים לעיירת הולדתם או בכיצד החלה אהבתם וחיבתם לקולנוע ("סינמה פרדיסו", "זכרונות" ככה סתם נזרקים באוויר).


חבר'ה, תעריכו. בחרתי בכן ובכם מכל החבורה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

כחלק מהמסורת של במאים עצומים, אשר פוסעים בשביל אחורה בזמן, בכדי לספר את סיפור המקור שלהם וגם להתרפק בערגה על פיסות מעברם וכמובן המון על אהבתם למדיום, במסגרתו הם עובדים במשך שנים, הגיע תורו של אחד הגדולים והמהפכנים בדורו - סטיבן שפילברג. הבמאי, שפרץ דרך, שינה קונספציות וגידל דורות שלמים של חובבי קולנוע וצופים נלהבים מקשת ז'אנרית נרחבת, תכנן את כניסתכם אל תוך ילדותו כבר מלפני שנים רבות, אבל חשש. החשש שלו היה מורכב מכמה אלמנטים, המתקשרים למשפחתו ותגובותיה וכמובן החשש העתיק ביותר, שקצת פחות מתקיים בדור הרשתות החברתיות - לשתף ולהיחשף בפני מיליונים עם הסיפור האישי שלו.

קצת לפני הפחד שיגיע באג אלפיים, תכנן שפילברג לביים סרט אשר מבוסס על ילדותו. כאשר הוא תכנן את הפרויקט, הוא קרא לו "אני אהיה בבית" והוא נכתב על ידי אחותו; אן שפילברג. גם קצת אחרי שהתבדו חששות הבאג המשוקץ נלחץ הבמאי מעשיית הסרט ובשני המקרים הוא טען כי הוא חושש מתגובת הוריו לסרט והביקורתיות שלו עליהם ועל החיים לצידם. הוא טען כי נדרש המון אומץ לספר את סיפורו האישי וסובב את הדורשים בכך ששאר סרטיו אישיים למדי, על אף הפן המסחרי הבולט שלהם. אחרי שחרור הסרט "מינכן" נחשף טוני קושנר (התסריטאי של הסרט הנוכחי וזוכה פרס פוליצר על המחזה "מלאכים באמריקה") אל סיפורו האישי, מה שהעניק עבור הבמאי דחיקה נוספת לספר את סיפורו האישי, בקולנוע.


לא מצליח להדביק את זה לפרצוף | באדיבות סרטי יונייטד קינג

מעט לפני שהתפרצה מגיפת הקורונה החל שפילברג להריץ קווים מנחים לסרט והמגיפה עצמה דחפה אותו לקצה ההר, על מנת שיקפוץ ולא יסתכל לאחור. שפילברג וקושנר נפגשו בזום והחליטו שהדרך הטובה ביותר לנצל את זמנם הפנוי הוא להתחיל להריץ את התהליך, בשעה טובה ומוצלחת ואחרי עשרים שנים של פחדים, לבטים והתחבטויות. משם ועד לקצירת שבחים, ציונים מחמיאים וביקורות מהללות ובעיקר הפרס הגדול בפסטיבל טורונטו, אשר נערך בספטמבר של השנה, הדרך הייתה קצרה למדי. אחרי הפסטיבל כבר היה ברור לכולם לאן הקהל נוטה ומה התחרות הבאה, במסגרתה יחפש שפילברג פרסים חדשים, אחרי ששוב היה מועמד לאחרונה לאוסקר, אבל לא זכה בו, כפי שהוא נוהג בעשור האחרון; עם מועמדות בכל שלוש או ארבע שנים ומפח נפש מחודש. הפעם נראה כי הסיכוי קיים ואפילו הוא גדול למדי.

