"אלביס": פסטיבל מרהיב ומשגע של רוק'נרול

אי אפשר שלא לחזות בטריילר ולהשתומם בנוגע לליהוקו של אוסטין באטלר הצעיר והאלמוני למדי (היה לו תפקיד קטן ב"היו זמנים בהוליווד", של טרנטינו, אבל מעבר לזה...יוק!). באטלר לא מזכיר, במבט ראשון וארוך יחסית בטריילר, במאומה את אחד מגדולי המוזיקאים בהיסטוריה ושום דבר ממה שנחזה בטריילר לא מכין אותנו למה שהולך להתרחש בסרט. אחרי שמקלפים את כל השכבות הבנאליות של הסרט העלילתי, דרמטי וביוגרפי, בהשראת אירועים שהתרחשו על חייו של אחד הזמרים הגדולים בעולם, נותר לו שביל עלילתי מוכר, המצופה בבימוי לורמני קלאסי, שהוא יצירתי, מלא אורות, צבעים, מוזיקה וניסיון לייחודיות, מצידו של הבמאי המוערך. לורמן אפילו הוסיף לקלחת את טום הנקס בחליפת שומן, בתור סוכנו הידוע לשמצה של מלך הרוק'נרול, רק בשביל לפנק אותנו - הצופים. ועדיין, אחרי כל אלו, תוכלו למצוא את מלוא כובד המשקל של הובלת הסרט, מונח על כתפיו הצנומות וחסרות הניסיון של באטלר.


לא הכי אלביס במבט ראשון, אבל הכי הכי אלביס, מיד לאחר מכן | באדיבות Tulip Entertainment

בשונה מלא מעט סרטים ביוגרפיים, על אחת או אחד מהזמרים הגדולים, שהלכו לעולמם, סרטו של לורמן מסופר, רובו ככולו, מנקודת מבטו של הסוכן - קולונל טום פארקר, המגולם על ידי קולונל טום הנקס הייחודי, שלא זכור בתור נבל מהרפרטואר העמוס בסרטים, בהם השתתף. הנקס מוביל ומוליך את הסרט לבדו, עד לנקודה שבה הוא מציג את אלביס הילד, אשר צמח בשכונות של שחורים וספג בהן את מוזיקת וסגנון הגוספל והושפע מכך עמוקות. מאותה נקודה ואילך, המקל מועבר לאוסטין באטלר, אשר בדומה לזמר עצמו (ולא הכי דומה באופן החיצוני, במבט ראשון) פוסע אל הבמה בשקט, כמעט חסר ביטחון, מחכה כמה רגעים, נשמע מהוסס למדי אפילו ואז...המוזיקה פורצת מכל רמקול אפשרי והשיר בוקע מגרונו של באטלר-אלביס באופן הכי מרשים שאפשר לחשוב עליו ומשם אתם לא יכולים שלא להיות ממוגנטים למסך באופן טוטאלי, ממש כמו הנשים החוות רגעי קליימקס, כאשר, ברכיו רוטטות וקולו העמוק נשמע ברחבי האולם בסרט ואולם הקולנוע, אשר מציג את הסרט.

זה בדיוק כפי שזה נשמע. הזמר האלמוני למדי, בסרט, ניצב מול קהל רחב, באחת מההופעות הראשונות שלו ולראשונה אל מול עיניו הבוחנות של סוכנו העתידי ההמום. את הזמר האלמוני, יחסית, מגלם שחקן אלמוני למדי, אשר מגיח לו, פשוט משום מקום ומפיל את הצופים מהכיסאות, בדיוק כשם שאלביס עצמו גורר תגובות נלהבות, חסרות היגיון ובלתי נשלטות מקהל הצעירות באולם. מאותו רגע ועד לשליש האחרון של הסרט זו הבמה של שניים: באטלר הצעיר, אשר מגלם בכישרון יוצא דופן את אלביס פרסלי ועושה לו בדיוק מה שרמי מאלק עשה עבור פרדי מרקיורי, כאשר הוא מתגבר בקלילות על חוסר הדמיון, בינו לבין פרסלי ופשוט כובש עם הופעה חד פעמית ושומטת לסתות. השני הוא באז לורמן, במאי של סרטים לא רבים במיוחד, לאורך קריירה ארוכה, אבל במאי שהוא כל כולו שואו אחד מנצנץ, גדול ומרשים. ברגעים שללורמן מתפלק הלורמן יותר מדי, באטלר מציל אותו, בדיוק כשם שמאלק הציל רגעים מסוימים אצל בריאן סינגר.


