"הגיבור": איזהו גיבור הכובש את יצרו

אתם יודעים כבר למה לצפות, כאשר שמו של אסגאר פרהאדי מתנוסס בגאון מעל תמונה של דמויות פשוטות, לכאורה, בפוסטר של סרטו החדש, אשר גם מלווה בדרך כלל באייקון הנוצתי של פסטיבל הסרטים הצרפתי מ"קאן" ואף מעוטר בזכייה כזו או אחרת משם. הסרט החדש של פרהאדי מתחיל בצליעה מסוימת, בחוסר הבנה ובניסיון להתמצא, פעם נוספת, במציאות שאותה אנחנו לא מכירים. זה לוקח חצי סרט, אבל כאשר האלמנטים המוכרים, מהעולם המערבי שלנו, נכנסים פנימה, עמוק אל תוך העלילה וכחלק מהפועל היוצא שלה, אתם כבר שבויים בשבי האיראני ולא באמת רוצים להשתחרר ממנו. הסרט החדש של הבמאי האיראני המוצלח כל כך הוא סיפור הצלחה מסחרר נוסף, שאוחז בצופים, בלא מעט רגעים ומסרב להרפות.

לא מדובר בסיפור חדש אצל פרהאדי ובכלל בקולנוע האיראני, כאשר הדרמה מוכתבת על ידי המציאות האיראנית וביחד השניים משתלטים על החלקות המרכזיות בעלילה. ב"פרידה" (אשר זיכה אותו באוסקר) הוא עסק בצד המכוער של הגירושים, נוסח איראן ובתי המשפט לדיני משפחה וכמובן הגלים שהאקט מכה במשפחה וסביבתה. ב"העבר" הוא מחטט שוב בפצעיהם של תהליכי הגירושין ומבלי להיכנס לעניינים איראניים מובהקים וב"הסוכן" (אשר גם זיכה אותו באוסקר) שוב מתקיימת לה דרמה בין בני זוג, במשבר ובעלי בעיות בתוך המשפחה, עם איראן בתור הלוקיישן המרכזי. בכל אחד מהסרטים הוא ניווט את הספינה המלודרמטית בבטחה ובין לא מעט מהמורות עלילתיות, הגובלות בקלישאתיות ודידקטיות והתחמק מכל אחת ואחת באלגנטיות, השמורה לגדולים מכולם. גם הפעם כך הוא המקרה.


לא תביא איזה עוף לשבת, אחינו? | באדיבות בתי קולנוע לב

את ראחים, בעל עיניי הכלבלב המוכה, נפגוש עם תחילת הסרט באתר הארכיאולוגי של קברי המלכים העתיקים הממוקם לא הרחק מהעיר שיראז, בה צולם הסרט. ראחים עולה לפגוש את גיסו (בעלה של אחותו) ועל אף שזה נראה מצחיק, המסע המפרך למעלה גובה ממנו מאמץ פיזי לא קטן והתנשמות כבדה; בסצנה הזו ישנו דימוי שתוכלו לקחת ולפרש אותו בהתאם להבנתכם מהסרט, בנוגע לגבהים, עליהם תוהה ראחים עם גיסו ואליהם הוא מטפס, אך ורק בשביל לפגשו, אחרי שהייה ארוכה בכלא. גיס נוסף או נכון יותר; ראחים חייב לגיסו לשעבר חוב של מאה וחמישים אלף טומאנים (שהם, בהערכה גסה וניסיונות הבנה של ערך המטבע האיראני, כמאה עשרים ואחת שקלים חדשים); החוב הזה מסנדל את ראחים אל בית הכלא, על מנת שיחזיר אותו, כבר במשך שלוש שנים.

