"אל תדאגי יקירתי": אל תדאגו יקיריי

הרשו להציג ולהציע דעה לא פופולארית בימים אלו, בנוגע לסרטה החדש של אוליביה וויילד - האויבת מספר 1 של ציבור מבקרי הקולנוע בארץ וברחבי העולם. הסרט בכיכובה ובבימויה אינו נוראי כפי שמתחוור לאחר הצפייה בו או כפי שככל הנראה יכוונו אתכם ויהיו אחראים לכך כל המקצועיים והמלומדים (מי יותר ומי פחות), אשר דעתם נחשבת ונכתבת תחת כל עץ רענן ואתר מתרפרש. הייפ גדול סביב הסרט הביא אותו להיות אחד המדוברים בשנים האחרונות וממש לא בגלל תוכנו ועובדה זו תרמה לכך שהסרט, בסופו של דבר, עמד מול שוקת שבורה ועמוסה ביקורות שליליות, לעייפה, הנשפכות מכל כיוון, לכל עבר וללא הרבה מילים חיוביות שיידבקו בו.


אז איך כריס פיין בתור חוצץ? | באדיבות Tulip Entertainment

אוליביה ווילד, בסרטה הראשון ("חורשות את הלילה"), סומנה בתור הבטחה גדולה. הסרט השני, אותו היא מביימת, הפך עם הזמן להיות בדיוק ההפך, בכל הנוגע לציפיות ממנו ותעיד על כך העובדה שדבקו בהפקת הסרט, עתיר הזפת, המון נוצות. וויילד בגדה בבעלה - ג'ייסון סודייקיס, עם השחקן הראשי בסרט אותו היא ביימה (תיכף נגיע גם אליו) וציפתה מכל הצוות שיעלים עין ויחייך לבעלה, כאשר הגיע לסט, לבקר עם הילדים המשותפים שלהם. בעיית משכורות אל מול המשתכר הגבוה ביותר, שהוא גם המאהב שלה וגם כוכב הנערות המתבגרות והנשים הצעירות - הארי סטיילס ועוד אי אילו טענות על חוסר מקצועיות של הבמאית על הסט ומחוצה לו וסאגת פיטורים ביזארית עם שיה לה-באף; כל אלו ועוד, הרתיחו את פלורנס פיו - הכוכבת הראשית, שפשוט התעלמה מהבמאית שלה, במהלך פסטיבל ונציה.

כל אלו יכלו לשמש תסריט לסרט מבוסס על מקרים הוליוודיים אמיתיים ובסך הכל שימשו תפאורה עכורה מאוד לעלייתו ויציאתו של הסרט באחד הפסטיבלים הנחשבים והנחשקים בעולם. לאחר מכן היה קל, הרבה יותר, לקטול את יכולות המשחק של סטיילס, כשרון הבימוי של וויילד וכמובן המחסור במקוריות ואותנטיות, כאשר נדמה היה שהסרט מבצע הומאז'ים ארוכים ובלתי נגמרים עבור המובחרים מהקולנוע של העשורים האחרונים. אבל...וזה אבל גדול, המבקרים הממליצים המחמירים לא קבעו מאז ומתמיד עבור קהל הצופים הרחב, שבסך הכל הצביע ברגליים, באופן חיובי, בבתי הקולנוע עצמם ובשלל אתרי האינטרנט באותו האופן והסרט קיבל לא מעט אהבה, בזכות העובדה שהוא פשוט מחזיק את הצופים משך כמעט שעתיים עם התעלומה, הלא גדולה מדי, אבל עדיין...מחזיק.


לא אמרו "שווה כקליפת השום"? מה קשור ביצה? | באדיבות Tulip Entertainment

אם אתם חובבי קולנוע, אשר איכשהו הצליחו להתחמק מכל השמועות והרחש מסביב והגעתם ללא ידע מקדים, כך ייטב. תוכלו לעצור את הקריאה כאן ולפנות את עצמכם לאולם הקולנוע הקרוב, המציג את הסרט, לנרמל ציפיות ולהיכנס פנימה. הבימוי של וויילד, חסר מקוריות ומחורר עלילתית; ככל שיהיה, מרתק והיא נתלית על אילנות גבוהים מאוד על מנת לספק לקהל הצופים חוויה, שלכל הפחות נראית כמו כזו עם חזון. הרעיונות לא מקוריים, ההדבקות ניכרות באופן גס למדי, הרבה פרטי עלילה נעלמים, נותרים ללא תשובה ויש לו מעט חורים עלילתיים. קשה גם להבין, לעיתים רבות, את הבחירות של הבמאית הצעירה ועם זאת, כפי שהוא בנוי על מגדל יצוק של השראה, כך מצליח סרטה של הבמאית המושמצת (לעת עתה) לייצר עניין ומתח מסוימים, אשר מחזיקים את הצופים עד הסוף המר והפתוח.

