"תא מספר 6": רכבת לילה לסיביר

ייקחו לכם כמה דקות להבין שיוהו קוסמאנן מכניס אתכם לשנה ותקופה אחרת, עם תחילת סרטו. מצלמת הפולורויד, שיחת הסלון ובעיקר תוכנה, אופיה ועוד אי אלו סממנים זניחים יותר, אשר דרכם מנסה הבמאי הפיני לשקף את שלהי שנות השמונים, בתור רקע חשוב, אבל לא עד כדי כך, כאשר הוא מקשט בעזרתם מעין תפאורה תקופתית לסרטו. האהבה הלסבית תערער את כל ההקשר התקופתי, אבל הכניסה לרכבת המטונפת, החורקת והמיושנת וכמובן המחסור בחלק הבלתי נפרד מכף היד של כולנו, יאותתו בחזרה על עידן שונה כל כך, במסגרתו כן היה אפשר ליצור קשר חם בסביבה קפואה וללא הסחות דעת אחרות.

והסיפור שקוסמאנן מספר, על בסיס רומן בעל אותו השם, של הסופרת רוזה ליקסום, מתמקד בדמויות אשר מחפשות מגע אנושי, מחפשות להיות נאהבות וכאלו שרק צריכות שמישהו יראה אותן. דמותה של לאורה (המגולמת על ידי סיידי הארלה) היא נפש תועה למדי; היא מאוהבת במרצה שלה ומנהלת איתה רומן סודי, אבל נשלחת, כלאחר כבוד ולבדה, ללכת ולחפש את הפטרוגליפים (שהם ציורים סלעיים עתיקים, למקרה שלא ידעתם את עובדת ה-Common Knowledge הזו) ללא ליווי ובתא רכבת צפוף ומצחין, בדרך למורמנסק (שמתוארת ביותר ממספר סוגי תיאורים בתור סוג של חור תחת קפוא, אשר השתייך בעברו לברית המועצות).


את רוצה לשתות עוד כוסית וודקה או שסיימנו להיום? | באדיבות סרטי נחשון

ברכבת למורמונסק תוכלו למצוא נוסעים מכל הסוגים, המינים והגדלים. הכרטיסנית איננה נעימת מראה או יחס ואל מול פרצופה של לאורה כל מה שהיא יכולה לראות הוא התמהיל המטשטש, אשר נוצר מתערובת בין עשן סיגריות לבין כוס פלסטיק מתקפלת ומתמלאת ללא הפסקה ובה אוחז שותפה לתא - ליוחה (המגולם היטב על ידי יורי בוריסוב). ליוחה הוא כורה צעיר, מחוספס (מדי) וכמעט חסר מעצורים, אשר נוסע לאותו היעד, אליו נוסעת לאורה, בחיפוש דרך להרוויח כסף והוא לא דומה לה, בגדול, בשום דבר ובשום מאפיין. השניים מתחילים את המסע, כאשר ליוחה שיכור כלוט, מביך את לאורה ואף מטריד אותה לא מעט ובתקופה שבה אף אחד לא יאמין או לא יתעניין בהטרדה שלה, מכיוונו של גבר, היא מחפשת לברוח לתא אחר, מהרכבת בכלל או את האופציה האחרונה - לנסות להיטמע בתא שזימן הגורל.

קוסמאנן מיטיב לספר ולהציג את הסיפור דרך עיניה של לאורה ולעיתים גם דרך המצלמה שלה וכמובן דרך הנופים הנשקפים אל מתוך הרכבת ומחוצה לה והוא מתאים היטב את מה שנשקף אל מול עיניה של לאורה, בדיוק אל התחושות שמלוות אותה מבפנים. כאשר מזג האוויר נותר סוער אל מחוץ לרכבת וצמד הנוסעים מחפשים מקום להתחמם בו, אחרי שהבינו שהם יבלו זה עם זו את הימים הקרובים, ההגנות מוסרות לאיטן והשכבות מתקלפות, עד ליצירת מעין מערכת יחסית, אשר בקלות מתעלה אל מעבר לעוד רומן רומנטי פשטני והקשר בין השניים מתהדק, עד כמעט הבנה עיוורת וכזו שלא מצריכה מילים.