עם כל המטען הזה אתם מוזמנים להתיישב בנחת אל מול המסך הקולנועי, גדול או קטן ככל שיהיה ולהישבות בקסם ההולך ומתחדש של הבמאי הבלתי נגמר הזה. זה מתחיל בניו ג'רזי, עם ילד קטן ושני הורים, אשר לוקחים אותו לראשונה בחייו לקולנוע (אם זה מזכיר לכם את באטמן, תרימו יד). הסרט המוקרן הוא "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי. דה מיל והילדון, ששמו הוא סמי, מראה סימני חשש מוצדקים מכל הסיפור הזה של תמונות רצות על מסך ענק. הוריו מנסים להרגיע אותו, כל אחד בדרכו שלו וכבר שם תראו לאן נושבות הרוחות, בכל הנוגע לעמדותיהם, תפיסותיהם ותפקידם של הוריו בחייו. בסרט הוא עומד לראות בתכנים, שלא בטוח שהולמים את גילו ועם זאת משהו בו משתנה מאותו הרגע ולנצח והוא מתחיל להבין את החשיבות של העסק הזה, שנקרא "סרט" ומה שסביבו, עבורו.


רגע. מה אני רואה כאן על המסך, עם האורות? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הסיפור הולך ומחלק את עצמו לשלושה חלקים, שלושה מיקומים ושלושה גיבורים, בהם מתעסק הסרט, באופן כזה או אחר. ברור למדי כי הכוכב הראשי הוא סמי, שהוא בן דמותו של שפילברג ואנחנו נפגוש בו בשלוש תקופות חיים: ילדות, נערות ובגרות (יחסית). הוא ילד חכם, שמתרגש לראשונה ממסרטה ביתית ואיתה הוא מתעד כל דבר שזז (וגם את האחיות שלו, במסגרת הקולנועית המצומצמת, שהוא יכול היה לבנות עבורן). הוא מתייחס לקולנוע והצילום בתור האהבה המרכזית בחייו ומנהל איתם יחסים אמביוולנטיים מאוד, אשר מושפעים מהסביבה שלו; הכוללת את הוריו, אחיותיו, עיר מגוריו וכמובן המסגרת הלימודית, בה הוא מצוי. באחת הסצנות הוא יקבל את הדחיפה מדמות אחרת, אשר מגיעה לביקור קצר, אבל הוא יהיה ביקור יותר משמעותי מהרבה מערכות יחסים ארוכות שיהיו בחייו ובהתאמה, גם הסצנה הזו תהיה הטובה ביותר בסרט ובנוסף גם המצחיקה, האמיתית והכנה ביותר שיש לסרט להציע.

דמויות המשנה הן חשובות ובעלות ערך בל יתואר במילים. אביו, המגולם באופן פשוט נהדר על ידי פול דנו הלא מוערך מספיק, מוגדר בתור סוג של גאון ואחד האנשים החכמים ביותר בסביבה. הוא רואה הזדמנויות טכנולוגיות בכל מקום ומועסק על ידי חברות ענק, אשר גורמות לו לעקור את משפחתו מג'רזי לאריזונה ולבסוף למצוא את עצמם בצפון קליפורניה. אביו לא רואה בקולנוע משהו מעבר לתחביב, בגלל האופן שהוא מחובר לקרקע בצורה שלא מאפשרת לו לראות משהו אחר בקולנוע אך הוא תומך בו, במסגרת היותו אב אוהב ותומך. מהעבר השני נמצאת אמו, המגולמת על ידי מישל וויליאמס, בתפקיד שיעניק לה בוודאות מועמדות לאוסקר. אמא מיצי היא פסנתרנית אשר סנדלה את הקריירה שלה למען גידול ילדים והיא מייצגת את הצד של האמן שבו, והיא תהיה זו שדווקא מייעצת לו ללכת בעקבות לבו ולשאוף להגשים את חלומותיו, לא משנה כמה מרחפים הם מעל הקרקע היציבה והבטוחה שאביו מציע לו להתחבר אליה.


