"טוקיו רועדת": ממש לא סרט האסונות לו ציפיתם

סרטו החדש של אוליביה פיו לא דומה במאומה למה שציפיתם שיהיה, לפחות על פי השם והרמזים המפוזרים להם בטריילר. אחוז לא קטן ממנו בכלל מעדיף לפלרטט עם הצד הקומי, כפי שנהוג כמעט תמיד בסרטים תוצרת צרפת. האחוזים הנותרים מביאים למסך דרמה כבדת משקל, אשר תוקפת מספר נושאים ממספר כיוונים ולוקחת את הצד הכי פחות קומי לנסיעה דרמטית במיוחד. השילוב הכמעט בלתי אפשרי הזה דווקא מוכיח את עצמו לחלוטין ומציג כי אפשר אחרת והמסע הבלתי צפוי הזה, ככל הנראה ייכנס לכם ללב.

הסרט נפתח עם סצנה, במסגרתה להקה יפנית שרה בצרפתית שיר אסונות שנשמע קצת כמו שיר ילדים, אשר עומד לרמוז בדיוק על הכיוון של הסרט, בכל הנוגע למה שעומד להתרחש וגם בנוגע לכיוון הז'אנרי שלו. החמשיר שמספר על סדרת אסונות, המתרחשים בזה אחר זה, מסתיים עם שמו של הסרט על המרקע (טוקיו רועדת, כאמור) ובסוגריים, באותיות קטנות יותר, המסר המרגיע שחוץ מהעובדה שטוקיו רועדת, הכל די בסדר ובשליטה. המשפט הזה בדיוק נושא בחובו את המסר, בתור תמונת מראה למה ששידרו מקבלי ההחלטות לציבור, תוך כדי התרחשותו של אחד האסונות הגרעיניים הגדולים ביותר בתולדות האנושות. בזמן שהאסון הגרעיני של פוקושימה מתרחש, בשלבים ותהליכים איטיים מאוד, כל מי שצריך להזהיר את הציבור, הסתפק בניסיונות הרגעה ומאמצים שלא לזרוע בהלה ופאניקה, שכמובן הובילו לקטסטרופה גדולה הרבה יותר ואת צרור העובדות הללו מפרק פיו, במהלך סרטו בתחומי משרדי בנק צרפתי, אשר עובד ביפן.


יפן זה כאן | באדיבות קולנוע חדש

אם תפתחו את ערך הוויקיפדיה בנוגע לאסון הגרעיני בפוקושימה, תוכלו למצוא ראשי פרקים, אשר התוכן שמופיע מתחת, מציג ערימות על גבי ערימות של אזהרות; שנים אחורה. תוכלו להיווכח בנוגע למחדלים שעלו והושתקו בזה אחר זה ובעיקר תוכלו לראות כיצד אסון הכור היה יכול להימנע או להצטמצם באופן משמעותי, אבל אותה שורת כשלים, מחדלים וכסתוחים עשו את שלהם בשמירה על ציבור מצומצם ביותר של מקבלי החלטות, אך פגעו בציבור רחב, שלא היה יכול להגן על עצמו. בכל שלב ושלב מהתקדמות הסרט, ניתן להבין את גודל המחדל, עוצמת השקט שהתפזר לו בחסות הממשלה, רק כדי לא לייצר רעש ובלאגן אטומי, כמעט כמו ברמה של מה שהתרחש בכור האטומי עצמו.

קארין ויאר מגלמת את אלכסנדרה - מנהלת בכירה למדי בבנק צרפתי, אשר ממוקם ביפן. אלכסנדרה, כחלק מתפקידה, מתעסקת עם סיכונים, ביטוחים ושאר ירקות משמימות ומשעממות. המנהל שמעליה משתמש בה בתור חומת מגן, כאשר הוא צריך לפטר עובדים או בכל עבודת מנהלה, שהוא מוצא לנכון להתחמק ממנה. העובדים שתחתיה מטורפים עליה ומוכנים לעשות הכל בשביל להמשיך לעבוד איתה וביום בהיר אחד...רעידת אדמה ואחריה צונאמי ועוד כמה ימים לאחר מכן ומתחיל החשש מפיצוץ בכור הגרעיני שליד פוקושימה, אשר ילווה בדליפה, קרינה ובקיצור, יהפוך להיות צ'רנוביל הבא וכפי שההיסטוריה מלמדת, האירוע המתגלגל הזה הפך להיות הדבר הכי קרוב לאסון צ'רנוביל מאז שהתרחש בשלהי שנות השמונים.


תזמין לכולם את המסיכות המצחיקות האלה - יעזרו בטח עוד עשור | באדיבות קולנוע חדש

אבל הסרט הזה איננו, כמעט במאומה, סיפור על אסון גרעיני. הוא מדבר על עבודה, על אנשים ובעיקר על אנשים בעבודה ועם אנשים בעבודה. אלכסנדרה היא אישה חזקה למדי וכזו שהתקדמה באופן מטאורי במקום עבודתה וסחבה את כל משפחתה אחריה, לכל יעד בו היא עבדה. עם זאת, החוזק והעוצמה שלה מתמוססים לא פעם ולא פעמיים, כאשר אדם בעמדת כוח גדולה משלה עושה שרירים ואת אותם שרירים מטאפוריים מנפח המנהל שלה בחינניות, אדישות ונונשלנטית מרגיזה למדי. באופן כמעט אגבי הוא פוטר אותה מעובדים, שהם בני אדם - מה לעשות? מחייהם וגורלם ומתנהג אליהם בתור מספרים והיא, החזקה, ההחלטית והנחושה, נקרעת בין רצונה לשמור על מקומה בחברה, לשמור על יחסי האנוש עם עובדיה המסורים ואלו שהיא מסורה אליהם וכמובן בין משפחתה, אשר מתנדנדת בין יעדים גיאוגרפיים, הם היא עובדת ובו בזמן, במסגרתו הסרט רץ, גם בין אופציה לאסון.

