"התחרות הרשמית": והמנצחים הגדולים הם...הצופים.

הקולנוע הספרדי ממשיך בתנועת המטרונום, אשר מאפיינת אותו בשנים האחרונות. לצד להיטים קולנועיים וסדרות בולטות, לעיתים גם מתקבלים כאלו שקצת פחות מותירים חותם. הפעם אנחנו עם אחד טוב, שוב. פדרו אלמודובר עדיין מכתיב את הטון, בעיקר. הגברת היפיפיה פנלופה קרוז נמצאת בכל מקום אפשרי ואפילו אנטוניו בנדרס, קשישא (שלעולם לא נראה קשישא, אבל הוא אוטוטו בן 62), עושה סימנים של קאמבק, כאשר הוא מכניס את עצמו פעם בכמה שנים לתפקידי ענק, שמראים ומוכיחים את הרלוונטיות שלו בקולנוע. גם עולם הסטרימינג והגלובליזציה של התכנים הטלווזיוניים עשו חסד עם יצירות תוצרת ספרד ולצופים; הן בבית והן בבתי הקולנוע, רק נותר להתרווח בכיסאות או בכורסאות שלהם ופשוט לבלוע בשקיקה את מה שלא יהיה מולם.


נתחיל באימון בוקר קצר | באדיבות בתי הקולנוע לב

הסרט הספרדי הזה הוא מעדן נפלא, אשר משלב בתוכו המון, בעזרת מעט מאוד כלים ולא תרצו שהוא יסתיים, בשום שלב ממנו. סאטירה מבריקה, שובבה ועוקצנית של צמד הבמאים הארגנטינאיים: גסטון דופרה ומריאנו כהן, אשר מכניסים את הצופים מעט לתהליך היצירה והמון אל תוך האינטריגות שבין במאים והשחקנים שלהם. דופרה וכהן לוקחים את הסרט משלב הניצוץ להפקה והמוטיבציה להפיק סרט, דרך תהליך ארוך של פעפוע, למידת צוות הליבה זה את זה את זו וכלה במוכנות להתחיל ולהרים את הסרט בפועל, כאשר כל הצדדים משדרים על אותו הגל, קצת לפני שהמצלמות נדלקות וכמובן לפני שהניצבים ושאר חלקי ההפקה נכנסים לפעולה.

הכל מתחיל ברצון של מילארדר, מגלומן ועשיר, בשם הומברטו סוארז, להיזכר בתור אדם משפיע, מעבר להיותו אדם עשיר. הרעיון הראשוני שלו הוא לבנות גשר על שמו ואחרי מחשבה לא מעמיקה במיוחד, הוא מחליט שהוא צריך לשים את הכסף הזה בהפקה קולנועית. לא כל כך אכפת לו מה יקנה לו המימון שלו, בכל הנוגע לקונספט של הסרט; העיקר שיהיה חתום עליו. מי השחקנים? הבמאי? לא חשוב, העיקר שיהיו הכי טובים ושהסרט יהיה מדובר ויקנה לו פופולאריות ותהילת עולם, כזו שהוא סבור שעדיין לא הגיעה לחיקו. זהו העוגן והבסיס לסרטם של צמד הבמאים ומאותו האיזור והלאה, המושכות ניתנות לשלושת השחקנים הראשיים, כדי שיעשו בחומר הכתוב, ככל העולה על רוחם ויעשו זאת טוב.


או סרט טוב, או ש...לא | באדיבות בתי הקולנוע לב

כך יוצאת לה לדרך אחת ההפקות הביזאריות שתוכלו לחשוב עליהם בקולנוע של ימינו אנו. במאית אקסצנטרית ובעלת חשיבה אומנותית, אשר מצרפת את אחד מגדול השחקנים הספרדיים, הנוצצים והמוכרים, אשר נוטה לגלם כמעט כל תפקיד שיציעו לו (אותו מגלם בנדרס, אולי בתפקיד עצמו, במידה מסוימת, למרות שהוא טוען בתוקף שלא) אל מול שחקן תיאטרון ותיק, מבוגר וכזה אשר איכות איננה מילה גסה בשבילו. היהיר מול העשיר, הבגיר מול הצעיר (היי...הכל יחסי) ובעיקר שניים, אשר מהרגע הראשון בינם, נמצאים בתחרות לא סמויה בכלל על הבכורה בסרט, במסגרתו הם מגלמים שני אחים, אשר דם רע חוצה את חייהם בקו רציף ומלא טפטופים רעילים. הקרקע פורה ומוכנה לקרב הגדול וכל מה שהבמאית המתולתלת והתגרנית צריכה, הוא לצעוק "אקסיון" אל חלל האוויר המתוח והם כבר יתחילו.

