טרייר כפול שלוש, לראש

יואכים טרייר עשה, בשנה החולפת, את קפיצת המדרגה האישית שלו ונכנס לבמה של הגדולים. למי שלא הכיר את היוצר המרתק הזה, שכבר דרך וביצע כמה פסיעות ראשונות בהוליווד, הגיע הזמן לקחת אוויר ולהתחבר אל כמה מהיצירות המעניינות שלו לאורך כמעט שני עשורים. השותפות של טרייר עם התסריטאי הקבוע שלו: אסקיל ווגט היא זו שהניבה כמה מהיצירות המרתקות ביותר של הקולנוע הנורווגי בפרט והנורדי בכלל ובהחלט שווה לתת להם את הכבוד הראוי להם ולבחון אותן קצת יותר לעומק.




שכתוב (2006) - השקט שהתחיל
סרטו הראשון והשאפתני של טרייר מתחיל עם שני חברים וקריין...משם המסלול של הסרט הולך לכיוונים שונים ומנוגדים. את פיליפ (המגולם על ידי אנדראס דנילסן לי, עמו שיתף פעולה טרייר גם בסרטו האחרון: "האדם הגרוע בעולם") ואריק אנחנו פוגשים בתחילת הסרט, כאשר שניהם משלשלים מעטפות, עם טיוטות לספרים שהם כתבו, אל תוך תיבת הדואר הקרובה לביתם (עדיין, סרט בן 18 - ממש לקראת גיוס) וממתינים לפריצה שלהם בתור סופרים צעירים. משם כל אחד ומסלול חייו לוקח כיוונים שונים לחלוטין, אבל גורלם עדיין קשור זה בזה והם נותרים קרובים ובלתי ניתנים להפרדה, רק שכל אחד מהם צועד בשביל שונה.

פיליפ מאבד את השפיות ומתקשה להתמודד עם ההצלחה ואילו אריק נותר במסלול טיסה נמוך ומחכה להזדמנות שלו, לאחר שקיבל את הכוויה הראשונית. השניים נשארים ביחד, אבל גם קצת לחוד והמסלול של הסרט מפצל את עצמו לשניים, כאשר הצופים מקבלים את שתי הדמויות הראשיות שלהם בהתבגרות, התפכחות ואיבוד תמימות מסוימת, אותה חלקו השניים עם תחילתו של הסרט. הם עדיין צעירים, עדיין יפים, אבל לאחר מספר מועט של חודשים, גיבורי הסרט הם כבר צמד מנוסה יותר ואולי גם מצולק, במידה נפשית, כמעט כשם שאחד מהם מצולק גם באופן פיזי והם יוצאים להתמודד עם החיים.


איך משתמשים בדבר הזה? | צילום: IMDB

טרייר בנה כאן סרט עם שבירת מבנה נארטיבי קלאסי ומדלג בקלילות ואלגנטיות בין זמנים, בין דמויות ובין סגנונות בימוי, כאשר ההשפעה המרכזית ניכרת בעיקר במלנכוליה, השורה על גיבורי הסרט שלו. ניכר בבימוי והסגנון שלו שהוא הושפע מיוצרים גדולים ממנו והוא בהחלט מצליח ליצור יצירה שלוקחת את הזמן, בכדי להציג את גיבוריה ואת תהליך היצירה והכתיבה האישי שלהם וכיצד הם מתמודדים עמו, כל אחד מהם בדרכו שלו. זו יצירה שלא כל צופה יתחבר אליה, אבל היא עדינה, נוגה ומרתקת, בעיקר בזכות הבימוי והחזון של היוצרים שלה.





״השקט שבפנים״ (2015) - השקט שנשאר

הפרק השלישי בתולדות טרייר, בתור במאי קולנוע מוערך וכבר כזה שנשאב להוליווד, הוא פרק מבלבל מעט. טרייר מגיע לספר סיפור, אבל לעיתים מרובות הולך לאיבוד בתוך הסיפור שהוא מנסה לספר לקהל ומפצל אותו לשלושה, שכל אחד מהם מנסה לומר משהו, בדרכו האומנותית המוכחת של הבמאי הנפלא הזה, אבל בסופו של דבר, כאילו כלום לא נאמר. "רועם יותר מפצצות" הוא השם המקורי, שבארץ לא רצה להיתרגם למשהו עם קונוטציית הפגזה, במדינה שבה שורש "פ.צ.צ" מהווה טריגר לכניסה למרחב מוגן.


על מה תרצה לדבר היום, חמודי? | צילום: IMDB

סיפורו של הסרט מדבר על משפחת גברים, שאיבדו את האישה המרכזית בחייהם, אשר מסתבר, עם הזמן - לא הייתה מספיק מרכזית, כפי שהיא אמורה להיות. אם המשפחה, המגולמת על ידי איזבל הופר היא צלמת של אזורי מלחמה, מצולקת פיזית ונפשית ולא מספיק נוכחת בחיי שני בניה ומותה מוזכר עם תחילת הסרט, בתור המנוע העלילתי. טרייר מלביש מעטה של מסתורין סביב מותה ושולח את הדמויות המרכזיות לדבר על המוות ועל ההשלכות שלו, בקרב בני המשפחה, כשנתיים לאחר המקרה, כאשר כתבה עליה עומדת להתפרסם בעיתון והיא תחשוף פרטים פחות מחמיאים על נסיבות המוות.