החופשה שראחים מקבל באזרחות היא הזדמנות עבורו להסדיר את חובו מול הנושה שלו ואהובתו הנוכחית מוצאת לו פתח להחזיר לפחות חצי מהחוב, בזמן שהוא מתארח בבית אחותו ומנסה להתאקלם מחדש ולו לכמה רגעים בביתו לשעבר. התגלגלותן של מספר סיטואציות מייצרת באז בבית הכלא, בו מעביר ראחים את זמנו עד תשלום החוב והופכת אותו לגיבור מקומי, בעל כורחו - עובדה, אשר מארגנת לו כרטיס יציאה מהכלא ותהילה קצרה ומתועדת היטב. אבל כפי שהמלכים נמשחים במהרה וגיבורים מוכתרים בהינף יד, כך גם הנפילה שממתינה לו היא עמוקה וקשה הרבה יותר. סדרת שקרים קטנים מכניסה את הסיטואציה לסחרור יוצא דופן והדרך מ-Hero ל-Zero היא קצרה, שברירית ומלאת סלעים מחודדים ופוצעים.


שכחתי את מסכת הקורונה, רואים לי...את הפרצוף | באדיבות בתי קולנוע לב

במשך כמעט חצי סרט יעמוד לו האסימון על המפתן על מנת להבין שמעשה פשוט של טוב לב יכול לגרום לבן אדם להיות איש השעה באיראן וברמה כמעט חסרת תקדים. פרהאדי, מצידו, חושף בעזרת המעשה הטוב מדגם, ברמת המיקרו, על מנת לשדר לקהל את המאקרו הגדול הרבה יותר - עם תהילה גדולה, גם מגיעה אחריות גדולה ולא, ראחים לא עומד להיות הספיידרמן של הסרט. כל מעשה טוב מביא עמו תגמול, אבל גם לא מעט חשדות ועיניים פקוחות, שלא מוכנות לעכל ומכאן, בעצם, נוגע הבמאי האיראני בטבע האנושי הבסיסי, דרך המקרה הפרטי שהסרט מציע לצופה, לבחון ועמו ערימה של בעיות מוסריות, איתן יתמודד הקהל, במהלך הסרט. את הרעיון לכך, מסתבר (בינתיים), כי הוא מביא עמו הפעם אל הבד בזכות ובהשראת אחת מהסטודנטיות שלו, אשר נכון להרגע ניצחה אותו בבית המשפט, בתביעה כי הרעיון לסרטו נגנב מסרט תיעודי שלה, אותו הגתה במסגרת אחד הקורסים של הבמאי, אבל נחזור לעובדה הזו, בהמשך.

הכתיבה והביצוע של פרהאדי הם המנצחים הגדולים בסרט, שבו אין שום צורך באמצעים ומבעים קולנועיים יוצאי דופן, אשר יוצאים מחוץ להצגת הדמויות, העובדות והדרמה הגדולה, אשר מתחוללת לה בקרבי הסרט. הצגת תיאטרון על מספר לוקיישנים מצולמים - זה מה שיש לכם, פעם נוספת; בין בית הכלא, לבית אחותו ולחנות של גיסו, זה כל מה שאתם צריכים לדעת ולראות ואת השאר יבצעו הדמויות, אשר מגולמות בכישרון רב, על ידי צוות פשוט אמין ומצוין. העלילה והדרמה הם ריאליזם מזוקק ונדמה שפרהאדי לא זקוק ליותר, מאשר תמרון העלילה שלו, בעזרת כתיבה חדה ומדויקת וכמובן שימוש נכון בטכניקות צילום פשוטות למדי ובקומפוזיציה של המרחבים המוגבלים, אותן מקציב לעצמו מראש.


