"שלום ולא להתראות": מטורלל, מצחיק ולא סגור על עצמו

סרטו של דופונטל מגיע אלינו באיחור אופנתי, אחרי שהצלחתו המקומית, בצרפת, נגדעה לכמה חודשים בעקבות...נו, אתם יודעים: הקורונה. הוא היה אחד הסרטים המעוטרים בסזאר של אותה השנה העולמית והמקוללת ושב לאחר כשבעה חודשים לאקרנים, אחרי העצירה הרגעית שחווה. הבמאי הצרפתי, שגם מככב בסרטים שהוא מביים, עלה לתודעה המקומית עם "להתראות שם למעלה", אשר קצר הצלחה עצומה בישראל, בשנת 2017 וכעת, חמש שנים לאחר מכן (כאשר בתכלס זה היה אמור לקרות אחרי שלוש) הוא שב לתודעה המקומית עם סרט שהז'אנר שלו מרשה לעצמו להתפזר לכמה כיוונים. מה שמתחיל, בתור דרמה קונספטואלית, לובש מהר מאוד טייץ אבסורדי ויוצא לדרך לקומדיית אקשן, דרמטית, פרועה ומשולחת כל רסן.

החלק המרכזי של הסרט הזה הוא שאין לו חלק מרכזי אמיתי. הוא מנסה להיות סאטירה סרקסטית ועוקצנית כלפי הביורוקרטיה, מנסה לומר משהו על טבע בני האנוש, המנוגד לכל היגיון בריא, לעיתים קרובות מדי וגם זורק תתי נושאים צדדיים מתחת לרגליהם של הצופים. הכוכבת הראשית שלו היא דמות טראגית, מכל כיוון שלא תסובבו אותה והיא נתונה לחסדיהם של פקידים קהיי חושים. מולה ניצב כוכב המשנה, שהוא דמות טראגית לא פחות ודווקא נמצא מהצד השני של המתרס, כאשר הוא מכיר את הביורוקרטיה על בוריה ומכל צדדיה. חושיו עדיין לא קהו לחלוטין ועם זאת, המערכת שמולה הוא מתמודד היא אותה אחת, שרק מחפשת את ההיגיון והסדר היחסי, בתוך השיגעון. המסלול של השניים מתנגש ומעלה דיונים בנושאים המרכזיים, בעודו מוליד נושאי צד מסוימים, שעולים לדיון בקצרה ובתור בונוס עלילתי.


בואי אחרי אם את רוצה לחיות (לא שזה יעזור) | צילום: סרטי נחשון

סוז טראפה (המגולמת על ידי וירז'ני אפירה) היא ספרית, ששאפה יותר מדי ספריי שיער, במשך שנותיה הרבות מאחורי ראשיהן של נשים במספרה. בתחילת הסרט מודיע לא הרופא שלה, באופן קומי וכמעט קומי מדי (כאשר הוא מעוות את שמה בכל דרך וצורה אפשריים, ככה שתוכלו להיזכר קצת בקומדיות צרפתיות ותיקות יותר) על מותה ההולך ומתקרב. היא קמה ויוצאת ממשרדו, בדרכה לנסות ולתקן, באופן פנימי, את התהליך של המוות הקרב ובא; היא משליכה את כל בקבוקי הספריי במספרה לפח ומיד הולכת לחשב מסלול (קצר מאוד) מחדש. היא הולכת לנסות ולאתר את הבן היחיד שנולד לה, כאשר הייתה בת 15 והוריה הכריחו אותה למסור אותו לאימוץ, לצערה הרב ובניגוד לרצונה.

ז'אן-בפטיסט קושאס (אלברט דופונטל, בכבודו ובעצמו), שגם את שמו מתקשים להגות כל סובביו, הוא איש IT מתבגר ואולי מבוגר מדי, בחברה ממשלתית, אשר ממתין לאופציית הקידום של חייו, בעודו מריץ מרחוק מעליות בבניין, אשר בשליטתו, לכל כיוון אפשרי. באותו היום בו מתבשרת סוז על המחלה הנדירה בה לקתה, הוא מתבשר שהקידום המיוחל, לו המתין במשך שנים, מבושש להגיע וכנראה יעבור לצעירים ממנו. אמנם הטרגדיה שלו קטנה משמעותית בהרבה יותר מזו של סוז, אבל מבחינתו חרב עליו עולמו והוא מאבד את הרצון לחיות, מכיוון שאין לו אפילו עם מי לחלוק את הכאב והייסורים הנוגעים לאובדן הפרטי שלו. הוא מחליט ליטול את חייו ויפה שעה אחת קודם. התאבדותו מסתבכת, באופן אבסורדי כמובן ויוצרת את תחילת עלילתו של הסרט, הלכה למעשה.


קראתי בספר הזה את כל הדרכים להתאבד ותראי מה יצא | צילום: סרטי נחשון

השניים יוצאים ביחד למסע מופרע לחלוטין, כאשר סוז מנסה לגלות כיוון בנוגע למקום הימצאו של בנה, אשר נמסר לאימוץ לפני 28 שנים ונתקלת בחומה ביורוקרטית בצורה ואטומה ומחליטה לנצל צירוף מקרים משוגע לגמרי, אשר רותם את כשרונו וחוסר האונים של קושאס לטובתה. הם מצרפים למסע שלהם עובד ארכיון עיוור (המגולם על ידי ניקולא מארי) כדי להקצין עוד קצת את הביקורת החברתית וכמובן את הטרלול הכללי של הסרט ומשם אין עצירות וכל עיכוב הוא רגעי בלבד ומתובל בהמון רגעי הומור, לעיתים מאולץ, לעיתים סלפסטיקי למדי ולעיתים גם מוצלח מאוד, כמובן. הדרך המוזרה והמעורבבת למדי הזו, מתקשה לרתום את הצופים להזדהות באופן מלא עם צמד הגיבורים הראשיים ועם המצוקות שלהם, שדווקא החלו טוב, עם תחילתו של הסרט.

