"בלאק-פון": תרימו טלפון ותזמינו כרטיס

בשנים האחרונות ז'אנר האימה מרים את ראשו מהקבר (בכל זאת מדובר באימה) ויותר ויותר אנשי קולנוע מבינים שיש קהל רב לסרטים מהז'אנר ומגיבים. הוליווד מנסה לירות לכל הכיוונים (ולפגוע, כי שוב..מדובר באימה) וסרטים, המבוססים על ספרים (כמו "זה" של סטיבן קינג), סרטי זומבים (צמד הנטפליקסים של סניידר ושות'), רוחות, רוצחים ובעיקר בעיקר הרבה חידושים לקלאסיקות אימה; ג'ייסון קיבל טרילוגיה מחודשת, "לזמן את הרוע" נמרח ללא הכרה, "רוח זדונית" נכנס לרשימה ואפילו "היתומה" נשלפה מהבוידעם. אין סוף להמשכונים והחידושים. האימה כובשת את הוליווד כמו מגפת זומבים אפוקליפטית ולנישה הרחבה הזו נכנס הסרט "בלאק-פון" כעוד סרט תת ז'אנר, אשר נמצא תחת מטריית האימה, אבל הוא הרבה יותר מנגן על אלמנטים מותחים וקצת פחות אימה.


קמנו בבוקר, לא נחטפנו...ברוך השם | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

אז על מה הסרט?
בפרבר אמריקאי רגוע ושליו של סוף שנות השבעים, ילדים מתחילים להיעלם (אגב מדובר בתופעה גדולה בארצות הברית והוליווד מתייחסת אליה בלא מעט סרטים לדוגמא "דוקטור סליפ", "הקריאה" ועוד). ההתמקדות בסרט היא בשני האחים בלייק - פיני וגוון; הם רואים שיותר ויותר ילדים שהם מכירים נחטפים ע"י "החוטף" עד שבסופו של דבר מה שנראה כבלתי נמנע קורה - פיני נחטף. הסרט מציג את המאמצים שלו להשתחרר מהחוטף ושל גוון לנסות לאתר אותו באמצעות הכוחות העל טבעיים שלה, כאשר במקביל המשטרה, כרגיל, נשארת חסרת אונים (ממש כמו במציאות בארה"ב) עם התופעה המפחידה הזאת.

הטוב
בהחלט יש הרבה טוב - התסריט מעולה, הצילום והצבעים ממשיכים עם הנוסחה שהולכת כל כך טוב מאז "דברים מוזרים"; שבעצם הנוסחה אומרת לשחזר בצורה ממש טובה את העבר כולל מוזיקה והשקעה בתפאורה. השחקנים הראשיים מבריקים כאשר מעל כולם מדליין מק'גרו, שמגלמת את תפקידה של גוון וגונבת את ההצגה. הסרט לא נמרח (מה שקורה בקלות ללא מעט סרטים אחרים) ונראה כי סקוט דריקסון (שביים את "רוח זדונית" ו"דוקטור סטריינג'" הראשון) היה ממוקד בדיוק במטרה וכיצד הוא רוצה להכניס את הצופים לסרט, בלי מריחות מיותרות.


מצטער על הריח, המנקה לא הגיעה הרבה זמן כבר | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

הסרט מצליח ללהטט בין ז'אנר האימה לבין מותחן וקיבל השראה עם לא מעט אלמנטיים מקלאסיקות כמו: "אני והחברה" ודומים לו, בכל הנוגע לעולם, בו הילדים הם גיבורים ראשיים ומנסים להציל את המצב, כאשר המבוגרים נותרים בצד ומרבית הסרט מתייחסת לעלילה מנקודת מבטם של הילדים. ההורים – כמו אבא של פיני וגוון, לא מהווים כמעט פקטור בסרט.

הרע
באמת שאין הרבה, הסרט לא מושלם ואינו חף מטעויות כי קשה לראות אותו בתור קלאסיקה מודרנית. התסריט והעלילה זורמים וקולחים אבל לא מדובר על יצירה מאתגרת או חדשנית.

הבמאי
סקוט דריקסון יודע מה הוא עושה כאשר מדובר בסרטים מז'אנר האימה או המותחן. האיש שהיה אחראי, בין היתר, על בימוי "גירוש השדים של אמילי רוז", "לילה מסוכן" וכאמור "רוח זדונית" ממשיך לפאר את הפילמוגרפיה שלו עם יצירת מותחן אימה נוסף ומהודק. דריקסון מאפשר לסרט לזרום, בעזרת תבנית עלילתית מוכרת, עם אלמנטים מוגברים של מתח ומשם השחקנים פשוט עושים עבודה נפלאה, בהנהגתו והכוונתו.


מי צריך מסיכת קורונה, בתכלס? | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

שחקנים ונהנים
נתחיל עם המוכר יותר, אית'ן הוק (זה כבר לגיטימי לציין שהוא האבא של מאיה הוק – רובין מ"דברים מוזרים" או שזה מוקדם מידי?), אשר מגלם את "החוטף" ועושה זאת, בעיקר, כאשר הוא עוטה (חובש? מה אומרים במשרד הבריאות כרגע?) מסיכה - עובדה, אשר גורמת לכך שכישורי המשחק פחות מובלטים ועדיין, עם מעט רגעי הבעות הפנים, שהוא מקבל, הוא משכנע ועושה עבודה אמינה וטובה.

הילד פיני, אשר מגולם ע"י מייסון תאמס, משוחק בצורה טובה ואמינה. תאמס מצליח להוביל חלק ניכר מהסרט כמעט לבד ונראה שהוא כבר שנים בתעשייה למרות שבפועל הוא בעיקר שיחק תפקידים קטנים בסדרות. השחקן הצעיר מצליח להעביר מנעד רחב של רגשות באופן משכנע וכובש.


תגיד למשטרה ששלחתי את נקודות הציון, שיבואו לאסוף אותי | באדיבות סרטי Tulip Entertainment

לבסוף נגיע לכוכבת האמיתית שתצא מהסרט – מדליין מק'גרו, אשר מגלמת את גוון, האחות הקטנה של פיני ועושה את עבודתה בצורה מוצלחת ביותר; היא מצחיקה, מרגשת ובעיקר מעניקה הופעה גדולה ומזכירה לא מעט במשחק ואולי גם קצת במראה, את בלה רמזי, אשר גילמה את ליאנה מורמונט מ"משחקי הכס".

יש לך מילים אחרונות?
ללא ספק סרט שחובבי האימה והמותחנים צריכים לראות. זאת לא יצירה יוצאת דופן, בנוף של הז'אנר, אבל עדיין מדובר בסרט ראוי, מעניין ואפילו לעיתים מצחיק (הרבה בזכות הדמות של גוון). הוא אמנם לא מחדש יותר מידי אבל זה נראה שהוא שווה צפייה, קצת יותר, מעוד סרט קומיקס גנרי שראינו עשרות פעמים.