הבן הבוגר, מרצה ופרופסור צעיר, המגולם על ידי ג'סי אייזנברג מגיע לניו יורק, אל בית אביו, על מנת לחבור אליו ואל אחיו, קצת לפני שנפתחת תערוכה, עם התמונות הנבחרות של אמו, מאזורי מלחמה מרובים בעולם והמפגש הופך להיות קרוסלת רגשות בלתי פוסקת. שלושה גברים שנותרו מצולקים ממות האם והרעיה, אשר מנסים לתקשר האחד עם השני כפי שלא תקשרו מעולם ולכל אחד הסיפור שלו, הפלאשבקים שלו והנתק היחסי בינו לבין השניים האחרים, שאמור לנסות ולהתאחות רגע לפני החשיפה הגדולה של התערוכה ויתרה מכך, גם החשיפה המאולצת של האמת על נסיבות המוות של האם.


שמע, אין כמו ללכת ליד המעודדות, הן בסוף יראו אותך | צילום: IMDB

טרייר ואסקיל ווגט חוברים שוב ליצר תסריט מורכב, שהפעם קצת מתפזר על יותר מדי משטחים ומנסה לומר הרבה מאוד, במעט מאוד זמן ועם מעט מאוד תכלס. מצד אחד האב האבוד (המגולם על ידי גבריאל ביירן העצי למדי), הסטוקר אחרי בנו הצעיר וזה שמחייה את חיי האהבה שלו, לצד רגשות אשמה וחזרה לרגעים נבחרים עם אשתו. משני הצדדים האחרים, שני בניו, כאשר לכל אחד הסיפור של ההתמודדות עם האובדן וכן, ההשפעה הישירה והעקיפה על החיים הנוכחיים שלו. טרייר עם בימוי מפעים, מנסה לפעמים קצת יותר מדי ונותר עם הרבה חוטי עלילה קרועים, שמתאחים בסוף, בלי מטרה בסרט סביר, עם בסיס עלילתי פשוט ומרחב אומנותי מפוזר.





"תלמה" (2017) - אל תתייגו אותו בז'אנר-פדיה

תקראו לו דרמה, מותחן או מה שבא לכם. סרטו הרביעי של יואכים טרייר מסרב להיכנע לתכתיבים ולמיתוגים. יש שהגדירו אותו בתור רומן אימה לסבי, יש אחרים שלקחו אותו תחת כנפיים של ז'אנרים אחרים ויש את טרייר עצמו, שהופתע בכלל שהסרט סווג בתור אימה, בכל שלב שהוא. הוא גם הופתע כאשר נשאל האם התכוון לבצע הומאז' עבור סיפור שייקספירי מפורסם ("המלט" - בשיכול אותיות) והתוודה שבכלל לא הייתה לו כוונה כזו. כל אחד רשאי לדעה, כל אחד רשאי לפרשן איך שהוא רוצה וכל אחד יכול להסיק אילו מסקנות שבא לו מהיצירה המורכבת והמרתקת של הבמאי הנורווגי המסקרן כל כך.


לכי לישון ציפור נחמדה | צילום: IMDB

תלמה היא סטודנטית טרייה באוניברסיטה בעיר הגדולה - אוסלו. היא רק לומדת להכיר את המקום ומנהגיו ועל ההתחלה חוטפת התקף פרכוסים, שגם מושך אחריו תופעות טבע מוזרות, שאף אחד לא מייחס להן חשיבות. בעוד היא מנסה לחקור, בקטנה, אודות התופעות המוזרות שהיא חווה, היא מוצאת את עצמה נמשכת לאחת מהחברות ל"ספסל האוניברסיטה". תלמה, אשר גדלה בבית דתי ושמרני, מנסה להדחיק את הרגשות ובכלל את המתירנות, אשר טומנת בחובה העיר הגדולה והיא חשה בושה ואשמה בלא מעט רגעים מהיממה. תוסיפו לכך את העובדה שההתקפים ממשיכים להגיע ואיתם גם תופעות מוזרות וקיבלתם אניגמה עלילתית.

בכל הנוגע לפרשנות שהסרט הזה מציע, אפשר לקחת כיוונים כל כך רבים, כי בסך הכל מדובר בדרמת התבגרות, בליבת הסרט וכמובן בהתמודדותה של אישה-נערה, אשר חונכה כל חייה להאמין ולשמור שבת, עם הפיתויים שהגיעו עם סביבתה החדשה. להורים שביניכם יהיו הרבה דיונים מרתקים על הורות ועל החרדות, אשר מגיעות כחלק מובנה מלהיות הורים וכאמור, טרייר השתמש בדימויים והשאלות מלא מעט סיפורים וסרטים, שהיוו השראה וגם עוגנים עלילתיים, בכדי שיוכל לתלות בהם רגעי מפתח לסרטו.


הנשיקה הלוהטת של השנה - אשכרה | צילום: IMDB

התסריטאי הקבוע שאתו - אסקיל ווגט, חולק עמו שוב את השעות הרבות של הכתיבה והשניים יוצרים ביחד סרט מרתק, נהדר וכזה אשר מזמן דיונים מרובים, על בסיס עלילתי פשוט למדי, שמשתעשע עם הצופה ומתעתע בו, במרבית שלביו, בנוגע לרגעים שבו - האם הם פרי דמיונה של תלמה או שמא חלק מהמציאות של הסרט. אין בו רגעים דלים, הוא מבוים היטב, כתוב באופן פשוט משובח וצמד השחקניות הראשיות שלו: אילי הארבו וקאיה ווילקינס פשוט עושות עבודה נפלאה ומשכנעת וזה ללא ספק אחד הסרטים היותר טובים שלו עד כה, כולל את המועמד האחרון לאוסקר.

[stars35-4]