"פשעי העתיד": בעתיד, רד מאיתנו, דייוויד

הלא רק פעם בשנה יבוא להתארח. ידוע לכל כי על מפתנו של פסטיבל הקולנוע בקאן מגיעים להתארח סרטים יצירתיים, אומנותיים ובעלי יומרות ותמיד, כמעט כמדי שנה, מגיע איזה סרט פלצני, שמנסה לזעזע רק לשם הזעזוע. המקום השמור של קרוננברג בקאן כבר לא אויש מזה שנים רבות וכעת הוא חוזר, בשביל להראות שבכל הנוגע לרעיון הזעזוע, לשם הזעזוע, הוא עדיין מתקיים ומייצר תכנים. האיש, אשר שמו הולך לפניו, בכל הנוגע ליצירות קולנועיות בעלת טעם אומנותי שונה ומוצהר, שחלקן זכו להצלחה משמעותית וגם על זמנית, גם קשור לכל מיני תועבות קולנועיות כמו "קוסמופוליס" ; (בו כיכב רוברט פטינסון), שאולי עדיף והיו נשארות חתוכות לבתרים בחדר העריכה. הסרט הזה הוא המשך ישיר ואף בעל תוספת גועל דוחה במיוחד. לשם ההגעלה בלבד.


ראיתי שם חצ'קון, תן לפוצץ | באדיבות בתי קולנוע לב

הבמאי המזדקן הזהיר כבר, בגאווה רבה, שאנשים רבים הולכים למצוא את דרכם אל מחוץ לאולם הקולנוע וככל הנראה כבר ממש עם תחילתו של הסרט. אם זו לא הצהרה, אשר מחפשת, בתמציתה, קצת (הרבה) תשומת לב מצד הצופים והמבקרים, אז מה כן? אז...אנשים אכן יצאו, בסופו (וגם בתחילתו) של דבר והגיבו לכל העניין הזה, שקרוננברג מבקש שיגיבו עליו ובגינו חיפש את תשומת הלב, כמו ילד קטן, שעושה את כל מה שאפשר בשביל לקבל תשומת לב...גם אם זה אומר לעצבן ולזרוק חרא על החלון. ניכר על פי הסרט הנוכחי כי דיוויד קרוננברג לא איבד את זה רק באופן כללי, הוא כבר אפילו לא הקרוננברג המוביל במשפחה, כאשר משווים אל מול הסרט של בנו - ברנדון (הבמאי של "פוזסור" המסקרן והאלים, לא פחות), אשר הציג יכולות מרשימות יותר לספר סרט אימה מז'אנר ה-Body Horror.

באמת שמדובר פה בסרט שמיועד לקהל מאוד מצומצם וגם את הצמצום הזה הוא כנראה יאכזב, בעיקר בזכות העובדה שהבירבורים הבלתי נגמרים של כוכבי הסרט מצליחים להאפיל על אווירת הגועל הכללית, אותה מייצר הבמאי, בעקבות סצנות מוגזמות וחסרות טעם בסיסי. המסר הכללי, שמנסה קרוננברג ללהג על אומנות, בזלזול ובוז מסוים, יכול להביט עליו במראה ולהפנות את אותה אצבע מאשימה ומזלזלת בחזרה, אל הסגנון שבמסגרתו הוא מנסה לייצר אמירה לא הכי אחידה ולא הכי ברורה. חובבי אימת הגוף אולי יקבלו מנה גדושה של רגעים שבהם האוכל יעשה את המסלול בחזרה למעלה, בכדי לנסות ולהציץ בתכנים שיש לסרט להציע, אבל בשלב מסוים זה ייראה כאילו הוא פשוט מגעיל בשביל להגעיל ולא בשביל לייצר שום דבר מעבר לזה.


אז מי הולכת איתי היום הביתה? | באדיבות בתי קולנוע לב

הסרט הדיסטופי מציג עולם חרב, אשר נראה כאילו נלקח משילוב בין סרטים פוסט אפוקליפטיים, שביצעו התכה עם השטן מ-"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן. בעולם הזה אנשים מצמיחים גידולים גופניים פנימיים וחיצוניים להנאתם ובעת שהם איבדו את היכולת לחוש כאב פיזי, מסתבר שהסיפור הזה קצת חסר להם, אז הם מצאו דרכים אחרות להגיע לכאב וסיפוק מיני והם חותכים, מבתרים ופוצעים את עצמם, ככה בשביל הכיף. שניים, אשר ניכר כי הם מסתדרים לא רע עם המצב הנתון, הם בני הזוג והשותפים לביתור, הצמחת וחיתוך איברים - סול טנצר (המגולם על ידי ויגו מורטנסן) וקפריס (המגולמת על ידי ליה סיידו, הזכורה לטובה מסרטי בונד האחרונים), שני "אומנים" להליכים כירורגיים, אשר מעניקים הופעות, בדמותם של ניתוחי גוף בשידור ישיר ואל מול קהל סוטה ונרגש.

