"אבטחה צמודה": הבטחת הכנסה

כבר הופך להיות מתיש לכתוב כמעט את אותו סוג הביקורת, השמורה לסרטים מסוג זה, בעלי כוכבים מסדר גודל כמו הזוכה באוסקר - בן קינגסלי והמועמד הדי טרי לאוסקר - אנטוניו בנדרס, שאת מועמדותו הראשונה קיבל ממש לפני שנתיים וקצת. בביקורות הללו נתחיל ונתאר קריירה בצלילה של שחקנים שימי התהילה שלהם כבר מאחוריהם, אבל לא באמת. אף אחד לא מספיק זקן ומחוק מספיק בשביל לוותר מראש על קריירה ולהכניס את הראש להכנסה הקלה והזולה. ועדיין ובאורך קבע, צמד השחקנים הראשיים בסרט הזה הם כאלו אשר בוודאות יכולים הרבה יותר וגם עושים, מפעם לפעם סרטים, אשר שווה להתעכב עליהם. ועם זאת וממש במקביל לנאמר, אין להם שום בעיה להכניס את הרגליים לבוץ המלוכלך של הוליווד השנייה, על מנת לסדר לעצמם הכנסה קלה ומהירה.


אנטוניו, כמה אמרת שמשלמים לנו על החרא הזה? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

סר קינגסלי כבר נותן את התחושה למעריציו כאילו הוא ויתר. את האוסקר שלו הוא כבר קטף לפני קרוב לארבעים שנים, על תפקידו בסרט האייקוני - "גנדי" וגם תפקידים גדולים חומקים ממנו במשך שנים רבות. המועמדות האחרונה שלו לפרס האוסקר הייתה לפני כמעט שני עשורים ונראה שהוא השלים עם תפקידים זניחים בסרטי B עזובים ושכוחי אל. אצל בנדרס הסיפור קצת יותר מורכב, כיוון שהוא יודע לנפק הופעות משובחות בעיקר בסרטים, בהם הוא דובר את שפת אמו. על אחד כזה הוא היה מועמד לפני שנתיים (ב"כאב ותהילה" המשובח של פדרו אלמודובר) וגם בתפקידו האחרון, בסרט "התחרות הרשמית" הוא היה נפלא והציג את הפוטנציאל הגלום בו וגם את המימוש, הלכה למעשה.

שוב שווה להתעכב על הצורך בהגעת סרטים מסוג זה לארץ. על אף שהם קלילים למדי ואווריריים כמו עוגה דלת קלוריות, אין בהם הרבה ערך מוסף, בכל הנוגע לצפייה בקולנוע וזאת בעיקר נוכח הפיכתם לסרטי סטרימינג, אשר יוצאים מדי חודש תחת כל פלטפורמה ש(לא) מכבדת את עצמה. גם בשאר המדינות המתוקנות ברחבי העולם, הסרט הזה הגיע לסטרימינג של נטפליקס וזה קרה כבר ממזמן. הוא הופק וראה אור בשנת 2017 ואפילו למפיצים המקומיים אין תירוצים בנוגע לקורונות וכדומה. פשוט הגעה מאוחרת מאוד ואפילו יותר מיותרת, למרות שאין מדובר כאן בסרט נוראי, אבל מה אנחנו יודעים? כנראה שהנתונים מרקיעים שחקים ואנשים גודשים את הקולנועים ברחבי הארץ בניסיון לתפוס עוד ועוד הפקות עם ליאם ניסן, ברוס וויליס וג'רארד באטלר. אז תנו להם גם קינגסלי ובנדרס ארוזים בפצפץ.


יורה במי שכתב את התסריט המזעזע הזה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

תקציר הסרט כבר מסגיר, למעשה, את מה שהולך להתפתח בו ואיך הוא עומד להיגמר, אלא אם עצמתם עין במשך כל מהלך חייכם ונמנעתם מסרטי אקשן ומתח זולים למדי. לעצום עין יזדמן לכם גם במהלך הסרט הזה, שאפילו את קטעי המתח בו הוא לא מצליח לספק באופן ראוי ומאבד את המשקל והיציבות דווקא בסביבות המערכה השלישית. בשאר החלקים הוא מתפקד באופן סביר, כלומר ביחס לעלילה המטופשת והמחוררת שלו, שלא מתעניינת באינטליגנציה של הצופים ומבקשת להכיל את כל השטויות שיש לו להציע, כאשר בנוסף לבקשת כיבוי הטלפונים בכניסה לאולם, אפשר להוסיף כוכבית בכל הנוגע לכיבוי המוח גם כן.