אין שום דבר מעניין בתיק, הבאתי את פק"ל הקפה וזהו | באדיבות בתי קולנוע לב

בסופו של דבר וזו עובדה מוגמרת, אשר יוצרת התכתבות די ישירה עם העולם המערבי יותר, הכל קם ונופל על הרשתות החברתיות וכיצד הן תורמות את חלקן ליצירת והפיכת אנשים פשוטים לגיבורים, שכולם רוצים בקרבתם או ללוזרים עלובים, שהחברה מנסה להקיא מתוכה, דרך האמיתות (או רבעי האמיתות) המוצגות דרכן. תוסיפו את התיבול של הכבוד האיראני האבוד, שחשוב לא פחות ממחיקת החוב הכספי, תבזקו מעל קצת אירוניה, אשר מתאפשרת בזכות ההתפתחויות העלילתיות, שמקורן בחצי שקר וחצי אמת ובסופו של דבר תוסיפו דרמות משפחתיות ודרמות חוץ משפחתיות ותקבלו את הפוטנציאל ההולך ומתקרב, בעוד כמה חודשים, של הבמאי האיראני, להרחיב לעצמו את המדף הקטנטן של פרסי האוסקר המוזהבים והנחשבים.

פראהדי אומנם הואשם בגניבה אומנותית מהסטודנטית שלו ויישפט בקרוב, על מנת להיפרד מסכום כספי לא מבוטל או אפילו, חלילה וחס, מהחופש שלו ועשוי עוד להיאסר. עם זאת ולמרות הכל, נראה כי שום דבר לא יכול לקחת ממנו את הכישרון ודרך שלו לייצר דרמות ענקיות, בכמעט אפס אמצעים ועם השקעה מינימאלית בכל מה שסביב, כאשר את יהבו הוא משליך על אלמנטים תוכניים, עלילתיים ובחירה נבונה בשחקנים נהדרים ומותאמים אישית לכל אחת מיצירותיו. אם חלילה ייאסר הרב אומן האיראני, הוא עוד עשוי להפיק מכך סרט, המבוסס על זיכרונותיו וחוויותיו מהכלא האיראני, כאילו שחסרים לו נושאים רלוונטיים ואקטואליים, להעמיד אל מול פניה של מכורתו.


עזוב ת'עניינים, תפוס קריזה | באדיבות בתי קולנוע לב


משפט על הסרט:
עוד הצלחה כבירה מאיראן ובעיקר מבית היוצר של הבמאי המחונן הזה. סיבוב המראה אל פניהם של האיראנים ובהחלט גם אל פנינו, המערביים המתחסדים, שבסופו של דבר מושפעים, באופן כזה או אחר, מאותם אמצעי מדיה חברתית, בסרט על אמת ופירוקה לגורמים.

משפט על במאי הסרט:
אסגאר פרהאדי, עתיר החזון ואומן המלודרמה המודרנית, מדגים שליטה בעלילה ובפעלים היוצאים שלה כמו מנצח על תזמורת ועל אף השערורייה, אשר נקשרה עם שמו, בכל הנוגע למקוריות של הסרט הזה, הוא לא מאבד מקרנו ולו לרגע, בזכות בימוי מופלא ובזכות סרט נוסף, שמכניס אותו להיכל התהילה של הקולנוע הזר.

משפט על השחקנים:
אמיר ג'אדידי הוא הגיבור הראשי של הסרט ומבצע תפקיד מאתגר בכמעט קלילות אגבית, כמעט מעצבנת, מרוב שהיא נראית טבעית ומעל הכל, הוא מתפקד בתור פרוטוגוניסט, אבל מולו אין אנטגוניסט מובהק, כאשר גם זה המוגדר בתור אחד כזה ומגולם באופן מופתי על ידי מושן טנבנדה, מתקשה להוות יריב רשע, שיגרום לכם לחוש ברגשות שליליים כלפיו. צוות מבריק מקיף את השחקנים הראשיים ובעיקר גם הילדון המרגש, אשר מגלם את בנו של ג'אדידי בסרט.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים וקצת, פראהדי אומנם יכול היה לקצר במעט את הסרט, אבל הבנייה וההובלה שלו לרגעי השיא הדרמטיים, לחלוטין מצריכים ומצדיקים את המשיכה של אלמנט הזמן עוד קצת, כלפי מעלה.