קפריס היא המנתחת, אשר את סכין המנתחים שלה היא מפעילה בשלט רחוק ועמו היא עוברת על גופו עתיד הגידולים הפנימיים של סול. הוא מגיע לקליימקס, היא חותכת בכדי לקדם את האורגזמה המוזרה שלו והצופים מקבלים תמורה לכספם והנאה ביזארית, אשר עליה גם מנסה למתוח ביקורת הבמאי המבושם בעצמו ובתכניו ולא מבין שהבדיחה היא קצת הרבה על חשבונו. קרוננברג מייצר מיצג קולנועי, אשר מתאים את עצמו לקהל יעד מאוד מצומצם ומנסה להכניס פנימה נושאים עמוקים, שבסופו של דבר מרגישים כמו בליל מילים חסר משמעות או חשיבות אמיתית. בעיקר מה שקורה במהלך הסרט הוא שיממון מוחלט, איבוד הדרך של הבמאי, בכל הנוגע למסר, לדרך ואיבוד כללי של רתימת הצופה אל העלילה של הסרט, שפשוט מסתכמת בשלוש מילים: מגעיל ולא מעניין.


חתכי אותי, אהבי אותי | באדיבות בתי קולנוע לב

העלילה מתפזרת והקווים מזנקים לכל כיוון אפשרי ונראים כמו קשקוש בלבוש מלא במעיים ושאר איברים פנימיים, אשר נשתלו בשביל שכולם יוכלו לשים לב שמדובר בסרט של קרוננברג. אפשר בהחלט לייצר הקבלה גם לשתילתם של מגה סטארים הוליוודיים, אשר נזרקים כאן לכל כיוון, בלי למלא תפקיד בעל ערך אמיתי. יש גם צד נוסף לעלילה, המדברת על הסינטטיות של העולם, אשר הולכת ומשתלטת עליו וזה גם מסר, שנדחף בכוח דרך המעי הגס, רק כדי שקרוננברג יוכל להציג דיסקציה הרבה פחות נעימה לעין וללב ולהפוך את הסרט שלו לשערורייתי עוד יותר. האמירה מעניינת, אבל לא מתפתחת מספיק טוב והדרך אליה ואל פואנטה כלשהי רצופות בפינוי ערימות של קורי שינה מהעיניים, מבלי לבקש עזרה מהשלט הרחוק המנתח של גיבורי הסרט.

דיווייד קרוננברג השיג מה שהוא רצה ונכנס עם עוד סרט Body Horror אל מצעד הסרטים הביזאריים, הטורדניים ואלו שידברו עליהם, כי אין דבר כזה "פרסום רע". במקרה הנוכחי הזה הוא דווקא עשוי להתבדות, כי אנחנו נזכור לו את הסרט הזה לעוד שנים קדימה ואם נאמר את האמת, אין עוד הרבה כאלו, של בימוי צלול, עבור הבמאי הקשיש, אשר בעוד כחצי שנה יחגוג את יום הולדת השמונים שלו. מה לעשות, אין הרבה במאים כמו קלינט, שיכולים לביים עד יום מותם. במקרה של קרוננברג, נראה כי הגיל כבר החל להשיג אותו ונותן את אותותיו ואולי מוטב כי העתיד שלו לא יתמלא בפשעים קולנועיים דוגמת זה וזה לחלוטין לגיטימי לתלות את האיברים הכרותים בסביבות גיל שמונים ולהשאיר את המפתחות בידי הדור הבא (והמוצלח).


באמת שכל דקה מהסרט הזה עשתה לי חשק לבכות | באדיבות בתי קולנוע לב


משפט על הסרט:
זוועת גוף, זוועת תסריט וסתם זוועה של סרט, אשר בעיקר מגיע להגעיל ולומר כמה דברים בצעקות לא כל כך מובנות, כאילו מישהו עומד עם ספיקר מקולקל וצורח ליד האוזן. נקווה שבעתיד הסרטים היחידים שנקבל מבמאי בשם קרוננברג יהיו אלו של ברנדון.

משפט על הבמאי:
מאלץ אותנו לשמוע אותו ולראות את הגועל שיש לו להציע. תסריט מפוזר, עלילה משעממת וסרט שעדיף לשכוח כבר בשנייה שיוצאים מהאולם, אם זה לא היה מוקדם יותר, בשלבים ההתחלתיים, כפי שפילל הבמאי בעצמו.

משפט על השחקנים:
ויגו מורטנסן יעיל ואפקטיבי בתפקיד המוזר שהוקצה לו, ליה סיידו לא מרשימה יתר על המידה וקריסטן סטיוארט מגלמת היטב את התפקיד של המעריצה הקריפית, כפי שמצופה משחקנית בסדר הגודל שלה. אליהם מצטרפים גם סקוט ספידמן, בתפקיד תומך והישראלית ליהי קורונבסקי, שכל האתרים בארץ כבר קראו לסרט על שמה ובכיכובה, אבל היא מקבלת תפקידון קטנטן למדי, גם אם משמעותי לעלילתו של הסרט.

משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי. זה מרגיש כאילו הכפילו את האורך ושילשו אותו, מרוב שהמריחה לא נפסקת.