"מילה שלה": את המילה הזו אי אפשר לשבור

כולם יודעים, בעידן הנוכחי, שה-Politcly Correct שולט. כוחות גדולים מנסים לאזן עוול של שנים רבות, בהפיכה אגרסיבית ובמסווה פרוגרסיבי, בניסיונם לקדם אוכלוסיות שנחשבו לחלשות מאוד עם השנים. הדיבור השתנה, הפניות והעגה מתעדנים והמון דברים שהיו מקובלים פעם כבר הולכים, נעלמים, נמוגים ונמחקים מהעולם שלנו ועדיין, איכשהו ועד לפני התנועה המובילה, אשר העניקה כוח לנשים לדבר, מתחת לפני השטח בעבעו הטרדות רבות של אנשים חזקים אל מול כפופים להם או נכון יותר וכך הסרט הנוכחי יעיד: כפופות. נשים שפתחו את פיהן, בשביל לבקש צדק עבורן ועבור דומות להן הושתקו, הועלמו ולא הצליחו לפרוץ את תקרת הפלדה. עולם כמנהגו נהג ומאות אלפי נשים נותרו מצולקות, מבלי לקבל צדק. עד שהגיעה תנועת #MeToo והיא...היא הגיעה בזכותן של שתי העיתונאיות שפרצו עבורן את הדרך ועליהן ואת סיפורן ועוד כמה סיפורים, מספר הסרט הנוכחי.

בחודש אוקטובר, בשנת 2017 התפוצצה לה הפרשה, במסגרתה כיכב אחד השמות החזקים בהוליווד. לא שם שגור בפיו של כל צופה קולנוע ממוצע, שכן מדובר במפיק ואדם שעבודתו נאמדת מוערכת בעיקר מאחורי הקלעים. הבעיה הגדולה, שבד בבד להצלחה השקטה מאחורי הקלעים, התרחשו עוד אירועים מרובים, אותם הניע אותו האדם. הארווי ווינשטיין השתמש בכוחו הגדול בתור מפיק על ולצד הצלחות מרובות לאורכה ורוחבה של הוליווד, הוא הטריד, אנס, איים והשתמש בכוח, ערימות כסף וסוללות על גבי סוללות של עורכי דין, מערכת משפט רקובה וכמובן בקשר שתיקה חזק מאוד על מנת לעשות ככל העולה על רוחו ולצאת מכך בשלום. הסרט הזה מגיע בשביל כל אלו שלא הכירו את המקרה לעומקו ולפרטי פרטיו ומציף את העובדות והתהליך שהתרחש על מנת שהמפלצת הזו, אשר שוכנת בתוך גוף של אדם, תקבל את המגיע לה.


אנחנו הולכים לסגור איתך את החשבון | באדיבות Tulip Entertainment

כמו לא מעט סרטים מתת הז'אנר הדרמטי, אשר מקדש עיתונאות חוקרת, בדרך לחשיפת האמת ובכל מחיר, גם הסרט הזה לוקח את הצופים שלו למסע של שתי נשים, אשר הלכו עם האמת שלהן ובייחוד עם האמת של עוד עשרות נשים עד הסוף, מבלי להיכנע ובכל מחיר. סרטה של הבמאית הגרמניה מריה שרדר (אשר ביימה את שירה האס ב"המורדת") הוא חוויה מטלטלת, עוכרת שלווה וישירה כמו חץ ללב. מעבר לסיפור האמיץ, אי אפשר להתנתק מהרגשות, אשר מציפים כל צופה בעל רגשות מינימאליים, אשר יושב מול הסיפור הזה ולא יכול להישאר אדיש, כאשר העובדות מגיעות ישירות, מבלי לעגל פינות או לעדן שום אלמנט בסרט, שחורט על דגלו ריאליזם ואמת.

הסרט מתחיל עם תחקיר על אדם, שהוא כנראה גרוע לא פחות מהאנטגוניסט המרכזי של הסרט והנהיג את אמריקה במשך קדנציה שלמה, ממש לא מזמן. שרדר מתחילה עם אופן ההמחשה הפשוט ביותר לגודל ועוצמת הייאוש של שתי העיתונאיות, אשר הובילו את המהפך ממקום נמוך מאוד, בעבורן ובעבור הנשים, אותן הם התיימרו לייצג. מייגן טוהיי (המגולמת על ידי קארי מאליגן) ניסתה להפיל את טראמפ קצת לפני עלייתו לבית הלבן ואז יצאה לחופשת לידה, שהעמיקה אצלה חרדות, פחדים ומשברים אישיים. בו בזמן שטוהיי לוקחת צעד אחורה, חברתה לצוות הניו יורק טיימס - ג'ודי קנטור (המגולמת על ידי זואי קאזאן) לוקחת כמה צעדים קדימה ומנסה למקד את עצמה בהפלתו של הארווי ווינשטיין.


טראמפ בממתינה, מה אני אומרת לו? | באדיבות Tulip Entertainment

דרך עדויות רפות ומסתתרות ושיחות העצמה ושכנוע, מפלסת לה קנטור את דרכה אל סיפור של אדם שהיה בצילה של ההצלחה, אבל חי את מלואה ובאופן מוגזם, פרוע, משולח רסן וחסר מעצורים. לא הרבה אחרי חופשת הלידה שלה מבינה טוהיי שהיא חייבת להצטרף למאבק ולהתחיל להדליק כמה גפרורים, כדי שהאש תתחיל לבעור. עם כל ניצולת וויינשטיין הבנות מקבלות את הכיוון בנוגע למפלצת שהוא, אבל לא מצליחות לשחרר נשים מהפחד או מהחוזים, שכבלו אותן לא לומר מילה או לא לנסות פעם נוספת, אחרי שהתייאשו מהדרך. הן לומדות שהתעשייה למדה לשתוק ולהשתיק ולא משנה כמה מפורסמות הנשים בהן התעלל האנטגוניסט חסר הפנים (בסרט לפחות) ובעל הקול המשכנע; אף אחת מהן לא העזה ללכת עד הסוף.

