"האשמה": בחצי קלאץ', בעיקר נוכח הציפיות הגבוהות

דרמה משפחתית? צ'ק. דרמה משפטית? צ'ק. שחקנים גדולים ובמאי משובח? צ'ק, צ'ק, צ'ק. אז למה סרטו החדש של איוואן אטאל מרגיש מרוח ומפוספס, על אף כל הפוטנציאל הגלום בו? ההייפ שהיה סביב הסרט הזה, לפחות ברמה המקומית, דילג מעל ומעבר לגג, כאשר את בכורת הסרט בפסטיבל ירושלים כיבדו בנוכחותם שלושת בני המשפחה המקושרים לסרט. הבמאי איוואן אטאל, בת זוגו שרלוט גינסבורג ובנם המשותף ואחד הכוכבים הראשיים בסרט גם כן - בן אטאל. ברחבי הארץ התקיימו טרום בכורות ועוד יתקיימו פוסט בכורות, עם הרצאות פורנזיות ומה טוב ומתחבר יותר, מאשר בתקופה בה פרשת הרצח של תאיר ראדה מסרבת לגווע ומסרבת להיפתר.

לכאורה התמונה של הסרט ברורה למדי ואיננה עומדת להתפרק לחתיכות רבות, אשר צריכות לקבל התייחסות מיוחדת. הבסיס מאוד פשוט - בן לוקח בת, בן אונס (לכאורה, לכאורה, לכאורה...) בת ובן נכנס לבית הסוהר ואז הביתה, בציפייה דרוכה למשפט. ובת...בת מחכה בסבלנות ובאימה לתחילת וסוף המשפט. אה...וגם יש הורים, מכל הצדדים והם סובלים ומיוסרים ומבולבלים ומייצגים, בעיקר מייצגים. אמא אחת מייצגת פמיניזם, אבא אחד מייצג יצרים ו-Old Fashion ועוד אחד הוא סמל הסבלנות, באשר עוד אחת היא סמל הטרלול והסבל. כל הורה מושך לצד אחד וכל הורה אחר מושך לצד אחר, לארבעתם יש ילד סובל והם רוצים לעזור לו; איש, איש וצרתו. הייצוג מתקיים בלא מעט רגעים ואתם...אתם המושבעים ויאללה למשפט.


זוכרת ששמענו אוזניות ביחד והחיים היו תותים? | באדיבות סרטי נחשון

הפוטנציאל הדרמטי הגלום בסרט הזה הוא עצום וזה ניכר בכל רגע בו, בעיקר נוכח ההשלכה העצמית וגם לא מעט בזכות העובדה שאטאל מגייס למשימה את זוגתו ובנו, לתפקידים ראשיים וכאלו, אשר עשויים להשפיע עליו באופן אישי, בתור במאי. הפוטנציאל מתבזבז, בסופו של דבר, על שני שליש סרט, שהעריכה לא מיטיבה עמו ועל זמן קצת אבוד, אשר לא מלמד את הצופים הרבה מעבר לדרמה משפטית מפוהקת בעיקר, שאין בה הפתעות מבחינת התסריט או כמעט בשום פן אחר. באותו הזמן ובאותה ההתרחשות (או המחסור בה) הולך לאיבוד גם, באופן עקבי, כל אפקט ואלמנט הדרמה, אשר נבנה באופן יסודי, במערכה הראשונה של הסרט וגם סיפורי הצד לא מצליחים להותיר חותם עמוק מספיק, בשביל לערב את הצופה באופן פעיל יותר בדרמה הגדולה, אשר טומן בחובו הסרט.

הבנייה של אטאל דווקא מרתקת וגם הביצוע, בחלקו הראשון, יוצא דופן ויוצא מן הכלל ולכן כל כך מאכזב לראות אותו הופך למלודרמת בתי משפט, שנחתמת באופן, בו היא נחתמת. הסרט מחלק את עצמו, לפני המערכה האחרונה, לסיפור מצדו של אלכסנדר (התוקף לכאורה) ואז עובר למבט מהצד של מילה (המותקפת לכאורה). אטאל מלווה את שתי הדמויות קצת לפני התקרית וגם קצת אחרי וכמובן שלא תוך כדי, על מנת שנישאר עם אניגמה גדולה, עד לסיומו של הסרט, כאשר איש מקהל הצופים או משאר הדמויות, שאינו הראשיות, אינו יודע מה יילד יום. אטאל עוד משתעשע בנו, הצופים שלו, כאשר הוא חוזר לפלאשבקים מרומזים, אשר בעיקר מגבירים חשד לאחת הדמויות ובעצם נותן לנו, בתור מושבעים פלוס, לקבל עוד הצצה בנוגע לאירועים ובנוגע לשיפוט שלנו.


קח ברצינות כל טיפ אפשרי שאני נותן לך, זה יהיה קשוח | באדיבות סרטי נחשון

החלק של אלכסנדר מספר את סיפורו של בחור בן 22, אשר מגיע מהלימודים בסטנפורד לביקור בצרפת, על מנת לחזות באביו, איש התקשורת ובעל תוכנית בטלוויזיה, מקבל תואר אבירות אודות שנים רבות של השפעה בעולם התקשורת. אלכסנדר נראה אדיב ומנומס במבט ראשון, כמו כל כך הרבה אנשים שאתם מכירים, אבל מתחת לפני השטח הוא מבעבע עם המון כעס על הוריו והדחקה מינית. שפטתם אותו כבר? תחשבו שוב ותחשבו טוב טוב. אחריו ובסבב העלילתי שלו, עוברים למקור - הוריו. האב המבוגר וחובב הצעירות, השיפוטי מאוד והמתוסכל מכך שהוא מתחיל לחוש זקן מדי לטלוויזיה, לנשים ובכלל. אמו הפמיניסטית של אלכסנדר היא סיפור שונה לחלוטין - היא צעירה יותר, מסורה לדרכה, אוהבת את בנה ומתחזקת זוגיות עם אדם בסביבות גילה. הם מקבלים את בנם בצורה ואופן שונה בבואו לביקור הקצר ומעבר לכך, אפשר לראות כיצד הם מקבלים אותו, בכלליות, לחיקם.