סרטם של צמד הבמאים הארגנטינאים מציג מספר פערים, אשר נראים כמעט בלתי ניתנים לגישור; בין גישות לתחום המשחק, גישות לקולנוע בכלל ובין סוגי שחקנים ובני אדם, עם גישות שונות לחיים, מהן מושלכת גם התנהגותם בתור שחקני קולנוע מקצועניים. שניהם מציגים קרב בין פילוסופיות בנוגע לתחום העבודה שלהם: דרך אומנותית חסרת פשרות מול דרך מלאת פשרות אומנותיות, אבל חסרת פשרות, בכל הנוגע לאלו שעל החוזה. שתי הדרכים הללו יאוגדו תחת מטריה אחת מתולתלת, שהיא נטולת כל פשרה שהיא ומאתגרת את השניים. אגו מול אגו מול...אגו והתוצאות מבדרות עד מאוד, כאשר הבמאים מוצאים את הדרך לגחך באלגנטיות ובשנינות על כל הדרכים וכל הגישות.


ראש בראש, עם הטקסט בידיים | באדיבות בתי הקולנוע לב

הסיטואציות בהן מעמידה הבמאית את צמד השחקנים שלה מתחילות מרגעים פשוטים כמו הקראת טקסט, בפעם הראשונה וכלה בשימוש במנוף וסלע, על מנת לייצר אפקטים רגשיים מצידם של זוג השחקנים. הסרט רץ בין כל אחת ואחת מהסיטואציות, כאשר הלחץ הולך וגובר ואיתו גם הקצב והאינטנסיביות של צמד הכוכבים הראשיים, אשר הופכים לאט ובבטחה לצ'ילבות, אשר יעשו את הכל בשביל להוכיח למי יש יותר גדול ומי יותר טוב. האינטריגות של הפקת הסרט, האגו והפועל היוצא שלו, בעבור כל אחד ואחת מהטריו הזה וכמובן הקווים האדומים שכל אחד מצייר עבור עצמו ועבור שותפיו (שלא בהכרח מקבלים אותם) הם המנוע העלילתי והיצירתי של הסרט.

הקולנוע של כהן ודופאן הוא שנון וחד כתער וכשם שהם מציגים את הבמאית שלהם, הם אינם מוכנים להתפשר, בכל הנוגע למסרים ולאופן שבו הם מעבירים אותם. אהבת הקולנוע של השניים ושל הצוות המוביל שלהם מרחפת מעל כל הסרט הזה, באווירה מבודחת, אבל גם ברורה וחסרת סטיות מהדרך. המרדף אחרי כסף ותהילה אל מול הרצון, מהצד השני, לאיכות ויוקרה לא מפסיק, לרגע, להיות הנושא המרכזי של הסרט. שוב מרגיש שהנציגים הבולטים של הקולנוע הספרדי נשלחים, אחרי בדיקה מעמיקה, על מנת להיות השיח היומי בפסטיבלים וגם בקרב היוצאים מאולמות הקולנוע. אתם תגחכו ותצחקו במהלכו ובשום שלב שהוא, אתם לא תרצו שהוא ייגמר, כי משולש האהבה הזה, לקולנוע, פשוט יכבוש אתכם.


יאללה, כמה תמונות ותנו לנו להתקדם הלאה | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
עוד תוצרת ספרדית מוצלחת, אשר נחה ונשענת על שניים מהשמות היותר גדולים של המדינה הזו. סאטירה קומית מבריקה, שפשוט הולכת עם הצופה עוד הרבה אחרי שהוא עוזב את אולם הקולנוע.


משפט על הבמאים:
שני יוצרים לא גדולים או מוכרים במיוחד, אשר זוהי אינה עבודתם הראשונה ביחד, מצליחים לרסק הרבה סטיגמות בנוגע לבמאים במעמדם ופשוט מביימים את אחד הסרטים המעניינים, השנונים והחצופים של השנה.


משפט על השחקנים:
את פנלופה קרוז לא תצליחו להוריד מהענן הזה, עליו היא יושבת ומייצרת ממנו עוד ועוד תפקידים מבריקים. גם הפעם זה העניין, כאשר היא מעניקה עוד הופעה מנצחת לפנתיאון. אנטוניו בנדרס מחכה ל"חתול של שרק: משאלה אחת ודי" ובינתיים מנער מעצמו ערימת זבל ומגיע לתפקיד פשוט ענק. גונב להם לא מעט את ההצגה, השחקן הארגנטינאי והצלע השלישית בסיפור האהבה הזו - אוסקר מרטינז (אשר כיכב ב"סיפורים פרועים" המשובח).


משפט על אורך הסרט:
בסביבות השעה והחמישים. קצת ארוך מדי, אפשר היה להוריד רבע שעה בקלות, אבל בסרט הזה, שלא תרצו שייגמר, אפשר לחבק את הזמן המיותר.