מחר בבוקר אני הולכת לקום עם צד אחד רדום | באדיבות סרטי נחשון

הסרט מבטא היטב את הצורך של שני אנשים, משני קצוות שונים של החברה הרוסית, להיות נאהבים ולקבל הכרה כלשהי, אשר מתבטאת בחיבה כמעט תמימה לחלוטין. הרכבת היא התפאורה התיאטראית המושלמת וגם כאשר העלילה נשלפת אל מחוץ לגבולותיה של הרכבת, ישנה תחושה כי הצגת התיאטרון רק החליפה תפאורה באופן זריז למדי. הרכבת והמסע בה גם מבטאים היטב את הרצון לברוח ולהתרחק מכאב הלב, בכדי לנסות ואולי לאחות אותו, רחוק מהעין ורחוק מאוד מהיכן שהלב נשבר, אבל מסתבר, שבסופו של דבר, הלוקיישן הצפוף של תאי הרכבת והמעברים בה בהחלט עושים את העבודה בקירוב הצופים אל צמד הגיבורים הללו.

"תא מספר 6" וקוסמאנן הופיעו בקאן, כאמור ואף זכו בפרס חבר השופטים הנחשב. גם אצלנו הסרט הופיע בפסטיבל סרטים בערבה, ביחד עם הבמאי שלו, שזכר את הביקור בארץ לטובה. פסטיבל מקומי נוסף בו הופיע הסרט היה פסטיבל ירושלים ומעבר לפרס בקאן הוא התקבל באהבה ותשואות בכל פסטיבל בו הוא דרך. מדובר בסרט נוגע, אינטימי מאוד וכזה שהצופים עוברים עמו מסע, בדיוק כמו הגיבורים הראשיים שלו ועל אף שהוא קצת מאבד מהתנופה והעוצמה שלו דווקא לקראת הסוף, מדובר ביצירה מעניינת של במאי צעיר ועולה, שבוודאות ימשיך לסקרן את הצופים הנייטרלים, גם מחוץ לפינלנד.


בוא'נה, איפה נעלמו לי הכלים של השחמט כאן? | באדיבות סרטי נחשון

משפט על הסרט:
אנושי, מרתק ומרגש. כמעט ניסוי חברתי, בהצגת קצוות קיצוניים וכל כך שונים מהספקטרום התרבותי הרוסי, אשר נכנסים כמו לבית "האח הגדול", למשך מספר ימים ואיכשהו מוצאים זו את זה, בקשר אפלטוני ומרגש.

משפט על במאי הסרט:
זהו סרטו השני הארוך של קוסמאנן, שגם הראשון שלו: "היום היפה בחייו של אולי מקי", זכה להמון אהבה. בסרט הזה הוא מציג יכולות נפלאות על ידי בימוי, אשר מאגד תחתיו צילום מרתק תחת תנאי לוקיישן מוגבלים, שהוא מספק והופך אותם לפנינים קולנועיות. הוא יודע בדיוק מתי להעביר את הגיבורים לפאזה הבאה ואיתה את העלילה ומרשים מאוד בתור במאי צעיר ובכלל.

משפט על השחקנים:
סיידי הארלה הצעירה למדי, שנראית כמו פרי אהבתן של שחקניות הקולנוע: ג'ניפר לורנס ורנה זלווגר מספקת תצוגה מקסימה ומרגשת ומהצד השני יורי בוריסוב שפשוט מוכר את הטייפקאסט שהוא נדרש לגלם: ערס רגיש, באופן שהוא לא פחות ממושלם.

משפט על אורך הסרט:
שעה ארבעים ושבע, שהחמישית האחרונה של הזמן מרגישה כאילו יכלה היה להתקצר.