"משולש העצבות": פעם שלישית גלידה?

זה הולך להיות קשה, אבל לסרט הזה אתם צריכים להגיע נטולי. נטולי ידע מוקדם על כל דבר שקשור לעלילה שלו, באופן כזה המפרט את תוכנה, נפתוליה והמאפיינים, אשר מייחדים אותה מסאטירות נוקבות אחרות, שיצאו בשנים האחרונות. על זה שהוא מעביר ביקורת על...מה לא? אתם יכולים לדעת, את זה ששני דוגמנים הם הגיבורים הראשיים שלו, לחלקו הראשון, גם אפשר לחשוף ואפשר גם לספר שהוא מתרחש ביאכטה, לפרק זמן מסוים ומכובד ואם תרצו, אפשר לספר ממש בקטנה, ששייט התענוגות ביאכטה אינו כזה מענג בחלק מאוד מרכזי ממנו. ועכשיו ננסה ללכת סחור-סחור, מסביב לעלילה של הסרט, בשביל להבין את העוצמה וההברקות הנפלאות של הבמאי השוודי הנהדר הזה.

רובן אוסטלונד כבר כבש את הבמה בקאן בענק, כמו כוכב רוקנ'רול מצוי וגם בבירתנו המקומית, סרטו זכה לאהבה רבה ועם זאת, הביקורות על סרטו, הארוך השישי, היו מעורבות. הביקורות השליליות העלו את הטענה שבמאי השוודי, בעל החזון המיוחד והחיבה לירות חיצים מורעלים באנשי החברה הגבוהה, איבד את הטאץ' העדין, המתחכם והמרומז כלפי אותו הציבור, עליו הוא מתיימר להעביר ביקורת. הביקורות המחבקות והמאמצות דווקא התייחסו באופן הפוך לתוצרת החדשה של הבמאי השוודי ושמחו לראות אותו משיל מעליו את החן, הפנפון והביקורת המרומזת, שהצריכה נבירה ופרשנות ופשוט נהנו לראות אותו קורע את מושאי הביקורת שלו.


עכשיו תנסו להיראות חכמים...I Dare You | באדיבות בתי קולנוע לב

הזוכה הקודם של אוסטלונד, בפסטיבל קאן - "הריבוע", הניח את עולם האומנות על הגריל ולא ריחם בשום שלב שלו על הגיבורים. הפעם עולם הדוגמנות, החברה הגבוהה והפערים הבלתי ניתנים לגישור או הבנה בינה לבין מעמד הפועלים, עולים בעצלתיים על המנגל ומבעירים כל חלקה טובה במהירות שיא. המילים: כסף, מרקסיזם ומושג המעמדות והפערים בינם, עולים בכל צורה ודרך בסרט והוא מנגח את עשירי העולם וכמובן את ההבניה המעמדית החדשה, כחלק מעולם שמאמץ לחיקו יופי, אשר מעניק מעמד זהה לכאלו שעבדו קשה בשביל להשיג את מה שהשיגו אל מול כאלו שמספיק להם רק להיראות טוב, בשביל להשיג את אותו המעמד. כמו בסרטים אחרים, אשר מדגימים את תפיסת עולמו של אוסטלונד, בשלב מסוים הוא פשוט ממוטט את כל הקונספט, בשביל לערבב את הקלפים מחדש.

הסרט נפתח עם חדר הלבשה, מאחורי קלעים של תצוגת אופנה, אשר עמוס לעייפה בדוגמנים שדופים, שעוברים הגחכה גרוטסקית ונמשך לו אל סצנת ויכוח על חשבון בשולחן מסעדה. מה שנראה בתור עולם מוגבל למדי, בכל הנוגע לגיבוריו ואזור ההתרחשויות שלו, הולך ומתרחב כאשר צמד דוגמנים, שאינם נמנים על עשירי העולם, עולים על יאכטה שכן מכילה את כולם או לפחות את רובם. ההתנגשות בין העולמות הללו ובין עולמותיהם של העובדים, שעל סיפון אותה היאכטה, עומדים להביא עמם טוויסט מבדר, מעניין ומרתק, שיילך ויצמח לו, בגדול, במערכה השלישית של הסרט, אשר אותו בנה הבמאי השוודי מחלוקה לשלושה פרקים קונספטואליים ומסודרים (אם כבר משולש, אז עד הסוף).


עכשיו תעשי את הדאק פייס | באדיבות בתי קולנוע לב

הבדלי המעמדות ניכרים, בראש ובראשונה, אצל זוג הדוגמנים, בינם ובין עצמם ומשם בעצם יוצא לדרך הדיון הראשון והמרתק בנוגע לתפקידים מגדריים וחברתיים ואותו דיון כבר מבטיח לבצע חיץ בין קהל הצופים באולם הקולנוע. בהמשך הסרט זה יהיה קצת יותר גנרי והבמאי השוודי ינסה לפלח את הקהל באופן שיהיה, יחסית, ברור ושווה, כאשר הוא יצלה את בני המעמד הגבוה ויסובב להם בפנים את המראה האי שוויונית וזו שגם לא תהיה שוויונית לעולם, גם אם הם יהיו משפיעני רשת עם טונות של עוקבים. גם את תרבות האינסטגרם החדשה, יחסית, מפלח הבמאי השוודי ללא רחמים ומסובב את מסך מצלמת הסלפי אל ציבור הצרכנים החושב שלו.