העלילה לוקחת את צופיה למחוזות שנות החמישים ולשכונה פרברית, כל אמריקאית, המוקמת לה באמצע המדבר. הנשים משרתות את בעליהן, מטפלות בילדים, מכינות אוכל לאירוח מאסיבי, מדי כמה ימים, של החבר'ה וכמובן ממתינות בבית, כאשר הן מנקות, מכינות אוכל לבעלים וכוס וויסקי, בשביל חזרה נעימה הביתה. הגברים יוצאים להם בכל בוקר, מהכיכר הראשית בשכונה ובתזמון כמעט מכאני, אל העבודה; אי שם במדבר. במדבר מסתתר לו פרויקט Victory הסודי, עליו עובדים הגברים ועליו נאסר על הנשים לשאול שאלות; יעני...תהיו יפות, מטופחות ותסתמו (ואם אפשר, תכינו אוכל). הפוקוס של הסרט מתיישב לו על בני הזוג: אליס וג'ק, שהם זוג צעירים ונטולי ילדים, שאצלם החלום האמריקאי של שנות החמישים גובל בהזייה.


זה רק נראה כאילו יש לי צוות מנקות | באדיבות Tulip Entertainment

אצל הצמד הזה ישנה שגרה קבועה והיא כוללת בעיקר קיום יחסי מין חסרי מעצורים, צריכת אלכוהול ואם אפשר אז גם איזה סטייק שקיבל מסאז' טוב. התמונה המושלמת הזו עומדת להתנפץ להם ולסביבה שלהם בפנים, כי ככה הוא טבעם של סרטים מהסוג הזה. לאט לאט ניכר כי העולם המושלם, שאסור לשאול עליו שאלות, מסתיר מאחוריו לא מעט סודות, שקרים ועובדות, שהשתיקה יפה להם. כפי שהסרטים הללו מתנהלים, בדרך כלל; ככל שהגיבור או הגיבורה הראשיים מעמיקים להתחיל לנבור בפרטים ולנסות לגרד את האמת מעל פני השטח, היא תלך, תתגלה ולא תהיה נעימה להבנה ובמסלול הצפוי והבנאלי, למדי הזה, הסרט צועד, עד לנקודה בה הוא מגיע לשיא הגדול שלו, שגם הוא, בסופו של דבר, דועך עם הסרט כולו, בנקודת אל-חזור מסוימת.

החורים העלילתיים, המוטיבציה של הסרט להסביר את עצמו ואת ההיגיון העלילתי שלו וכמובן גם חוסר העניין, לעיתים לא מעטות, בלא מעט רגעים עלילתיים הופכים את החוויה הזו לקצת פחות מזמינה, אבל תאמינו או לא ותגיעו פחות משוחדים ושיפוטיים ובהחלט אפשר לכבות את המוח ולשאוב הנאה מפרי יצירתה של הבמאית, אשר העפילה, בכל הנוגע לעניין בסרט, עם עניין רב מחוצה לו. הקהל הרחב יצלח את הסרט, שעם התקדמותו מאבד לא מעט מהגובה שלו ועל אף הסכינים, אשר ביתרו את הסרט, הוא בהחלט עשוי היטב, ברגעים שלא דורשים מכם לאמץ את המוח. באותם הרגעים שרואים את ההשפעה של כל אותן יצירות כמעט על זמניות, על הסרט הזה בתור מה שהוא. תעשה טוב וויילד ותפנה את עצמה ואת עיסוקיה, באופן טוטאלי ומוחלט ליצירתה, כדי שבפעם הבאה הכותרות, שייקשרו לסרט, יהיו על הסרט עצמו ולא על כל דבר מסביבו.


קדימה, בואי נעבוד על הסרט הבא | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
הסרט שקיבל ביקורות נוראיות והמון התייחסויות לפסטיבל הביזארי מסביב, בסך הכל איננו רע. הוא גם לא מדהים, אבל בהחלט עושה את העבודה ולמרות חורים מרובים וערימת שאלות, אשר נותרות ללא תשובה, הוא מצליח להסיח את הדעת מהעיקר, בעזרת הקצב שלו והבימוי הטוב, לפרקים, של וויילד.

משפט על במאי הסרט:
אוליביה וויילד התאמצה מדי ובסוף ברח לה משליטה. הרבה העתקות, הרבה קצוות עלילתיים ללא סגירה או עניין מיוחד ובעיקר לא מעט רגעים מצולמים היטב, שלא מצליחים לחפות היטב על השאר. בפעם הקודמת הלך לה טוב יותר ואפשר רק לקוות ולהאמין שגם בפעם הבאה.

משפט על השחקנים:
פלורנס פיו ממגנטת. הארי סטיילס ממש לא נוראי כמו שאומרים וכנראה אם הוא לא היה מי שהוא, היו מחפשים אותו פחות. לצידם גם כריס פיין, בעבודה בינונית כהרגלו, אוליביה וויילד קצת מוגזמת בתור שחקנית ולתגבור נוסף הובאו ניק קרול ("מסיבת נקניקיות" ו"קפטן תחתונים: הסרט") ו[i]גמה צ'אן ("נצחיים", "עשיר בהפתעה").

משפט על אורך הסרט:
שעתיים על השעון. קצת ארוך מדי וגורם לכך שהמערכה האחרונה מרגישה מרוחה ולא אמינה. רבע שעה פחות הייתה עושה את העבודה.