"בלאק אדם": האדם הקדמון

נדמה שכל החיים ייעדו את המפגש הבלתי נמנע הזה, בין דווין ג'ונסון לבין הפיכתו לחלק מעולם גיבורי העל. בין אם זה לחבור ליקום של DC או לזה של מארוול, לא באמת שינה יותר מדי לצופים המצפים, אבל השנים האחרונות ובכלל עצם היעדרו מתפקיד גיבור על, כחלק מפרנצ'ייז גיבורי על מסוימים, הדהד כמעט בזעם הזהה לזה של בלאק אדם עצמו, אחרי שהעירו אותו משינה נעימה של 5,000 שנים. האיש שבנה את עצמו להיות רע מוחלט ואז טוב מוחלט בענף ההיאבקות וכזה שהחל בתור מלך העקרבים, באחד מתפקידיו הגדולים הראשונים בקולנוע, נכנס באופן כמעט טבעי לחליפת הספנדקס הנמתחת, אשר עוצבה במיוחד עבור אנשים בעלי מבנה גוף כמו של דה בלאק רוק.

מה ששחקני קולנוע היו צריכים לבנות ולהשיג, בכל הנוגע לנתונים הפיזיים וכחלק מהפיכתם לדמויות בעולם הקומיקס, דה רוק כבר עשה מזמן ולא היה זקוק לאימונים מיוחדים, בכל הנוגע למראה המשורג והמלוטש שלו. ההפך, סודות הגרפיקה הממוחשבת נאלצו להתערב, בכדי להעניק לו גוף דמוי סטיב רוג'רס, לפני המהפך, בשלבים מסוימים בסרט. נדמה כי עולם הקולנוע היה מוכן, אחרי כל כך הרבה סרטים בז'אנר גיבורי העל, לקבל לחיקו, בחיבוק רחב ואוהב, את הסלע ג'ונסון. המעבר היה אך טבעי וניתן לרשום, לאחר הסרט הראשון שלו בתור אנטי-גיבור על, שיהיה לגיבור וכנראה בהמשך הדרך שוב יהיה נבל, כי יש מספר מסקנות מהופעתו הראשונה בעולם של DC.


החליפה הזו חיכתה בארון יותר מדי זמן | באדיבות Tulip Entertainment

דה רוק של סרט הקומיקס איננו דה רוק של שאר סרטי האקשן ובעיקר הקומדיה, בהם הוא משתתף וזה לא בהכרח חיובי. הקסם של ג'ונסון עבד היטב בזכות השילוב בין קומדיה לפעלולים, ריסוקים ושאר ירקות. בסרט הנוכחי הצליחו אולפני DC איכשהו לדכא את החיוך השובב והממזרי, למרות שלעיתים מתפרצות להן מספר בדיחות, רגעי סרקזם מפולפלים ושברי חיוכים ממזריים, אשר מוכיחים כי הסלע המקורי עודו כאן. עוד ניתן ללמוד כי בכל הנוגע להופעתו, בכלליות וללא קשר לפן הקומי, הוא עושה עבודה סבירה ומכאן אפשר לתת לסרט לדבר בעד עצמו ולהתחיל לגלגל אתכם בגלגלי סרטי הקומיקס השטוחים והבנאליים ביותר.

הוצהר על ידי במאי ומפיקי הסרט כי הוא עומד להיות אלים וחוצה גבולות, אפילו כזה שיכול להרשות לעצמו להתכתב עם באטמן, בכל הנוגע לעומק והאופל שלו. אולם ניכר כי לאחר הצפייה בו ומעבר לכך שאכן מדובר בסרט אלים למדי, קשה לומר שזה היה החזון, בכל הנוגע לפריצת דרך בעולם הקומיקס - ההפך הוא הנכון. אדם השחור הוא אנטי-גיבור אלים, אשר משיג את תוצאותיו באלימות פיזית בלתי מרוסנת - עובדה אשר מעלה, בפעם המי יודע כמה, את ההתלבטות בין ההגדרות הקלאסיות של גיבור (איזה הוא גיבור הכובש את יצרו?) ואנטי גיבור, אבל אין כאן חדש תחת השמש. ההשתלשלות העלילתית מתכתבת באופן דומה למדי עם זו של סופרמן ובאטמן והיריבות המאולצת בין שניהם ובין, בעיקר, תפיסות העולם הפילוסופיות שלהם בנוגע להגדרה של "מיהו גיבור?".