אתה, בויצ'יק...עוד תגיע רחוק | באדיבות סרטי יונייטד קינג

לכל אחד מהם יש את הכיוון אליו הוא מושך, תוסיפו לקלחת את שלושת אחיותיו, יחסים מורכבים מאוד בין ההורים ועוד גורם, המגולם על ידי סת' רוגן, המעברים התכופים לאזורים שונים במדינה ואי אפשר בלי הצד היהודי והאנטישמיות, בצילה הוא גדל בתיכון ותקבלו סרט נעורים, בגרות ומורכבות שפשוט מעניין לספר אותו, גם אם לא מדובר באחד הבמאים הדגולים בהיסטוריה. כל זאת מהווה רקע עשיר ביותר על מנת לספר על האהבה הגדולה ביותר של סמי פינת שפילברג - המצלמה והצילום בה. במסגרת היחסים בינו לבינה הוא מציג לצופים את המצלמה בתור דרך שונה לחלוטין לראות את החיים ולהציג אותם לאחרים והוא עושה זאת באופן הכי פשוט ומחובר למציאות, שניתן לחשוב עליו, במסגרת הסרט שלו. המצלמה מוצגת בתור כלי ודרך שונה להסתכל על החיים, במבט צד, מהורהר יותר ומחושב הרבה יותר ובד בבד המצלמה תוצג גם בתור אחת, אשר בהינף קליפ קצר, עשויה לשנות את כל מה שחשבתם או הכרתם בבן אדם מסוים.


הדרמה המשפחתית המרגשת ובעלת הסממנים האוטוביוגרפיים, המובאת ומסופרת על ידי אחד ממספרי הסיפורים הגדולים בתולדות הקולנוע עומדת להיות בטקס האוסקר הנוכחי ואין על כך עוררין. בין אם מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של השנה או אחד הטובים והאינטימיים ביותר של שפילברג ובין אם מדובר בזוכה הגדול של השנה, זה לא באמת משנה. את ההכרה והאהבה הוא כבר קיבל וממשיך לקבל, את הסיפור שלו הוא הצליח לספר בסופו של דבר, על אף שהוריו כבר לא בין החיים, בשביל לראותו ואת הזכות להצחיק, לרגש, לחבר לאהבה לקולנוע ולחבר בכלל בין קהלים של צופים הוא עושה בזכות מי שהוא, בזכות כשרונו לשטוח סיפור, פשוט או מסובך ככל שיהיה ולהעניק לו עומקים וכיוונים שהופכים אותו לאמן בתחומו. בין אם זה יסתיים בפסלון או לא, עדיין מדובר בסרט שלא תשכחו ולא תרצו לפספס.


יופי, תתקעו את החמור באמצע | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
חלום ילדות שתועד, תוסרט והגיע לתפוצה של מיליונים, שיידעו, יכירו ולא ישכחו את הסיפור על תחילת המסע של ענק קולנועי, שבצעד קולנועי מוצלח, לא פחות, מכניס את עצמו עוד קצת אל ספרי ההיסטוריה, בסרט פשוט נפלא.


משפט על הבמאי:
מעבר לשפילברג, אשר הורחב עליו בלא מעט מילים, מצטרפים לקאדר התסריטאי טוני קושנר, שדחק ודחק ובסוף עזר לו להוליד את הפרויקט הזה וגם המלחין, זוכה חמישה פרסי אוסקר, ג'ון ויליאמס, אשר מלווה את שפילברג (וגם ג'ורג' לוקאס) כבר מעל לארבעים שנה.


יש סיכוי לא רע שהיא תחליף את המצלמה באיזה פסלון, באותה פוזה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על השחקנים:
מישל וויליאמס מתפוצצת כאן בהופעה משוגעת, שגורמת לתהות אם היא מוגזמת מדי או מוגזמת בדיוק על פי מה שהתבקשה. פול דאנו בתפקיד סולידי למדי, אבל מלא ברגש, חום ואהבה ועל אף שאינו מורגש כפי שהוא יכול להיות, הוא מותיר את הבמה לגבריאל לבל הצעיר, בתפקיד שיפתח לו את כל הדלתות בהוליווד. לצידם תוכלו גם למצוא את סת' רוגן בהופעה סבירה ואת ג'אד הירש, בהופעה קצרצרה ובעלת אימפקט ענק, עם הסצנה המכוננת ביותר בסרט. ואפילו תפקידון של הילד שבגר והפך לנער עם תפקידים שוליים - אוקס פגלי, שפתאום גדל לנו

משפט על אורך הסרט:
שעתיים וחצי, אשר חולפות ביעף, בסרט שפשוט רוצים להישאר במסגרתו עוד קצת בבית הקולנוע.