החלק של מילה מציג עדיין שברי רסיסים מסיפורו של אלכסנדר, אשר הגיע קודם לכן, ברצף העלילתי ועם זאת הוא סוף סוף נוגע בסיפורה ובצד שלה בכל המתרחש. גם כאן אטאל מנסה להטות את הכף לכיוונים מסוימים וכמובן להציג שעל אף כי נדמה, לעיתים, שיש צד אחד פעיל יותר ואשם יותר, לא כך המקרה וצריך לראות את הכל באופן סובייקטיבי, היקפי ועילי. אמה של מילה מקבלת במה בפעם הראשונה ואיתה גם מערכת היחסים בין הוריה ועם הוריה וכמו בסיפור של אלכסנדר, מערכות היחסים בין ההורים; האחד עם השנייה, הם תמונת שיקוף פולשנית ופועל יוצא, אשר מגיע בכדי להסביר רסיסי התנהגות, אותם משייך הבמאי לאופייה של מילה.


אמא, הו אמא, חבקיני חזק | באדיבות סרטי נחשון

אטאל כן לוקח את הזמן שלו בכדי לעמוד על אופי גיבוריו הראשיים, המשניים וכמובן על אופי מערכות היחסים שבין כל אחד מהם למשנהו ובהחלט מדובר ברגעים מבריקים ומרתקים בסרט, אשר כוללים גם תתי נושאים ודיונים מרתקים אודות השפעת הרשתות החברתיות על השיפוטיות של כל אחד מאתנו, מעבר להיותנו שותפים לצוות חברי המושבעים. ועם זאת ולמרות הכל, ניכר כי ככל שהסרט מתקדם, כך הוא גם דועך וכך גם הפוקוס עובר לזירה המשפטית ונותר די בנאלי, כפי המצופה מדרמה משפטית, אשר מציגה בעיקר ראיות והתפתחויות עלילתיות צפויות, בנוגע לתגובותיהן של מרבית הדמויות. כן מרתק להפוך להיות חלק מחבר המושבעים, בעיקר נוכח אופיו של הסרט ושל התסריט, מבוסס רב המכר של קארין טואיל ״עניינים אנושיים", אבל בגלל הפוטנציאל הכל כך גדול שיש לסרט ולתסריט המבוסס על ספר כה מצליח, הוא מרגיש כל כך רחוק ממה שהוא קיווה להשיג.

בסופו של יום ובסופו של סרט, שבהחלט ראוי לצפייה ויותר מראוי לקבל את הזמן של הצופים, עדיין אי אפשר שלא לצאת עם תחושת החמצה ולו רק מעצם העובדה שהוא באמת הולך ונהיה בנאלי ולא מגשים את מה שהוא אמור ויכול היה להיות, בידיים טובות יותר אולי. הליהוק נהדר, הביצוע הטכני נפלא וגם עוד לא מעט רגעים פשוט עובדים טוב, אבל בתמונה ובסיכום הכללי, אי אפשר להלל ולשבח את הסרט, כפי היה מצופה שיקרה. הוא גורם לחשוב, הוא חודר, ברגעים מסוימים, עד העצם, בגלל הנושא המרכזי ובגלל הצורה, שבה הוא פונה אל הקהל וכמובן בגלל הקלות, שבה מתרחשים לא מעט מהאירועים בעידן הרשתות החברתיות ובכלל והוא גם נהדר במתן כרית, בזכות דרמה משפחתית קהה וחסרת שיניים.


ידידיי המושבעים, תנסו שלא להירדם...זה החלק המכריע של המשפט | באדיבות סרטי נחשון

משפט על הסרט:
אמביוולנטיות היא המילה המדויקת לתאר את המחשבות על הסרט. כזה שתוקף נושאים בוערים בעידן הרשתות החברתיות וה-MeToo, מציג מראה ומסובב אותו במשך כמה דקות. הוא חשוב, הוא מבוצע היטב וקשה להוריד ממנו את העיניים במשך מחציתו, עד שהוא מתחיל להפעיל קסמים ולעייף, להתיש ולהוציא עם טעם מריר ביציאה.

משפט על הבמאי:
איוואן אטאל, אשר בעיקר היה מוכר בתור שחקן, לאט לאט עובר לביים ועושה זאת היטב ("היהודים" ו"המילים הפשוטות"). הפעם הוא מסתפק במחצית הראשונה ובשנייה יורד למגננה קשטנית משעממת, אשר מביאה אותו לקו הסיום עם ניצחון קטן, אבל לא כל כך מרשים.

משפט על השחקנים:
כאמור, בנו של במאי הסרט - בן אטאל ובת זוגו - שרלוט גינסבורג, בתפקידים משובחים. סוזאן ז'ואנה מגלמת את מילה היטב ואילו מתייה קסוביץ' ופייר ארדיטי מגלמים את תפקידי גברי השוליים של הסרט, עם תפקידים נהדרים. לצוות הזה אין טענות.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ורבע, אשר בעיקר ממיסים את המוח ועושים בו עיסוי רקמות עדין, שעוזר להתחפר היטב בכורסת הקולנוע, לא נוחה ככל שתהיה.