איזהו גיבור הכובש את יצרו? | באדיבות Tulip Entertainment

עלילת הסרט זניחה למדי ומביאה עמה סיפור קלאסי של אנדרדוג, אשר מנסה להוות שופר לחלשים ושבורי הרוח ולהילחם עבור העם. סת' אדם נבחר על ידי מועצת השאזמים להיות האלוף והמגן של העיר קאהנדק, על מנת להתנגד לשליט תאב הבצע שלה. אדם הופך, בעל כורחו, גם לגיבור השאזאם של התקופה העתיקה בגלל סט התכונות שלו, הנשקפים למועצה. אחרי שהוא הופך להיות האלוף המקומי ומשחרר את עמו מעריצות הוא גם מספיק לעבור הקפאה, בגלל סיבה נמהרת, שאינה נהירה או מוסברת היטב לקהל הצופים בקולנוע. במהלך הקפאתו, אדם בעצם נשכב לנמנם במשך 5,000 שנים. אותה קפיצה מתבצעת בסרט ומעבירה את הצופים אל אותו הלוקיישן, חמשת אלפים שנים לאחר מכן, כאשר העיר נטולת מגן והיא שוב נמצאת תחת שלטון רשע - הפעם מדובר בארגון רשע בשם: ‘אינטר-גאנג’, אשר משית משטר צבאי על העיר וניכר בבירור כי חסר גיבור לתושבים המדוכאים של העיר הבדיונית.

השעבוד של תושבי העיר אז ועדיין סובב סביב מינרל/משאב מיוחד - קריסטל ה"איתריום", אשר נמצא אצלם, אבל בו משתמשים שליטי העיר, בעבר וכיום, להפצת רשע. זה, בגדול, מה שהולך בעלילת המסגרת. מזכיר קצת את וואקנדה הדמיונית, רק עם טוויסט מרושע, בכל הנוגע לשימוש של העיר במשאביה והיחס לתושביה. בקאהנדק הנוכחית מחפשת הארכיאולוגית אדריאנה את כתר הסאבאק, שיש לו כוחות להפוך את מי שרק יידע להשתמש בו, לשליטה של העיר וכמובן כוחות על סופרמניים (אליהם כבר תכלס הולכת ופוחתת ההערכה , מעצם ריבוי גיבורי העל שניחנו בערך באותם הכוחות). אדריאנה מוצאת את עצמה בקבר עתיק, מחפשת אחר הכתר, על מנת להשתמש בו לטובה ואחרי רצף אירועים מול יריבים, אשר רוצים באותו הכוח, משתחרר לו אל אוויר העולם סת' אדם ומתחיל בתהליך הוצאה להורג של מי שרק מזיז לכיוונו את העיניים בצורה מאיימת.


עד הכנפיים הכל היה טוב ואז....הגיעה המסכה | באדיבות Tulip Entertainment

מאותו השלב ועד סופו, ייכנסו החבר'ה של אמנדה וולר (המגולמת כרגיל, על ידי ויולה דיוויס), שאינם נבלים ומתאבדים (ונקראים חברת הצדק ועליהם תקבלו מינימום פרטים ויצופה מכם מקסימום חיבור, במינימום זמן), על מנת להשיב את הסדר על כנו ולו מהחשש שכוחו של אדם יהווה סכנה לאיזון העולמי העדין. ההתערבות של נציגי האומות המאוחדות, בהנהגתו של הוקמן (שהוא מעין שילוב בשם של הוקאיי עם הכנפיים של פלקון ומסיכת מגוחכת של עצמו), בנוגע להסגרתו של אדם עוזרת לפתוח דיון מעניין וכמעט לא סמוי, בניחוח מאוד פוליטי, בנוגע למי יכול לתבוע את איזון הסדר העולמי ושוב...מי הוא גיבור? מי נבל? אנטי-גיבור ואיך להתייחס למי שמאיים עליך? האם להשכים ולהורגו או להיכנס איתו לדיונים באו"ם, לגנות, להחרים, לאיים לא למכור לו טילים, אמצעי הגנה, אוסף הפוגים שלך משנות התשעים ולבקש שיחזיקו אותך, כדי שלא תתפוצץ עליו?

