"השורד": בן מפסטר את עצמו לדעת

ביום השואה הנוכחי וכמדי שנה מקבלים אזרחי מדינת ישראל בעיקר תזכורות טלפוניות לכמה הזניחה המדינה את השורדים שלהם. סיפורי דוקו וותיקים עולים השכם וערב ומדי כמה שנים מתפלק לו גם סרט טוב או שניים, בנושא. מדובר בסרטים אשר שוקעים בתודעה מבלי המחויבות להיות אייקונים ברמה של "רשימת שינדלר" וסוגיו. בשנה הנוכחית קיבלנו תזכורת משולשת איך עדיין אפשר לייצר סרטי שואה (ואפילו שניים מהם הם סרטי אנימציה) איכותיים והסרט הנוכחי בהחלט נכנס אל תוך הרשימות הללו. "השורד" מהווה דוגמא מושלמת לסרט שלא כל כולו מתרחש בתקופת השואה, אבל הוא כזה אשר מחטט בפצעים ובטראומה היהודית הלאומית דרך גיבור, שמעט קשה לעכל.


גיבור יהודי. שורד יהודי. אדם | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הארי "הרצקו" האפט (המגולם על ידי בן פוסטר, באחד מתפקידיו הגדולים אי פעם בקולנוע) היה מתאגרף במחנות ההשמדה, אשר שרד כנגד כל הסיכויים. ההישרדות שלו מופלאה ומהווה עצם קשה לבליעה בגרון מסיבה מרכזית - הוא שרד את דרכו בזירה אל מול מתאגרפים יהודים אחרים, אשר נזרקו אל הזירה כמו כלבים או מעין גלדיאטורים מוזלמנים וזאת לשם בידור קציני S.S צמאי דם. את אות הקין הזו נשא האפט עד שלב מסוים בחייו, מתחת לרדאר וחי לו בצניעות ובשקט יחסי, כאשר הוא מתאגרף למחייתו, בעודו מנסה לאתר את אהובתו מימי המלחמה - לאה (המגולמת על ידי השחקנית הישראלית דר זוזובסקי).

כאשר מזמן לו הגורל עיתונאי (המגולם על ידי פיטר סארסגארד), אשר רוצה לספר את סיפורו, הוא רותם את הפרסום הרגעי, על מנת לקבוע קרב עם רוקי מרציאנו וכל זאת בכדי לנסות ולמשוך אליו תשומת לב תקשורתית, אשר תסייע לאהובתו הנעדרת לשמוע שהוא חי, בכדי לשוב לחיקו. חייו מתגלגלים הלאה ובמקביל ובתור קו עלילתי נוסף; הוא שב, בסיוטיו הנוראיים ביותר, אל זוועות המחנות ואל עצמו, בגרסה המאוד רזה, כאשר הוא מהדק מכנס פשוט לבטנו הצמוקה, משחיל ידיים אל תוך כפפות עור (שאינן בשום פנים ואופן כפפות אגרוף) ויוצא להילחם על חייו בסדרת קרבות בלתי נגמרת, אשר בסוף כל אחד ואחד מהם הוא זוכה בחייו מחדש, אבל במקביל אחראי, באופן עקיף, על מות חבר אחר למחנה ההשמדה, בו הצליח לחיות.


מנצח בזירה, אך עם כל ניצחון, מגיע הפסד אחר, במקביל | באדיבות סרטי יונייטד קינג

למרות שהביקורות סביבו היו חלוקות וחצויות, בנוגע לטיבו ואופיו הלא ממומש עד הסוף, אי אפשר להתעלם מהעוצמות שיש בו, בסרט השואה החודרני שהוא מתיימר להציג. מעבר לקאסט רחב ונפלא, אשר מעניק ערך מוסף לסרט, יש כאן הופעה מנצחת של השחקן הראשי שמוביל את כולם. מעבר לביצוע, הסרט הזה נוגע בעיקר בנו; יהודים, במדינת היהודים, אשר גם במדינתנו שלנו, אנחנו נתונים לאיום מתמיד ובלתי פוסק ועל כן אי אפשר להישאר אדישים לסאבטקסט שיש לסרט הזה לשדר לנו, בימים קשים שכאלו. המסר העוצמתי, אותו מנסה להעביר בארי לוינסון, דרך הסיפור של הגיבור הראשי של הסרט אותו הוא מביים ודרך סיפור ההישרדות שלו, הוא מסר שמחלחל בבערה אל תוך עצמות הצופים המקומיים בעיקר והוא מגיע אי שם, באיזור אמצע הסרט, במפגש פשוט לאחר עוד ניצחון מתיש של האפט על יריב יהודי, מהמחנה שלו.

הקצין הנאצי שמטפח את האפט אומר לו משהו, שאולי גם היושבים במקומות הגבוהים, במדינת ישראל, צריכים וחייבים להפנים: "הגזע היהודי גורש מכל מקום במשך אלף שנים מכל מדינה נוצרית", האפט עונה לו: "כי לא עשינו כלום. כי חיינו. כי מה?" והקצין עונה..."לא השבתם מלחמה". הוא ממשיך ומדבר על ההשפלות שהתרחשו כאשר היטלר עלה לשלטון ועל כך שאנשיו של האפט (היהודים, כמובן) סירבו להציל את עצמם למרות כל אלו ועל אף שלילת מרבית זכויותיהם ואתם, הצופים, עוצרים שנייה לחשוב. לחשוב על המציאות שדחפה בזמנו את הנצרות כנגד היהדות ואת המציאות הנוכחית, שדוחקת ודוחפת את האיסלאם כנגדנו ובאופן אלים לא פחות, רק שהפעם לנו יש מדינה וצבא משלנו - ועדיין, זה לא מספיק.