הכוח של הסרט ומה שמניע את העלילה הוא הזעזוע, מעל הכל. תוסיפו לכך את המשחק הנהדר של צמד השחקניות הראשיות והבימוי הסולידי והמותאם היטב של שרדר ותקבלו את החבילה המלאה לרוץ חזק בעוד כמה חודשים, כאשר הוליווד תרצה למרק את עצמה מהחטא הענק שהיא החזיקה בתור חוט לעלה התאנה שלה. טקס האוסקר, שחברי האקדמיה שלו התנערו מווינשטיין ודומיו, יהיה במה נהדרת בשביל להעניק במה מחודשת לתנועה ולרוח השינוי המנשבת בשנים האחרונות, הודות לצמד העיתונאיות. הורדת אחד מראשי הנחש הייתה רק ההתחלה, אבל השינוי הזה רק יילך ויתרחב ולסרטה של שרדר לא תהיה בעיה לרכב על הגל החיובי הזה, על מנת לקצור פרסים או לפחות לצבור מועמדויות.


בואו נראה מה שולחים מכיוון האוסקר | באדיבות Tulip Entertainment

ניכר כי הבמאית הגרמניה קיבלה השראה מגדולים ומוכרים ממנה וקופצים לראש, כמעט ללא מחשבה רבה, שניים: "כל אנשי הנשיא" עם דסטין הופמן ורוברט רדפורד, אשר נתן במה לעיתונאים מפרשת ווטרגייט והיה מועמד לאוסקר בשנת 1976; ו"ספוטלייט", אשר זכה באוסקר בשנת 2016 והביא את חשיפת ההתעללות המינית בין כתלי הכנסייה הקתולית. שרדר מפנה את קהל הצופים שלה, כמו שעשו כבר לפניה ומעבר להתמקדות בפרשה עצמה, היא לא שוכחת לפתוח צוהר, עבור הצופים, על מנת לספק להם מבט אל תוך חייהן של צמד העיתונאיות, אשר ביצעו כל פעולה, שנדרשה על מנת להפיל את האיש ועם זאת הצליחו לשמור על שפיותן, תוך כדי התהליך, על אף הקשיים המרובים וזאת בצל המאבק העיקש וכמעט חסר הסיכוי.

ימים יגידו אם גם הסרט הזה יתוגמל בזהב ומועמדויות, אבל מה שבטוח, הוא היה חייב להתרחש, כדי להעמיק את החשיפה והבמה לתחקיר ההירואי וחסר הפשרות של צמד העיתונאיות. לא מדובר בקולנוע לא סטנדרטי או פורץ גבולות ודרך, אבל יש כאן סיפור שהיה חייב לצאת בהוליווד ולא להישאר רק באיזור הדוקומנטרי. הסרט העלילתי הנהדר הזה יצית מחדש את הדיון; כמובן בצדק רב, על מנת שהשטן, שעוד מנסה לערער על כליאתו, בימים אלו ממש, יישאר בין ארבע קירות וללא גרם של אמפתיה או רחמים. הוא יהדהד את הדיון החשוב בשינוי הנורמות במקומות עבודה ובכלל והוא פשוט סרט מצוין, שלא יניח לכם, גם זמן רב לאחר סיומו.


אם לא לתת אוסקר לסרט, אז המשתתפות בו בוודאי ראויות לצ'אנס | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
אחד הסרטים החשובים של השנה, שלא כדאי שתפספסו. ייצרי, רגשי, מטריד, מערער וכמובן שבסופו של דבר גם מעניק תקווה. מנת הריאליזם הקשוחה שלכם ארוזה בשעתיים של קולנוע נהדר וחשוב.

משפט על הבמאי:
מריה שרדר, כך מסתבר, אוהבת לביים נשים חזקות. אחרי שראינו את שירה האס שלנו, עוצמתית ובלתי מתפשרת בסדרה, בבימויה של הגרמניה, בנטפליקס, שרדר מעלה כמה שלבים למעלה ומביימת צמד שחקניות נפלאות, באחד הסיפורים החשובים של השנים האחרונות ועושה זאת היטב.

משפט על השחקנים:
שתיים אוחזות. קארי מאליגן נפלאה כהרגלה, אמינה ומשתבחת עם השנים. האיכויות שלה ניכרות בתפקיד אופי נהדר ולצידה זואי קאזאן, שהיא שחקנית אופי נהדרת, שלא זכתה למלוא ההערכה וההכרה, להן היא ראויה עדיין ואין ספק כי הסרט הזה יקפיץ אותה עוד כיתה או שתיים אפילו. לצידן, בקאסט הנשי, אפשר למצוא גם את פרישיה קלארקסון ("גרין מייל" ו"שאטר איילנד") ובעיקר את אחת הנשים שאותן הטריד וויינשטיין והיא מגלמת את עצמה בסרט - אשלי ג'אד, אולי בתפקיד הכי חשוב בחייה.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים. קצת ארוך ומתיש לפרקים, כמו רבים ואחרים לפניו, שרוצים להכניס את העובדות פנימה ולא לוותר על הרבה פרטים. רבע שעה פחות ואפשר לחיות עם זה עדיין.