ברוח הלחימות הנוכחית וכמובן בחוסר הרצון של המערב להתערב בנושאים לא להם, אפשר לחלוטין להשליך מהסרט בנוגע למסקנות אודות העריצות הרוסית והלחימה בשטחי אוקראינה ובדיוק על התחינות האוקראיניות אלינו, לספק להם נשקים להגנה. יש כאלו, שדווקא ישמחו לסובב את חרב הפיפיות הזו לכיוון ישראל, מכיוון שקאהנדק היא אומה ערבית ואי אפשר להימנע מהשוואות ומחשבות, שהם קצת מעבר לאקשן המאוד גנרי שהסרט הזה מספק. אבל מעבר לכל הסאבטקסט, שמצריך ניקוי עם מברשת חפירות ארכאולוגית, לאחר כל ההרס האפוקליפטי שהסרט זורע בפני צופיו ובסופו של יום, הוא נותר בגדר סרט גיבורי על מאוד שטחי, עם גיבור כללי כל כך, אשר בעיקר משתדל להיות יעיל ולפוצץ כל מה או מי שנקרה בדרכו - ואת זה הוא עושה פשוט נפלא.


זה הפרצוף הרגוע שלי, תיזהר שאני לא אעלה הילוך | באדיבות Tulip Entertainment

בין חלק מחטאיו, שאיפותיו והתלייה שלו באילנות גבוהים מדי, בכל הנוגע להצגתו של אדם בתור אנטי גיבור, כאשר הוא מבצע הומאז'ים לגדולים ממנו, בכמה רמות ודרגות כמו: "הטוב הרע והמכוער" - באופן בוטה, באחת הסצנות שניסו לשעשע, אבל קצת פחות הסתדרו עם העניין או למשל גם עבור "שליחות קטלנית 2: יום הדין" - באופן קצת יותר סמוי, בכל הנוגע לידידות הנרקמת בין אדם הכמעט רובוטי לבין אמון, הנער, שבעצם סביבו העלילה מתנועעת, בסופו של דבר. הסרט מאוד מתאמץ ומאוד מחפש להיות ייחודי, אבל בסופו של דבר הוא גם כן מוכיח שהוא חלק מהאלגוריתם שמשחרר מדי כמה חודשים ובנוסחה כמעט קבועה, את סרט גיבורי העל התורן שלו, עם שינויים קלים בעלילה, אבל עם טון דומה, גם אם הוא ממש מתאמץ להיות שונה.

בשורה התחתונה ובסיכומו של סרט מבוסס קומיקס, מבית היוצר של DC ועל אף החידוש המרענן, שהוא הפרדה של דווין ג'ונסון מקווין הארט והפיכה לגיבור על, באופן מלא, הנוסחה ממשיכה לעבוד, איכשהו, בצורה כמעט מוצלחת. לעוסה, אבל מוצלחת בייחוד עבור חובבי הז'אנר, הצעירים במיוחד. עבור הבוגרים יותר, אפשר לראות כבר מבעד לקרעים של התסריט, את כל החורים, חוסר היצירתיות, השחזור, המחזור והשבלוניות שנמצאים מסביב ובתוך הסרט. שני שליש זה עובד, איכשהו ובכיף ודווקא בשליש האחרון, העלילה מתברברת, גיבורי המשנה המשמימים והכושלים למדי לא סוחבים והקרב האחרון, נראה כאילו נלקחו בו יותר מדי פרטים, אשר נשענים על זה של "ליגת הצדק", הבינוני ולא המחודש של סניידר. אין חדש תחת השמש ומכאן ייקח את השרביט, זכארי לוי, בשאהזאם החדש שלו וימשיך את אותו הניגון - שוב.