בסופו של דבר, מה שמתחיל כמו ביקורת לא כל כך מרומזת על עולם היופי ועולם המעמדות, עולה כמה מדרגות והסרט עובר שלב אבולוציוני מהיר ומשתנה, כאשר הוא משיל את עור הסאטירה המתונה שלו ומציג לראווה את עצמו בתור קומדיה גרוטסקית ומופרעת, שמסיימת עם הלשון בחוץ...כל כך בחוץ. ניכר כי אוסטלונד צפה ולא הסתפק רק בצחוקים המנומסים של הקהל, בעקבות הפרק הראשון וכבר בפרק השני הוא שולח להם אגרוף ישירות אל הבטן הרכה ומושך מהם תגובות חריפות. כאמור, השלב הזה יתרחש בשלהי המערכה השנייה ואתם צריכים הכנה מיוחדת לזה. כל כך מיוחדת, שפשוט באמת עדיף שלא לומר ולא לכתוב על כך שום דבר.


עוד צילום לאינסטוש..רק שלא ייצא סלפי בטעות | באדיבות בתי קולנוע לב

כל האניגמטיות, העידון והרמיזות שקיבלתם מתחת לפני השטח בסרטיו הקודמים הולכים ומתפוצצים להם בסרט הנוכחי, אשר הוגדר על ידי מבקרים, שלא חיבבו אותו יותר מדי, בתור ניסיון הטמעה של הבמאי השוודי בהוליווד. השפה השולטת וכמעט היחידה בסרט היא אנגלית (בניגוד לשוודית, שהייתה השפה המרכזית בשאר סרטיו המפורסמים פחות ויותר) וגם וודי הארלסון לוהק בתור הקפטן, שאחראי לכמה מהסצנות הטובות ביותר בסרט ועשוי להיתפס בתור סמן לכיבוש טריטוריה הוליוודית, אבל האמינו בלב מלא, שקט ושלם כי מדובר באחד הבמאי הפורים, הטובים והמסקרנים, אשר עובדים ברחבי העולם והוא באמת לא צריך להחליף בשביל זה שפה או ללהק שחקן הוליוודי מוכר.

הסאטירה החברתית הזו נועצת שיניים ובועטת ללא הרף בלא מעט מוסכמות וגם אם זה קורה באופן בוטה ולא מרומז, זה עדיין נעשה בצורה מבריקה והכל הודות ליד מיומנת בבימוי, בצילום ובתסריט המשובח, אותו כתב הבמאי השוודי הנפלא. אוסטלונד אמר כי רצה לעורר דיון בעזרת הסרט הזה והוא בהחלט מעורר דיון גם על תוכנו וגם על דרכי הצגתו לקהל. כמו שאתם מבינים, את הפרס הראשון והגדול שלו הוא כבר קצר בפסטיבל הנחשב וזו הפעם השנייה, כאמור וייתכן כי לא מדובר גם בפרס האחרון. אם תהיו מאוהביו או מאלו שפחות מתחברים אליו, סרטו החדש והמעוטר של רובן אוסטלונד, כרגיל אפשר לומר, לא ישאיר אתכם אדישים ויעורר את הדיונים, אותם קיווה הבמאי שיצליח למשוך החוצה.


צילמתי. את יכולה לירוק את הפסטה | באדיבות בתי קולנוע לב

בקיצור ולעניין:
משולש העצבות, הוא האזור ההוא בין הגבות, אותו ממלאים בבוטוקס, בדרך כלל אצל אוכלוסייה מסוימת, עליה יורד הסרט ושמו של הסרט דווקא מצביע על קומדיה, במסווה סאטירה. סרט נשכני, גס ולא מתנצל על כלום וכזה ששווה זכייה שנייה ברצף עבור הבמאי שלו, באופן הכי מוצדק שאפשר. יצירה נפלאה שפשוט מצדיקה את כל המילים והתשבחות, שנשפכו עליה.

ביים והניף:
רובן אוסטלונד, בסרטו השישי בסך הכל, משיג הישגים שווי ערך לבמאים וותיקים, גדולים ומעוטרים וכמו שכבר אמרנו...היד עוד נטויה. הישג מרשים בעיצוב החזותי של הסרט, בתסריט מבריק ובבימוי וצילום, שפשוט משאירים את הצופים מרותקים ומעורבים בסרט, לכל אורכו.

לוהקו ושיחקו (אותה):
הברקות ליהוקיות של הבמאי השוודי מתבטאות דרכם של שחקנים עולים כמו האריס דיקינסון הצעיר, שכבר נמצא כמעט בכל הפקה מכובדת, בשלושת השנים האחרונות ("מליפיסנט: אדונית הרשע", "קינגס מן: ההתחלה", "שירת סרטני הנהר" ו"תראו אותם רצים" הטרי) וגם שארלבי דין, שנפטרה ממש לפני חודשיים, כתוצאה ממחלה פתאומית ולא צפויה וגרמה לאבל כבד ותחושת אובדן בקרב חברי ההפקה והסרט. איתם גם מופיעים כמה אושיות ותיקות יותר כמו ויקי ברלין (שדומה באופן מחשיד לקפטנית מהסרט המצויר: "מפלצת של מלון 3: יוצאים לחופשה"), זלאטקו בוריץ' הקרואטי, בתפקיד נפלא וכמובן שגם וודי הארלסון, שגונב את ההצגה לרגעים הספורים, בהם הוא נמצא בסרט, כמעט כצפוי.

כמה זמן צריך לשבת שם?
הפעם הבמאי השוודי קיצר את הזמן מהסרט הקודם שלו. אמנם מדובר בסך הכל בארבע דקות, אבל לא תרגישו בכלל את הכמעט שעתיים וחצי, שבמסגרתן תשבו על הכסא בבית הקולנוע, כי הזמן פשוט טס במחלקת התיירים (ובעיקר גם בזה של המחלקה הראשונה) של אוסטלונד.