מתפוצץ על המסך - אוסטין באטלר | באדיבות Tulip Entertainment

סרטו של לורמן מתגלה כאחד הסרטים העלילתיים המקיפים ביותר שקיבל מלך הרוק'נרול בכל הזמנים והוא גם הארוך מכולם וככזה, הוא נוטה לייצר תגובות מעורבות, הן בקרב המבקרים, הן בקרב הקהל והן בנוגע לחלקים מסוימים בסרטו. במשך שעה וחצי מתזז הבמאי את הכוכב הראשי שלו בין הופעות, רסיסי שירים, מקצבים, סגנונות ומלבושים. לורמן מרגיש לעיתים כמו פוטין בקרמלין ברגעים שהוא הכריז על הפלישה לאוקראינה; כל הכפתורים במשרדו במצב היכון למכות ניצחות וכל החיילים מוכנים להיכנס לאן שצריך, במרחק קריאה ופקודה. הוא מנסה להספיק לכסות כמה שיותר נושאים, רגעים מכוננים בהיסטוריה של האומה האמריקאית ומגיע לשליש האחרון, ביחד עם באטלר, כששניהם עם הלשון בחוץ ומעט מדי נושאים מקבלים את הכיסוי העמוק והראוי להם, בחלקו האחרון של הסרט.

הסרט מסתכל מנקודת מבטו של קולונל פארקר וכיצד הוא טוען שהוא הביא את אלביס להפוך להיות אלביס, אבל הוא גם מסתכל על ערימות נוספות של נושאים, עליהם הוא כמעט מדלג בצורה שטחית למדי, כי קשה להעמיק ולהיתקע על נושא כזה או אחר, בסרט שצריך להספיק המון בכלל והמון על אלביס בפרט. לורמן עובר ברפרוף על ילדותו ונערותו של הזמר, דרך החיבור העמוק שלו לז'אנר הגוספל, בכנסיות של השחורים, בשכונות בהן גדל. הוא ממשיך לטייל בין תקופות ומתמקד בקשר המיוחד שהיה למלך הרוק'נרול עם אמו, שהייתה חרדה אליו כבר מהרגע הראשון, במסגרתו נזרקה החזייה הראשונה אל הבמה. חזייה אמרתם? לנושא הבא; השמרנות באמריקה והמלחמה של אלביס בה, דרך נענועי אגן ופריקת פיקות ברכיים, בשידור חי ואל מול קהל מזיע, צורח ומזיל ריר ושלל נוזלים אחרים.


כולן רוצות חתיכה מהחתיך | באדיבות Tulip Entertainment

כך גם דוחס לורמן, כמעט על בדרך אגבית לגמרי, את הרצח של מרטין לותר קינג, של רוברט קנדי ועוד אירועים מכוננים אחרים, שכאילו מרגישים כמו ערימות קוני סלולרי חדש אל מול השומר בכניסה לקניון. אין לו סיכוי לעצור את ההמון הנוהר ואחרי דחיפה טובה מצד הקהל, כולם נכנסים, לוקחים מה שצריך ובורחים. גם השירים, אותם שר באטלר, מבצעים גיחה קצרה, רק בשביל לסמן וי ולהמשיך הלאה. כל אלו, שנשמעים כמו עובדות שליליות בנוגע לסרט, דווקא משווים לו את הייחודיות שלו. הוא סוחף, מרהיב ואקסטרווגנטי, בצורה יוצאת דופן ולא סתם הולכים להשוות בינו לבין "רפסודיה בוהמית" באופן וצורה, שכמעט אינם נשלטים. יש לסרט הזה פוטנציאל גדול להביא עמו תקומה רגעית וארוכה למדי, עבור הזמר המנוח, בדיוק כשם שביצעו יחד סינגר ומאלק בעבור להקה חיה, בעלת זמר אגדי, שכבר מזמן איננו בין החיים.

חרף העובדה שהוא רועש מאוד, מושך תשומת לב ומשתולל בשני שליש ממנו, הוא עדיין זוכר להוריד הילוך, באופן מודע ומדורג, לקראת סופו ולנסות להירגע מעט. מה שהספיק לורמן עד החלק האחרון, הוא מה שהוא הספיק ובסוף שלו הוא גם נזכר שיש בת זוג וילדה שיש להתייחס אליהן, אבל זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי. הביקורת עליו מוצדקת לפרקים מסוימים, כאשר הוא מדגים איך אפשר להיות יותר מדי ופחות מדי, באופן בו זמני; הוא כולל הרבה נושאים, אבל נוגע בכולם רק על פני השטח ועל אף כל אלו אי אפשר שלא לשים את הביקורות הללו בתוך מסגרת ולנפץ אותה על הרצפה, כי מדובר פשוט בסרט מרשים, בכל הנוגע לוויזואליות שלו, לעריכה ולבימוי שלו ובעיקר בכל הנוגע לשחקן הראשי המטמטם שלו, שעליו אמרה אשתו של אלביס כי אם "המלך" היה קם מהקבר וצופה בסרט הזה, הוא היה אומר לו: "אתה אני".


