"השכן הזר": זר וטוב לו

עיתונאי מגיע לכתוב כתבות בארץ זרה. למה? ככה. הוא עובר לבית מרווח למדי ולצידו שכן, שכל הסימנים מצביעים שהוא יהיה הסטוקר הבא שלו. אם לא הצלחתם להבין את זה מהטריילר, אז שיהיה לכם בכיף, כי עוד צפויות לכם הפתעות רבות מהסרט. מי שדווקא כן ניחש והריח את הכיוון הכללי של הסרט, ייתכן ויצפה את הפגיעות המרובות שיש לו להציע ועם זאת עדיין ימצא את עצמו שומר על העניין, באופן וצורה אשר יניחו את הדעת. מותחן זניח למדי, אשר מנסה דווקא לקחת את עצמו ברצינות וזה בערך היתרון הגדול והיחיד שלו על רבים ואחרים בני מינו וסוגו.

זה מרגיש כמו עוד אחד מהסרטים בהשתתפותם של ברוס וויליס או ג'ון מלקוביץ', אבל ממש הפכנו כל אבן, בלטה וגזירי פילם מרצפת העריכה ואף קרחת לא נצנצה לכיוון שלנו. במקום וויליס קיבלנו את הנציג האירי ג'ונתן ריס מאיירס, המתקרב לאיטו לגיל חמישים (וזה ניכר בפנים וגם בעייפות החומר, שזורחת ממנו), שמזמן לא נצץ בשום מקום מיוחד ודווקא כאן מגלם תפקיד לא רע בכלל ואמין למדי. לצידו של ג'.ר.ם תוכלו למצוא גם את לוק קליינטנק הזניח עד כאב, בתור הכוכב הראשי של הסרט ומעבר לשניהם ולעלילה הכל כך כללית ולצרור ההפתעות הלא מפתיע כלל, אין הרבה מה לספר.


השכן שלא ישייין | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

דיוויד הוא עיתונאי וסופר, אשר מגיע לריגה בשביל לנסות ולכוון את הבלאגן שמשקף את חייו, דרך מה שהולך לו בראש ובכלליות, בחיים ואחרי פרידה טרייה מזוגתו. הוא נפגש עם המנהל שלו, אשר מביע בו אמון, שהוא יכול לחזור לעצמו ומתחיל לנסות ולהסתגל לחיים בבירת לטביה. השפה מוזרה, האנשים שונים וכמובן שכולם סביבו דוברים אנגלית, כי למה לא? העלילה מעלה הילוך, כאשר בלילה חשוך אחד הוא לא מצליח להניע את הרכב ופונה לשכן שממול, אשר מחזיק את כל הציוד, הדרוש לתיקון תקלות של שכנים, בביתו ואפילו מזמין אותו לבירה. הקלות שבמפגש בין שני גברים לבירה תמימה מוביל ליציאות משותפות ואחת מהן לא מתנהלת כפי המתוכנן ומשם הדרמה מתחילה להתחולל.

עם כל תסבוכת אפשרית, רוברט - השכן של דיוויד, מוצא את עצמו פותר ברצון כל אחת ואחת מהן, מבלי לשאול שאלות ומבלי להתבקש לפתור אותן. החשד שהיה לכם בתחילת הסרט מתממש ורוברט אכן מתגלה כקריפ ביזארי, שנותן פייט לא קטן לדמותו של ג'ים קארי בסרט "כייבל גאי". הוא הופך עולמות בשביל שסודו של דיוויד לא יתגלה, עוטף אותו באהבה כמעט גאה ואורב לו מאחורי תריסים מוגפים, כאשר הוא מציץ אל תוך עולמו הפרטי ואל לב ליבה של התפתחות חייו, אשר הולכים וקורסים להם אל תוך עצמם, בטעות שמגלגלת את עצמה אל מעבר לגבולות ההיגיון.


את מדברת ריגית? ככה קוראים לשפה שלכם? | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

באמת שראיתם עוד עשרות סרטים מאותו הסוג וככל הנראה לא תימשכו ללכת ולצפות בעוד אחד כזה, בטח כאשר השמות שמחכים לכם על כרזתו של הסרט הם של ריס מאיירס וקליינטנק, אבל יש משהו בסרט הזה, שדווקא לא יגרום לו לרדת באסלה כבר עם תחילתו. הוא שקוף, צפוי וכל מהלך בו כבר ידוע מראש ועם זאת וגם חרף כל העובדות הללו, הוא מצליח לשמור על העניין דרך בחירות מוצלחות של במאי הסרט. המתח בו נבנה בקפידה והתמדה וגם אם הוא אינו יוצא מגדרו בשביל לכבוש את הקהל, הוא עדיין עושה זאת בפשטות שלו ובאפקטיביות של העלילה, שלא צריכה להשתמש במניפולציות ותחבולות מיוחדות בכדי להפוך את הצופה לחלק ממנה.

בין שלל סרטי אוגוסט, כנראה שזה יהיה אחד מהזניחים, הנראים כמו העלים שמצפים את השטיח האדום והסובבים אותו, אבל אם שבעתם מהרגילים והמוגזמים ואתם מחפשים אחד פשוט יותר, ללב והנשמה, ייתכן והקטן הזה יגדל עליכם היטב. הוא לא מצויד בשמות פוסטריים או ביומרות מיוחדות, אבל הוא בהחלט מצויד במיקוד עלילתי, כאשר כל שאר הקישוטים מופשטים ממנה לחלוטין וכל מה שנותר הוא פשוט לעקוב אחרי ההתפתחויות ולנחש, שלב אחרי שלב, מה הולך לקרות בצעד הבא של הסרט. לא מאתגר, אבל גם לא כל כך רע.


זה אף פעם לא סימן למשהו טוב | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
מותחן פשוט, שיגדל עליכם היטב וילווה אתכם במהלך זמן הריצה הלא ארוך במיוחד שלו. בלי הרבה יומרה, בלי הרבה מניירות וגם בלי יותר מדי כוכבים בסדר גודל שלישי אפילו ועדיין מצליח לעשות את העבודה. איכשהו.

משפט על הבמאי:
סטפן ריק הוא במאי גרמני לא מוכר במיוחד שהולך על נוסחה מוכרת, פשוטה וגם לא גרנדיוזית, בכל הנוגע לגיוס כוכבים מאסיבי, שיעלה לו הרבה ויניב לו מעט. הלך על השיטה ההפוכה ויצא לו לא רע, בסך הכל.

משפט על השחקנים:
ג'ונתן ריס מאיירס הוא אחד שמפציע פעם בכמה זמן, לא בהצלחה מרובה ולא בתפקידים זכורים במיוחד. הוא היה פה ושם ושם ופה ולא נזכר בזכות אף תפקיד. תמיד הסגן השני והשלישי..הפעם הוא השני והוא עושה זאת היטב, בעיקר כאשר יש מולו שחקן אנמי כל כך, כמו לוק קליינטנק הסתמי למדי.

משפט על אורך הסרט:
תשעים דקות, כי מי צריך יותר מזה בסרט קולנוע זניח למדי?