הסטרימינייטור: דאבל Amazon Prime בבקשה

הפלישה של העכבר המפורסם ביותר בעולם ארצה הושלמה כליל וכולם מדברים על הערוץ החדש של מיקי מאוס והחברים המיליארדרים שלו. את נטפליקס והתכנים הבלתי פוסקים שלהם אף אחד לא הצליח לשכוח לשנייה אחת, אבל רשת הסטרימינג של Amazon Prime קצת הורידה פרופיל ונשכחה. ובכן, אנחנו כאן לוודא ששום דבר רע לא יקרה לה וכמובן לוודא שאתם, הצופים, לא תשכחו לחפש תכנים קצת יותר איכותיים, אל מול ערימות בינוניות, אשר שורצות בכל פינה אפשרית. Amazon Prime בביקורת כפולה כבר לא הייתה הרבה זמן במדור הסטרימינג, אז הגיע הזמן לצלול להמלצה כפולה ובהחלט יש למה לצפות.


שקיעה: גבר הולך לאיבוד

משהו בתחילתו של הסרט רמז שהוא יהיה יוצא דופן. רק תסתכלו על הקאסט והבמאי וקיבלתם את הרמז הגס והעבה ביותר בנוגע לאניגמטיות שלו ולמוזרות שהוא הולך לשדר לכם. מישל פרנקו ("סדר חדש") מביים את שרלוט גינזבורג וטים רות' ואם זו לא אמירה מספקת בנוגע למה שאתם עומדים לקבל, אז תנו לסרט להתגלגל ותראו לאן הוא ייקח אתכם. אין כמעט משהו שאי אפשר לומר על הסרט הזה שלא יהיה בבחינת ספויילר, אז ננסה להימנע בעדינות ובאלגנטיות מהצורך לתת יותר מדי פרטים, שיעזרו לכם שלא להסתבך עם העלילה ועם הדמויות המרכזיות שלה. אלו, בכל מקרה, הולכות ומסתבכות עם עצמן וכמובן במה שהן משדרות לצופים. האניגמטיות והסימבוליזם משחקים כאן משחק ראשי, כמו גם בסרטו הקודם של פרנקו.


שכחתי את משקפי השמש בבית | צילום: IMDB

טים רות' מגלם את הדמות הראשית של הסרט, אשר בבירור מרגיש כמו גבר שרוצה שיניחו לו לנפשו; יענו...גבר טיפוסי, רק מוגבר פי אלף. אם הסרט הקודם של מישל פרנקו ("סדר חדש") היה כזה שלא היה יכול להשאיר את צופיו אדישים לו, הרי שבסרט הנוכחי לא תישארו אמנם אדישים, אבל הגיבור הראשי יעשה את מירב מאמציו, בכדי להדגים אדישות, שתוציא אתכם, הצופים, מכליכם. הוא נקלע לסיטואציה משפחתית מורכבת ועדינה ומאותו הרגע ואילך הוא בעצם פשוט מחפש את נתיב המילוט הכי פחות מקובל ושגרתי, כדי לנסות ולהגשים את עצמו בתור העצלן והסתלבטן האולטימטיבי. בין לבין, תוכלו למצוא את דמותו של החזיר, בתור סמל למשהו, שרק אתם תוכלו להחליט מהו. בקיצור, פרנקו מבקש מכם להפעיל את גלגלי השיניים.

פרנקו הולך ומתבהר בתור במאי מעניין ולא שגרתי. הוא רוצה שהצופים שלו יחשבו על הסרט והוא גם לא מכריח אותם להאריך בזמן הצפייה, כפי שעשה בסרטו הקודם. אם בפעם הקודמת הוא "מתח" את הסרט על פני שעה ועשרים, הרי שהפעם הסרט אפילו מתקצר בחמש דקות ועדיין מרגיש, על פי הקצב ומהלך העניינים בו, בתור ארוך הרבה יותר מהשעה ורבע, עליה הוא רץ. פרנקו דורש מהצופים, לאור זאת שהוא לא מושך אותם בזמן, לפנות את הזמן שנותר ונגזר מהשעתיים פלוס, ההולכות והופכות להיות מקובלות יותר ויותר, בתור זמן ריצה נורמלי בסרטי קולנוע, על מנת לחשוב ולנסות להבין מה הוא רצה לומר בסרטו, דרך השחקנים הראשיים שהוא מלהק וכמובן דרך ההתפתחות העלילתית והסימבוליזם, שהוא נוטע בה.


בוא ננסה להירדם בפוזיציה הזו עכשיו | צילום: mamasgeeky

זה סרט מוזר למדי. לא כולם יתחברו ולא הרבה קהלי צופים יכולים לעכל את מה שהם רואים על המסך במשך הצפייה בסרט. הוא פתוח לחלוטין, לכל פרשנות שהיא והמחשבה עליו לא נגמרת עם סיום הצפייה בו. יש בעובדות אלו לא מעט חלקים מתסכלים ועם זאת, אי אפשר שלא לצאת מלאי הערכה לסרט שגורם לגלגלים בראש להסתובב. מיותר להכביר במילים על מה שמתרחש בסרט הזה, כיוון שכל מילה מיותרת עשויה להוות עבודת הכנה לסרט שלא צריך כזו ואלמנט ההפתעה בו, המחשבה עליו והדיון בנוגע למה שמתרחש בו, הם אלו שמשנים לכל מי שעשוי למצוא את עצמו צופה בו. הצטיידו בהמון סבלנות, ראש פתוח וצאו לדרך.