הסרט מציג תמונה משנת 2011, אבל כזו שהתלבשה כבר על מגיפת הקורונה ובמרבית הצילומים מסתובבים להם לא מעט יפנים עם מסיכות, אך אל נא תתבלבל דעתכם. קורונה הייתה עוד חזון רחוק מאוד ועם זאת אפשר למצוא המון קווי דימיון בהתמודדות עם אסון לאומי, אשר הוא אסון טבע אל מול המגיפה, שעד לא מזמן העסיקה את כל העולם. הטיוח, הכסתוח והרצון לא לזרוע פאניקה מעבירים את מנהיגי האומה על דעתם ומה זה בשבילם לספור עוד קצת גופות כחלק מהסטטיסטיקה? כתולדה כמעט ישירה למחדל, ברמה הלאומית, אפשר למצוא את המנהל של אלכסנדרה, בתור מייצג טיפוסי לכיצד פועל תאגיד וכיצד הוא רואה את עובדיו ובעיקר כיצד המנהל והתאגיד בוחנים את המבט החיצוני בנוגע לאיך הבנק ניבט בעיניים ציבוריות, בכל הנוגע לקבלת החלטותיו. גם בנקודות הללו נוגע הבמאי הצרפתי, כאשר הוא מציג את היחס של הממשלה היפנית וגם הצרפתית, אשר אמורה לספק מידע רציף לנתיניה, המתגוררים במדינות אחרות וכיצד הראש המסריח משדר לשאר הגופים את אותה ההתנהלות, עד (כמעט) לאחרוני העובדים.


כאן לא קורונה (עדיין), אבל היחס דומה | באדיבות קולנוע חדש

אף ממשלה לא רצתה להיות הראשונה לזרוע את הפאניקה, אף אחד לא רצה להפסיד כסף וניכר כי טובת הכלל, בריאותו ושלמותו היו הדברים האחרונים שלמישהו היה אכפת ממנו, בכל הנוגע לאלו היושבים בראש הפירמידה המאוד עקומה הזו. בסרט ניכרת היטב הזרות של האזרחים הצרפתים, אשר מתארחים במדינה שאינה שלהם, בעיקר אל מול היפנים הפטריוטיים ובעיקר הגאים, גם אם מדובר על חשבון רווחתם ואפילו חייהם. וברקע הפאניקה המשתוללת בחוץ ונסיונות ההרגעה הממשלתיים ואלו של התאגידים הענקיים, שמעוניינים לראות את עובדיהם, בעיקר עובדים, נקרעת אלכסנדרה בין חובתה המוסרית לעובדיה, חובתה המשפחתית לבעלה וילדיה וגם שמירה על היותה חברת צוות צייתנית, כחלק ממקום עבודה וכזו אשר מעוניינת לשמור על מקומה הבכיר בחברה, בטח ובטח נוכח העובדה שהיא אישה ו"אם לילדים", כפי שמגדיר אותה המנהל שלה, לא אחת, בסרט.

זווית מרתקת לאסון, אשר מביאה עמה כמה נקודות מבט מהצד על מה שהתרחש בימים עתירי ההתרחשויות והאירועים. ביקורת חברתית, מגדרית ומעמדית שדופקת בראש לצופה מדי כמה דקות ובעיקר שילוב פשוט כמעט בלתי אפשרי בין דרמה גדולה, אשר מתרחשת בכמה מישורים, לבין קומדיה הנשענת בעיקר על תגובות כמעט גרוטסקיות של הדמויות בסרט. אי אפשר להישאר אדישים לסרט, אשר נארג באופן פשוט יוצא דופן וממסמר את העיניים אל המסך, גם אם לעיתים הוא קצת הולך לאיבוד בתוך עצמו, מדובר באחד הסרטים המעניינים והמרתקים שהגיעו לארץ מתוצרת צרפתית וגורם להמון תהיות, מחשבות וחששות עתידיים, ממה שעשוי עוד להתרחש וכיצד יגיבו לו הפעם ראשי האומה.


אז אני ממשיכה היום לעבוד מהבית, שיהיה לך בכיף | באדיבות קולנוע חדש

משפט על הסרט:
דרמדיה. זה הז'אנר שמשלב את מה שאפשר לומר עליו שהוא קומדיה שנונה, כמעט סאטירית, אבל משלב בתוכו המון דרמה ואף לעיתים גם גובל במחוזות המותחן. מה שבטוח, מדובר בדרמה אנושית, עמוסת רגשות ממנעד נרחב. הופעות נפלאות וסרט חשוב, מעורר מחשבה ובעל לב ענק.

משפט על הבמאי:
סרטו העלילתי השלישי, בסך הכל, של אוליביה פיו, אשר לוקח סיפור אמיתי, בבסיסו, מתסרט אותו והופך אותו לממתק קולנועי אמיתי, שלא חייב אפקטים, פיצוצים והתמוטטויות דרמטיות, בשביל להיות סרט נהדר.

משפט על השחקנים:
קארין ויאר בהופעה הראשית והמנצחת, עם תפקיד משכנע מאוד, רב גוני ועתיר רבדים. לצידה סטפן בק (אשר שותף לסרט "הכרוניקה הצרפתית" ושאר השם הארוך ההוא וגם השתתף בסרט היא, לצידה של איזבל הופר)

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי וטיפה'לה יותר של סרט, שפשוט זורם וקולע, בכל הנוגע לאורכו. בלי שומנים מיותרים. זה טוב לכם לבריאות.