דופונטל סיפר, בראיונות עמו, כי הסרט עוסק ב"אישה שרוצה לחיות, אבל לא יכולה, ובגבר שיכול לחיות, אבל לא רוצה". האיחוד הבלתי אפשרי הזה מוליד את המרדף אחרי הפרטים על בנה ועל הדרך גם את המסע, שטוף הגעגועים, אחורה בזמן. גם של סוז לרומן האסור, אשר הניב את הילד שאחריו היא מחפשת בשביל לנסות ולסגור מעגל אישי עבורה, גם עבור סרז' בלין העיוור, את הרגעים לפני עיוורונו ואת הסיבה לכך, גם עבור קושאס המתוסכל, אשר נמצא בפרשת ובצומת דרכים, אישית, עבורו ואפילו עבור דמות משנה של הרופא המיילד של סוז ואשתו, על האהבה הגדולה, אשר לבלבה בין שניהם, קצת לפני שהזקנה החלה את תהליך ההשתלטות העוינת שלה, אל אחת מהדמויות הצדדיות הללו.


בחיי שכתב את זה רופא ובחיי שאני לא מבין מילה | צילום: סרטי נחשון

הרגעים של רופאה המיילד של סוז בסרט, הם בדיוק הרגעים אשר מבהירים היכן ולמה הסרט הולך לאיבוד, במהלך ההתפתחות שלו. יותר מדי נושאים, יותר מדי ז'אנרים, יותר מדי מקומות שדופונטל נוגע ובעצם גם לא כל כך נוגע ומאבד את הקשר ההדוק לצופים, שדווקא נקשר היטב עם תחילתו של הסרט. זו בדיוק הדוגמא המושלמת עבור הצופים, בכדי להבין מה השתבש בסרט, שעל אף כל הפרסים וכל האהבה להם זכה, קצת קשה לתת לו את הקרדיט על כולם, בייחוד נוכח הזיכרון הנוגה שלנו, הצופים, מהביקור הקודם של דופונטל בארץ (פיזית וגם בפרמיירה עצמה), כאשר הגיע סרטו המרגש ויוצא הדופן: "להתראות שם למעלה", שאף הוא שילב קומדיה ואת הסגנון הייחודי של דופונטל, אבל ההפרשים בין השניים גדולים מכדי לבצע השוואה הוגנת.

בסופו של דבר נותרים הצופים עם סרט נחמד ביותר; כזה הנוגע, כאמור, בלא מעט נושאים חשובים ומשלב רגעים קומיים נפלאים וגם רגעי דרמה מכוננים ובעיקר משחק נפלא מצד שלושת השחקנים הראשיים שלו. גם ערימת המחוות ל"ברזיל" העל זמני של טרי גיליאם ושילובו של הבמאי בסרט, הם נקודה נוספת לציון ואיזכור ורק מדגישים את הבעיה בכך שהסלט הקולנועי הזה לא תמיד עובד טוב ביחד וכאמור באמת ניכר שהסרט ממש מתקשה להבין או להסביר מי הוא ומה הוא. לא שהסיבה הזו תמנע מאף אחד מהצופים המקומיים לצפות לסרטו הבא של דופונטל, מתי שכזה יהיה מתוכנן באופן כללי או מתוכנן להגיע ארצה, באופן פרטני מאוד.


בקיצור...נתראה בביקור הבא. שם למעלה | צילום: סרטי נחשון

משפט על הסרט:
סאטירה קומית דרמטית ועוקצנית, שהולכת לאיבוד עם כל שלב של התקדמותה ועם זאת, יש בה המון חן, קסם ורגעים מצחיקים, מרגשים ומשובבי נפש. בהחלט שווה צפייה.


משפט על הבמאי:
אלברט דופונטל הוא שם אהוב על הקהל הישראלי והוכיח זאת סרטו הקודם, כאשר הגיע לארץ. הוא שומר על הסגנון הייחודי לו, משלב בין הז'אנרים לעיתים בהצלחה ולעיתים מאבד את הכיוון, אבל הבמאי, בעל החזון הזה, הוא דמות מרתקת בקולנוע הצרפתי וכזה שיש לשמר את סגנונו וחתימתו הייחודית על סרטיו.


משפט על השחקנים:
הבמאי-שחקן מצטיין בעיקר בתפקידו האקסצנטרי, כאשר לצידו ובהופעה נפלאה מגלמת וירז'ני אפירה את דמותה של סוז. האתנחתא הקומית המאסיבית מגיעה מצידו של ניקולא מארי, שקשה לעמוד בקסם הקומי שלו בסרט, על אף שלעיתים הוא מרגיש מוגזם מדי.


משפט על אורך הסרט:
קצת פחות משעה וחצי, בסרט שדווקא כן מרגיש מרוח למדי, על אף זמנו הקצרצר.