"האלווין: הסוף": כשזה מגיע זה בא

44 שנים עברו עד שהוחלט, באופן סופי, שתמיד יכול להתברר כלא סופי, להמית את המותג - "האלווין". אינספור חידושים, המשכונים, השראה לסרטי אימה אחרים ועוד ועוד ועוד. הפעם זה נגמר. סופית. כאילו....עם כוכבית, כי לכו תדעו מה המפיקים ימציאו לכם בפעם הבאה. אף אחד לא חשב שהוא עומד לפגוש בסבא וסבתא מתקוטטים עד הסוף המר, נכון? ההיגיון המינימלי הבסיסי כבר הלך לו לאיבוד בסרט הראשון של הטרילוגיה המחודשת - טרילוגיית סבאלווין. מייקל מאיירס חזר, בגיל פנסיה, מכלא, שריפה וגאנג באנג של עיירה שלמה, רק כדי לסמן לתושבי הדונפילד אצבע משולשת ועם חיוך רחב מתחת למסיכה, אשר לא יודעת להפיק את הזוויות הללו של הפה.

אחרי הבושות שעשה הסרט הקודם ("האלווין: הנקמה"), הגיע הזמן למקצה שיפורים קטן (ממש קטן) ובעיקר, הגיע הזמן להיפרד. אבל הפרידה הזו הולכת במעמד צד אחד וקצת מוזר. לא הצד של סטרוד את מאיירס, כי אם איזה שהוא צד של דור המשך. ספויילרים קטנים מכאן והלאה, אבל באמת שאי אפשר לתאר באופן אחר את העלילה. צמד הכוכבים המזדקנים של הפרנצ'ייז משאירים את הבמה לדור הצעיר ומכניסים להילוך גבוה רק אי שם, לקראת סופו של הסרט. במערכה האחרונה, היכן שצריכים לתת את הטון אלו שהיו הכוכבים האמיתיים של הסרט - הצעירים, דווקא אז מעניק הסרט את המושכות לילדים הגדולים, מעניק לצופים את מה שהם הגיעו לראות ומוריד את הקרב הגדול והאחרון מהגב - קרב בית האבות הגדול, במסגרתו סבא וסבתא הולכים מכות, עם סכינים בידיים ורצח בעיניים.


כמה זמן אפשר לחכות כאן בשביל להיות חלק מהסרט? | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

דווקא האקט הראשון של הסרט מתמקד בכוכב שלו, אבל לא זה שאתם חושבים שיהיה. קצת אחרי שמאיירס השאיר את הדונפילד פצועה, חבולה, מוכה, מדממת ובעיקר המומה, העיר לא מלקקת את הפצעים, כי אם מפזרת עליהם מלח גס בנדיבות והפכה להיות חשדנית אלו לאלו. כן, כן...עיירה שלמה, שכולם מכירים בה את כולם (ובעיקר את אלו ששרדו ולא שרדו את מאיירס) הפכה למספר קבוצות, אשר מתייגות אחת את השנייה ובעיקר מוסטות ומונעות עקב פחד - תאמרו שזו דרכו של כל שלטון להסדיר את הסדר בכל מדינה ובהחלט תהיו שייכים לצד הצודק. אבל נניח בצד רגע את המסרים, המבעבעים מתחת לפני השטח, בצד ונתייחס לחורי תסריט ובעיקר לסרט שמתעקש, בנשימותיו האחרונות, ללטוש עיניו אל כוכב אחר, רק בשביל לתת בסופו של דבר את הבמה לאלו שרוצים לתלות את כלי הנשק ולפרוש.

הכוכב של הסרט, מסתבר, הוא קורי (המגולם על ידי רוהאן קמפבל האלמוני למדי), בחור צעיר שכל עתידו לפניו ומה שיקרה בסצנה הארוכה והראשונה יהפוך אותו למשהו אחר ממה שהיה, כאשר התחיל אותה. אדם דחוי על ידי עיירה שלמה וכזה אשר לא מקבל סיכוי להתקדם לשום מקום ואהוב רק על ידי הוריו. עדיין לא ברור לאף אחד איך העיירה הקטנה הזו עוד מאוישת על ידי אנשיה, כאשר מדי כמה שנים יוצא לו אותו הרוצח למסע הרג ומותיר אותם שרויים בחרדות ופחדים, אבל ככה הם חיים להם את חייהם, על אף שמאיירס מסתובב אי שם בחוץ. בשביל להשלים את החסר, כאשר מאיירס לא מגיע, מוצאים להם, תושבי העיירה קורבנות חדשים. במקביל לדחייה של קורי, בעקבות מעשה שעשה בטעות פטאלית, לורי ונכדתה מנסות לחיות את חייהן ולהתמקצע בטיפול בשיניים ואפיית פאי.