מה שטוב בסרט הוא הישירות שלו, לפחות. בנדרס מגלם את אדוארדו; חייל מארינס לשעבר, אשר מחפש עבודה ולא משנה מהי ומה תהיה משכורתו. הוא יישאר אניגמטי למדי, עד לסופו של הסרט ולא נחפור בו או באישיותו יותר מדי, כיאה לסרטים מהסוג הזה. ברגע שהוא מקבל עבודה בקניון זניח בסביבת מגוריו (או ארבעים דקות משם), הוא עומד להיקלע ללילה ארוך ומתיש, במסגרתו תגיע אליו ילדה נמלטת, אשר עומדת להעיד במשפט מרכזי כנגד ארגון פשע גדול או איזו שהיא שטות שאפילו לא טורחים להרחיב עליה. אחרי שחבורת הפושעים מצליחים להתקיל את החבר'ה של ה-FBI וכמעט לחטוף את הילדה, הם עומדים להיתקל בחומה בצורה של לוחם מארינס אחד ועוד ארבעה שומרי קניון מקומיים, אשר לא מורשים להחזיק אקדח אפילו.


איך מגניב להחזיק את האקדח אמרת? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

מהרגע שהחיילים המיומנים צובאים על הקניון המקומי הם עומדים להתקשות מול משהו שנראה כמו מפגש בין "שכחו אותי בבית" לבין ____. הדמויות קריקטוריסטיות וגם חלק לא קטן מקטעי האקשן בסשן הראשון והשני של הכניסה אל תוך הקניון מרגישים מטופשים וכאילו נכתבו על ידי תלמידי חטיבה שרק רוצים לראות פיצוצים ודאחקות. האלמנט הקומי או האבסורדי חזק למדי ואף אחת מהדמויות לא גורמת לנו לפתח אשליה או אמונה כלשהי, בכל הנוגע לגורלן, במפגש מול שכירי החרב, שלעיתים פוגעים במטרותיהם אפילו פחות מחיילי סער של האימפריה מסדרת סרטי "מלחמת הכוכבים".

אין בשורה חדשה תחת השמש ואין הרבה טעם בצפייה בסרט הזה, על אף שהוא מגרד את הרף של הבינוניות מהצד הגבוה יותר, בעודו משאיר אבק וחול לסרטים של ברוס וויליס, שגם מתעקשים להגיע לכאן ללא הרף. מדובר בעוד תוצר לוואי, אשר כבר אופסן בבוידעם הקולנועי ונשכח לו לחלוטין, אבל התעורר שוב משום מה, חמש שנים לאחר מכן, כאן בארץ. אחרי שתצאו מהסרט תשכחו אותו בערך כשם ש-ניו שוכח את התחושה הרעה, עמה הוא יצא מהנביאה. תנסו להצטייד בעוגיית שוקולד צ'יפס גדולה; יש שמועות שזה עשוי לעזור.


מתי אפשר לחזור כבר הביתה? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
כל הנוכחים סימנו וי בפרק הזה בקריירה שלהם. הקולנוע והמפיצים סימנו וי על פרק הזמן הקצוב, במסגרתו הסרט הזה יהווה את מנת האסקפיזם המיותרת, אשר מתיימר הקולנוע להציע והבחירה, בכניסה לאולם הקולנוע, היא באחריותכם בלבד. ראו הוזהרתם.

משפט על במאי הסרט:
אליין ד'סרוקרס (ושיסלח אם שמו לא נכתב באופן מדויק) הוא במאי הקליפים הקנדי הלא כל כך מוכר בסביבה ההוליוודית והוא הולך על הנוסחה הקלישאתית והזולה ביותר שאפשר ללכת עליה, בסרטי אקשן זניחים. בלי קלאס ובאמת שבאפס מאמץ.

משפט על השחקנים:
מעבר לסר קינגסלי המגוחך למדי ולמר בנדרס, שכאילו מנסה להגחיך את עצמו עבור הסרט, תוכלו לזהות את צ'אד לינדברג (ג'סי מ"מהיר ועצבני" הראשון והמקורי) בתפקיד זניח ולא להכיר מספר דמויות פוסטר מיותרות, שחבל לפרט עליהן ועל תפקודן הבינוני.

משפט על אורך הסרט:
לפחות בסוג הסרטים הללו, הבמאי לא מתיימר לעקוף את השעה וחצי וזה כבר פלוס אחד בסרט עם המון מינוסים.