שמע, המסכה הזו היא Big No No | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
אפילו שהוא מבוסס על קומיקס ענתיקה, אותו מרבית הצופים לא יכירו, גם אם יסטור להם בפרצוף, כנראה שאף אחד לא יתרגש יותר מדי מגרסאות נוספות של גיבורי על שהוא מכיר מעולם הקולנוע של מארוול. נשען באופן כבד וחזק על אפקטים מרשימים מאוד, מעט מאוד עלילה וחוסר יכולת להגיע למיצוי בזמן. עוד מוצר בינוני וגנרי, בעולם הקומיקס ההולך ומשתלט, הפעם מצידה של DC.

משפט על הבמאי:
ז'אומה קולט-סרה הוא במאי ספרדי, שהתחיל בסצנת האימה והבלחה אחת שלו הצליחה מעל המצופה, כאשר פרץ עם "היתומה" הנפלא. אחרי כן הוא עבר לביים את ליאם ניסן בכל צורה אפשרית וכעת הוא עבר לג'ונסון, כאשר זהו הסרט השני עם המתאבק השרירי והחסון, בן החמישים בדיוק (הראשון היה "ג'אנגל קרוז" המזעזע). צריך לראות איך מפרידים את השניים זה מזה, על מנת לא לצייר קווים לדמותם של כשלונות עתידיים ויש לגדוע את הצרה, כל עוד היא סבירה, בתוצאה. היה שיפור מהפעם הקודמת, במסגרתה השניים שיתפו פעולה, אבל לא גדול במיוחד ובינתיים אין בשורה גדולה מהבמאי, חובב ה-CGI ומינימום ההשקעה בעלילות סבירות.


איפה לעזאזל תקעתי את המטף? | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על השחקנים:
גם כאן קשה לפלוט משהו יותר מסביר, בכל הנוגע להופעות ולתפקידם של כוכבי המשנה והכוכב הראשי. דה רוק מגניב יותר, מצחיק פחות ובגדול לא נדרש ליותר מדי, בשביל לתת עוד הופעת סרט-אקשן רגילה שלו. לצידו הוקמן, המגולם על ידי אלדיס הודג' (MC Ren של "היישר מרחובות קומפטון"), אשר שמו ודמותו הן שילוב בין הוקאיי לפלקון וטרחניותו וצדקנותו כמעט משתוות לאלו של פלקון, בסדרה במסגרתה הוא הפך להיות האיש בעל המגן והסחיות המשתפכת. פירס ברוסנן בתפקיד המבוגר האחראי, בעל הקסדה והכוחות הלא ברורים, לצידו קווינטסה סווינדל, שהיא בעצם סופה עם צבעים פסיכדליים וגיבורת על לא מרגשת בשום צורה ואופן שהם ולבסוף משלים את הצוות נוח סנטינאו, שנראה יותר מדי כמו בן של מארק רופאלו וכאן הוא מגלם גיבור על, שמרגיש ונראה כמו שילוב בין אנטמן לבין האטום (ההוא מהסדרה והעולם של DC), עם חוש הומור פחות בהרבה מזה של שניהם ודי קלוץ, גם ברמה אטומית. קשה להזדהות עם גיבורי על מסוגם ובעיקר כאשר אף אחד מהם לא רושם הופעה ראויה לציון.

משפט על אורך הסרט:
סרט של גיבורי על לא צריך לחצות את השעה וארבעים. ההוכחה הניצחת היא הסרט הנוכחי, שהולך ומאבד את עצמו בשליש האחרון וכמעט מכפיף את עצמו לחוקיו הבנאליים של הז'אנר, שצריך למתוח קרבות אחרונים עוד ועוד.


מבט מצפה לסרט הבא בחליפה השחורה | באדיבות Tulip Entertainment

קטנה:
ג'ון סינה ודה רוק חולקים את אותו עולם של DC והקו המקשר בינם הוא זה של אמנדה וולר (ויולה דיוויס) ואמיליה הרקורט (ג'ניפר הולנד). אם אפשר לפנטז איכשהו בעולם של DC, אנחנו נשמח לראות את דה רוק וסינה בקרב גדול (לא סביר - לא כוחות) או בשיתוף פעולה, אשר מצית את הדמיון.