באת לטיפול שיניים או בשביל הפאי שיגרור אחריו את הטיפול? | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

מכאן מתחיל לו מסע כפול ומשולש, כאשר העלילות המשניות של ניצולות משפחת סטרוד והצייד שלהן מקבלות נתח זעיר למדי אל מול העלילה המרכזית שנושקת לשתיהן, זו של קורי, אשר זוללת את נתח הארי של הסרט. ישנה יציאה מהתבנית המוכרת של סרטי האלווין המוכרים והידועים ומייקל מאיירס מקבל אור שונה לחלוטין, ברגעים מסוימים בסרט. הבעיה של הסרט היא שאת החורים שלו קשה מאוד לתפור וגם עצם העובדה שהוא השלישי בטרילוגיית סרטים שנייה, אשר ההיגיון בהם כבר מהרגע הראשון לא התקיים וגם עצם העובדה שהוא סרט אימה, באופן כללי, כל אלו לא נותנים לו שום הנחה, כי מדובר בסרט שהמקסימום שהוא יכול להגיע אליו, מלכתחילה, תהיה תקרת זכוכית שלא תישבר ועליה כתובה המילה "בינוניות".

דמותו של קורי מושכת לא מעט אמפטיה, על אף המעשה ששלח אותו להיות נרדף ועזוב. השחקן שמגלם אותו עושה עבודה טובה, בכדי לייצר דמות עם מגוון הבעות ורגשות ועם זאת, כולנו מחכים בשקט, סבלנות ושקיקה לצ'ילבות שהגיעו להצליב סכיני מטבח וקשה מאוד לפתח עניין, כשהכותרת של הסרט מרמזת שלא כדאי להיקשר לאף אחת מהדמויות החדשות. גם אם ספויילרתם וגם אם לא, סביר להניח שאם אתם משתייכים לחובבי הז'אנר ולא מעניין אתכם מה כתוב באף מקום, אתם עדיין תימשכו לסרט כמו זבוב לחרא (וזה תיאור מדויק יחסית, בנוגע לאיכותם של הסרטים הללו) ועם זאת, פינוי המקום ליורשים בלתי תלויים בסדרת הסרטים, ממנה שאבו את ההשראה, גם בסרט וגם בהוליווד, הוא מבורך, בעיקר בשעה שבה המשכונים ממשיכים להתדפק על דלתות הוליוודיות ומסרבים לגווע או להיגמר ולא משנה באיזו שנה הם התחילו את הסבב שלהם. היה שלם חג מסיכות אמריקאי מוזר, היו שלום לורי ומייקל...שלום ולא להתראות.


מי ייקח אותי עכשיו?! מתי יוצא "שקרים אמיתיים 2"? | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
זה שיר פרידה. הקסם הכמעט תמים של שנות השבעים והשמונים בז'אנר האימה הצליח להחזיק במשך טרילוגיה שלמה (ונוספת), אשר ידעה עליות ובעיקר מורדות (לצורך עליות נוספות). זהו גלגל החיים והגיע זמנו של כל כלבלב, שהוא פרויקט קולנועי בלתי נגמר - להיגמר.

משפט על הבמאי:
דיוויד גורדון גרין ביים את כל הטרילוגיה הזו והיא נסתיימה לה. הבחירות שלו מעניינות, אבל הביצוע לוקה בחסר, בכל הנוגע לתסריט ולבולשיט הרגיל של סדרת הסרטים הזו, שכבר באמת יצא מכל חור אפשרי שמייקל מאיירס לא דקר ללא הרף.

משפט על השחקנים:
ג'יימי לי קרטיס מקבלת היקף קצת יותר רחב, מאשר הנתח המועט שהיא קיבלה בסרט הקודם. אנדי מאטיצ'ק מקבלת תפקיד של גיבורת משנה וגם ויל פאטון שוב מגיע בשביל חמש דקות, על השעון. הגיבורים הראשיים של הסרט הם בעיקר רוהאן קמפבל, שמשתלט על כל חלקה טובה בו וכמובן האיש והמסיכה ואם תרצו לדעת איך מייקל מאיירס נראה במציאות, פשוט היכנסו לתמונות של ג'יימס ג'וד קורטני ותוכלו להבין של מי המצח והלחי מהסרט.


משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים. ארוך מדי, אבל בסופו של דבר נפטרנו מעונשו של זה.