האב סטו: גאולה, הו...גאולה

מארק וולברג כבר גילה את אלוהים ואת הדת לפני שנים רבות והפך ממארקי מארק הפוחז והעבריין לאחד מבעלי התדמית הנקייה ביותר בהוליווד בשנים האחרונות. בגיל חמישים הוא מטפח תדמית פנימית וגם חיצונית שנוכל רק להתקנא בה, כאשר הקוביות בבטן והקווים המשורטטים של השרירים שלו יכולים להוות השראה לכל האבות, שבינינו, אשר קווי המתאר הרזים שלהם הלכו מזמן לאיבוד מתחת לעיגול הכרס, שהולך ומתרחב מדי שנה. בין השאר, מתאמן וולברג פעמיים ביום, כאשר בבוקר הוא נושא תפילה ובזמן שהילדים שלו מתחילים להתארגן לשינה, הוא כבר שקוע בה עמוק מאוד, בעודו מכין את גופו להתעוררות מוקדמת, תפילה ואימון ראשון בשעות שבהן רובינו עדיין מתהפכים לצד השני במיטה.


צדיק גדול ולא צריך בשביל זה את תלבושת הכמורה | צילום: IMDB

כמה סמלי שבסרט הנוכחי הוא מגלם אדם, אשר מצא את האור והפך ממתאגרף פוחז, חסר כיוון וכזה שגופו החל לבגוד בו, בשלב מוקדם של החיים לאיש הכמורה, המחילה והסליחה. בסרטה הראשון של רוסהלינד רוס, זוגתו ואם בנו הצעיר ביותר של מל גיבסון (אשר גם משתתף בסרט, כפי המצופה), בתור במאית, מגלם וולברג את סטויארט לונג; מתאגרף שחייב לשנות כיוון, כיוון שגופו מאותת לו להחליף מקצוע וייעוד. הוא נוסע להוליווד, בשביל לפרוץ בגיל מאוחר, אבל מוצא את עצמו חותך נתחים ללקוחות, במחלקת הבשר בסופר. על הדרך הוא גם מתאהב באישה מקסיקנית צעירה, בעלת אמונה חזקה מאוד ולאט ובזהירות מתחיל את הרומן שלו עם אלוהים ועם הדת.

הסרט מתאר, במשך שעתיים תמימות, את התהליך שעובר סטו מאדם חסר אמונה וכיוון לעבר איש שמבין את התפקיד, אשר ייעד לו הבורא בעולם וכל הדרכים לכך כשרות. הוא נלחם במהלך כל החיים שלו ומאבד ללא הכרה, כל מה שניתן לחשוב עליו. המחסור בדמות אב מתפקד (את התפקיד מגלם בקלות, כאמור, גיבסון), המחסור באח, שהלך ממנו בגיל צעיר והמחסור הטרי באיבוד הקריירה הזמנית שלו, שנקטעת בטרם הצליח להגיע לשיא. בדרכו לכמורה ולמציאת הדרך, הוא מצליח לאבד אותה מספר פעמים וכמעט משלם על כך בחייו, אבל האור הולך ומתבהר עבורו, כאשר הוא ממשיך לגלות אותו בתהליך לא קצר ועל אף המחסור באמונה של אלו הסובבים אותו, הוא לא נרתע ולא נסוג מלחתום את החתימה המשמעותית ביותר בחייו.


באתי לתת תמיכה לבמאית, בסך הכל | צילום: IMDB

אין ספק שהדרך שאנחנו, בתור צופים, עוברים עם סטו עד למציאת הייעוד שלו היא ארוכה ולעיתים מתישה, אבל יש משהו ממזרי מאוד בסרט ובגיבור הראשי שלו (שגם כמובן לקח חלק בהפקה), אשר מסרב להניח לצופים להגיע להתשה מלאה. ההומור של הדמות ושל התסריט, אשר עוטף אותה, מונע מהסרט להיות כבד, כפי שהיה יכול ועשוי להיות, בהתאמה לנושא שלו והמשחק של מארק וולברג, אשר מתובל בשינוי פיזי קיצוני, בעבור התפקיד, עושים את עבודת ההשלמה, בבניית דמות וסרט בעלי אמינות ועניין. תוסיפו למשחק את גיבסון הוותיק והטוב, תמיד וגם את ג'קי וויבר הנפלאה, בתור אמו של סטויארט ותקבלו ממתק סטרימינג נפלא, שקשה להוריד ממנו את העיניים וקשה שלא להתרגש איתו, ברגעים שבהם הוא נוטה להעניק חסד לצופים.