"לומדת לעוף": חושבת על מים, בינתיים...

גברת נעמי ווטס, אשר זכתה פעמיים למחוא כפיים למועמדות אחרות, בדרכן לאסוף את פרס האוסקר על התפקיד הראשי הטוב ביותר, כבר מזמן לא מהווה גורם משמעותי בהוליווד, כמו בימיה הטובים. העשורים הטובים באמת כבר מרגישים כאילו נותרו מאחוריה ונדמה כי את העשור החולף היא החליטה להעניק לריבוי תפקידים בסרטים לא טובים יותר מדי וכפי שנוהגים עמיתיה; השחקנים המתבגרים - היא גם נשאבה, בשנים האחרונות, לייצר יותר תוכן, באופן כללי ופחות תוכן איכותי. תהליך אשר חווה האטה מסוימת בשנתיים של הקורונה, במסגרתן היא כיכבה רק בשני סרטים לשנה (בניגוד לרביעיית סרטים, בהערכה גסה, בחלק מהשנים של העשור הקודם).

מדובר בסרט, אשר מצד אחד מתיימר להיות מלא השראה ומלא רגעים מרגשים ועם זאת, הוא עדיין מצליח לייצר רגעים משמימים למדי, אשר עשויים לתפוס אתכם מגניבים פיהוק במקומות דרמטיים למדי, במהלך הסרט. אולי זה סתם בגלל שמתקבלת תחושה שהחלקים בסרט לא מתחברים, אבל משהו בו לא זורם, באופן שיגרום לציון להתעגל כלפי מעלה, כפי שחשבתם שהוא אמור להתעגל. הסרט מציג סיפור אמיתי ומרגש, בשילוב של בעל חיים בתור טריגר להחלמה נפשית ומעל הכל, בעל החיים הזה הוא עקעק, שאלוהים יודע איך גרמו לו להיות חלק פעיל וכל כך אותנטי בסרט.


עוף גוזל! חתוך את השמיים | באדיבות סרטי יונייטד קינג

לפרקים רבים, הסרט הזה מרגיש כאילו הוא דורש ורוצה קצת יותר מעצמו; מצד אחד הוא מנסה את יכולותיו ומזלו להפוך להיות סוג של סרט אינדי בהילוך נמוך ושאיפות נמוכות, כאשר הוא גם בוחן את הגבולות בהפיכה למעין מלודרמה, שדווקא הסוף שלה די ידוע מראש. מהצד השני ובמעמד ההתחבטות הזו הוא מסיים את השאלות והתהיות לגביו, למעשה ונשאר בגבולות הסביר וחסר השאיפות הגבוהות. מדובר בסרט טוב, אבל כזה שמתברר, משלב מסוים כי חסר בו משהו בשביל להיות מיוחד, יוצא דופן וכזה שיגרום לכם להזיל דמעה אמיתית.

נעמי ווטס מגלמת את תפקידה של סאם בלום, אשר הפכה להיות נכה אחרי חופשה משפחתית בתאילנד, ביחד עם בעלה וילדיה. למרות שניכר כאילו הסיפור של הסרט מתמקד אך ורק בקשר בינה ובין ציפור המחמד שהיא עומדת לקבל לביתה, בפועל ולמעשה הסרט מתעכב יותר על הסיפור של בנה ושל ציפור המחמד שלו. זה סיפור על קשיים אישיים ומשפחתיים, יש בו לא מעט דמויות מעניינות, אבל משהו שם נתקע ברמה הזו...ברמה הטובה והסבירה, אבל מתקשה לעבור לשלב הבא, אשר יכניס אותו לרשימה מהרמה הנעלה והמשובחת, שסרטי דרמה, הנסמכים על סיפור אישי של נכות והתגברות עליה, מצליחים בדרך כלל לאסוף מהצופים.


שים מקורך בכתפי, אני שלך ואתה שלי | באדיבות סרטי יונייטד קינג


מרבית התהילה ואהבת הקהל, בעבור הסרט הזה, נגרפה באוסטרליה והוא אפילו הגיח להופעה קצרצרה בפסטיבל טורונטו, של לפני שנתיים ובסופו של דבר גם ביצע נחיתת אונס בנטפליקס, הלא מקומי. הוא אמנם נקרא על שמו של עוף השלגים, שלא משכיל לעוף, כי אם להחליק על בטנו, אבל תהיו בטוחים שפינגווינים לא יגיעו לבקר שם על הסט. הסיפור שלו מרגש למדי ומעבר לו, השימוש בציפור ברור למדי, דרך כל מטאפורה אפשרית, אשר מצליח להשחיל לו גלנדין אייוין, - במאי הסרט.

ישנה סבירות נמוכה שתמצאו את עצמכם נסחפים אחריו, כי על אף שהוא מבוסס על סיפור אמיתי לחלוטין וכזה שגם לא רחוק מהמציאות המוצגת בסרט, משהו בסרט לא קולח ולא מצליח להזרים את הצופים אחריו. על אף ולמרות הכל, ניכר כי חבל ההצלה שזרקו לו נטפליקס (ברחבי העולם ולא בארץ, כמובן) בתחילת השנה היה מוצלח למדי והציל אותו מקריסה מסוימת, שלא באשמתו. הוא ייגע בכם וירגש, אבל ממש לפרקים קטנים, בעוד ברוב הזמן תביטו בשעון ותמתינו שהרגעים, מעוררי העצבות, הללו יעברו ויהיו כבר מאחוריכם.


ילדים, תביאו לו נייר טואלט, הוא ממש מתאפק כאן | באדיבות סרטי יונייטד קינג


משפט על הסרט:
לא העקעק הכי מעופף באיזור רצועת החוף האוסטרלית. מדובר בסרט לא רע, שכיף לצאת איתו למסע, אבל שם בערך כל הסופרלטיבים מגיעים לכדי מיצוי. יש בו קצת אלמנטים מרגשים, רגעים של השראה ורגעים של קולנוע סביר ולא מעבר לכך.


משפט על הבמאי:
אחד מהבמאים המצליחים ביותר באוסטרליה, בכל הנוגע לסרטי טלוויזיה, פרסומות וסדרות טלוויזיה - גליידן אייוין, אשר ממשיך לעשות לעצמו שם ברחבי אוסטרליה וזה שגם גורר אחריו גם שמות מוכרים, בכל הנוגע לשחקנים המשתתפים בסרטיו.

משפט על השחקנים:
ג'קי וויבר מתגברת את ווטס הנפלאה, כתמיד. את הציפור, הקרויה בשם פנגווין, מגלמות לא פחות מעשר ציפורי עקעק, שאלוהים יודע איך גרמו לאחת מהם לבצע את מה שהיא מבצעת בסרט וכמה טייקים, סצנות וזמן לקח לאיווין לצלם את העניין הזה.


משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי. קצר וקולע וכמובן שאין צורך להוסיף או לגרוע.