יהודי לא מגרש יהודי. האחרים כן | באדיבות סרטי יונייטד קינג

פשוט אי אפשר שלא לתת לאסימון הזה להתגלגל בכל איזור עגלגל ברחבי הגולגולת שלנו בשביל להסיק מסקנות על הארץ שלנו, במסגרתה אנחנו סופגים סבבים אחר סבבים של השפלות ואימה מקומית, בכל הנוגע לדברים פשוטים כמו להתהלך בביטחון בארץ שלנו וכאילו מסרבים להציל את עצמנו, כאשר באותו הזמן קוראים קולות, מתוך הקואליציה ושלל חברי כנסת, למדינה שבה הם חיים וממנת אותם: "כיבוש". התחושה, במסגרת המציאות שלנו, כבר מזמן מתנדנדת עם כזו של חוסר אונים עולמי וגרוע יותר - מקומי והסרט כאילו מגיע בזמן, בשביל לצרוח את האמירות הללו לאנשים שקיבלו ארץ ולא יודעים לשמור עליה.

לא בטוח שלמקומות הללו מכוון או כיוון בארי לוינסון, אבל אין מצב שלא כל צופה באולם חש זאת, כאילו קיבל אגרוף זועם מהאפט עצמו, ללא כפפות איגרוף המינימליות, אותו מצייד הקצין הנאצי השובה שלו. בזכות כל אלו מצליח לוינסון לרשום את הנצחונות הללו אל מול קהל הצופים שלו, כאשר הוא מנחית עליהם סרט עם עוצמות, שעל אף התסריט הלא מהודק שלו, לעיתים קרובות, מצליח להישען על המון רגש, המון כישרון משחק ובימוי ובעיקר נשען על סיפור אמיתי ויוצא דופן, כמו עוד רבים אחרים, אשר סופקו, לצער כולנו, בזמן מלחמת העולם השנייה.


לא עוד המראות הללו. לא עוד | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הקפיצות בין הלוקיישנים והזמנים לא מפריע לרציפות של העלילה; הזיגזג בין העלילה הצבעונית בשלהי שנות הארבעים ובתחילת שנות השישים, בברוקלין אל מול השחור-לבן של אושוויץ, בתחילת ואמצע שנות הארבעים, הוא זיגזג נדרש בשביל המעבר החלק בין נורמה לבין טירוף וייאוש של המלחמה. הגיבור של הסרט הוא אחד הגיבורים המיוסרים ביותר שהוצגו בקולנוע של השנים האחרונות ויש לו את כל הסיבות לכך. הקפיצות בין הזמנים רק ממחישות ומחזקות את הקרעים של הגיבור, אשר אותם קשה לאחות ושום יציקת צבע למסך לא מצליחה להוסיף הרבה יותר מדי צבע לחיי גיבורו האומלל מסרטו של לוינסון, אשר נכתב על פי ספרו של אלן האפט, הבן של...

יש בו את כל המרכיבים, את סיפורי הצד שמצליחים לעבוד, על אף שלא כולם מסופרים באופן מבריק או ייחודי, הסרט עובד בזכות ההילה השחורה של השואה, אשר מרחפת מעליו ובעיקר בזכות השחקן הראשי שלו, הבלתי ניתן לזיהוי וזה שבאמת נותן תמורה עבור התשלום על הכרטיס. סרט שואה טיפוסי למדי, עם קצת יותר עוצמות, בעיקר בתקופה הנוכחית, בה אנחנו חיים במדינת ישראל. לא תלכו לאיבוד, לא תסירו את עיניכם מהמסך ובהחלט לא תפסיקו לחשוב על הסרט הזה גם הרבה אחרי שהוא מסתיים ובכך נעוץ כוחו המרכזי.


לא תשכחו את הסרט הזה במהרה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
תמיד כואב לומר שסרטי שואה הם משובחים, כיוון שהם מנציחים את הטרגדיה הלאומית שלנו בתור עם. אבל בתוך כל הכאב הזה מסתתר לו סרט נפלא, אשר מסופר היטב, מבוים היטב ובעיקר מבוצע באופן מופלא על ידי הקאסט שלו, בהנהגת השחקן הראשי שלו.


משפט על הבמאי:
ההוא משלנו, אשר ביים את "איש הגשם", "סליפרס", "לכשכש בכלב" ו"בוקר טוב ויאטנאם", בין היתר, דווקא לא מוצא את עצמו בשנים האחרונות וכאן מחזיק חלק גדול מתהילתו.


משפט על השחקנים:
דני דה ויטו מפציע בתפקיד, אשר כמעט אפשר להגדירו כקמיאו, כמו גם ג'ון לגוויזמו, שכמעט ולא מקבל נתח עסיסי בסרט. אליהם חוברים פיטר סארסגארד ו-ויקי קרייפס (השחקנית שעלייתה לא פוסקת בשנים האחרונות) וגם בילי מגנוסן, אשר מתפקד בתור הקצין הנאצי. מעל כולם יש רק אחד והוא לא אלוהינו. בן פוסטר עם הופעה פשוט יוצאת דופן. הוא השיל עבור הסרט 28 ק"ג ואחר כך העלה אותם בחזרה ועוד, רק בשביל להתאפר ולא להיות מזוהה על ידי מעריציו במשך חצי סרט לפחות. פשוט מדהים!


משפט על אורך הסרט:
אחרי קיזוז מהברוטו, של השעתיים ועשר דקות, נותרנו עם שעתיים ודקה של סרט. כמעט מוצדק, למרות שהיה אפשרי לקצר קצת.