סיפור אהבה שירד אל מתחת לרדאר | באדיבות Tulip Entertainment

הקהל של הסרט הזה יודע בדיוק מי הוא. הצעירים לא אמורים לגדוש את האולם, המבוגרים יגדשו גם יגדשו וקהל הביניים יוכל להנות משירים ששמע בילדותו. גולת הכותרת של הסרט הזה היא שובו של לורמן, שובו של אלביס והתגלית הגדולה ביותר: אוסטין באטלר הנפלא, שקצרה היריעה מלנסות להסביר ולתאר את מה שהוא עושה כאן לדמותו של אלביס, שאולי קצת נשכחה ונזנחה בשנים האחרונות. די לומר בפעם השלישית שהוא מזכיר את הופעתו, זוכת האוסקר, של מאלק-מרקיורי, בכדי להסביר כמה טוב הוא היה. כן, הוא ארוך. כן, הוא מאבד מהקצב עם התקדמותו. כן, הוא רועש, מוגזם, לא ממוקד ולא אחיד ברמתו. וכן, הוא אחד הסרטים שיותר כיף לראות באולם הקולנוע עת תחילתו של הקיץ. נא לנהור לקולנוע, ייתכן ואתם חוזים בגרסה חדשה ועדכנית לז'אנר הולך וצומח ובאחד הסרטים המלהיבים על אלביס פרסלי שראיתם או שתראו בשנים הקרובות.


משפט על הסרט:
שיגעון המוזיקה ותיעוד חייהם של המוזיקאים הבולטים של המאה הקודמת מכה שנית. סרט שמתפשר, לעיתים, על האיכות שלו, אל מול הבחירות האומנותיות שלו ועדיין מצליח לייצר להיט מטורף, שייתכן וייזכר, בהמשך השנים, בתור אחד המרהיבים והחשובים.


משפט על הבמאי של הסרט:
באז לורמן מביים לו סרט אחת לכמה שנים. בשנות התשעים זו הייתה גרסת הפשע של "רומיאו ויוליה", בכיכובם של ליאו די קפריו וקלייר דאנס. חמש שנים לאחר מכן הוא הגיע עם מולאן רוז', רק כדי לחכות שבע שנים נוספות לסרט הבא ("אוסטרליה"). עוד דילוג של חמש שנים ל"גטסבי הגדול" ולבסוף הוא חיכה כמעט עשור בשביל הסרט הזה. לורמן, בעזרת הבימוי שלו מייצר ומבנה מציאות, בה באטלר הוא אלביס וחייו בסרט הם חייו של המלך והוא ממשיך לשמור על עקביות בבימוי הסרטים שלו ומדגים ממתק וויזואלי ומוזיקלי, שהעלילה בו היא חשובה, אבל משנית לעיתים, בעיקר ביחס לנראות ולההתפתחות שלה. עובדה שפרסיליה אהבה.


אמא, אם הייתי יכול רק... | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על השחקנים:
טום הנקס בתפקיד הנוכל, השמנוני, הרשע והאנטגוניסט הראשי של הסרט...דווקא קצת פחות טוב. מבטא מוזר, תפקיד בצללים, הנשמע הרבה פחות טוב מההופעות הרגילות והטובות שלו. אוליבייה די-יונג בתור פרסיליה, בהופעה חיוורת למדי, כאשר ברקע ובתפקידים קטנים למדי תוכלו למצוא, בין היתר, את קלווין האריסון ג'וניור, קודי סמית' מקפי ולוק ברייסי בתפקידי מיניאטורות עלילתיות. אבל ומעל הכל וכולם, הזרקור הענק עכשיו מסנוור את עיניו של אוסטין באטלר, שבמבט ראשון, כאמור ואולי אם תסתכלו עליו בתמונה מהסרט, לא ייראה לכם דומה, אבל ברגע שהוא הופך להיות אלביס בסרט, הוא אלביס. לכו תדעו אם זה לא יסתיים באיזה פרס אקדמיה.


משפט על אורך הסרט:
ארוך מדי! למרות שזה אמור להיות סרט על חיים שלמים, הוא מתיש לקראת סופו ומוכיח שעדיף להתמקד ולא להתאבד.