"סופרנובה": אל תשכח

ביקורות
"סופרנובה" הוא הוכחה ניצחת לכך שגיבורי קולנוע מקהילת הלהט"ב לא מוכרחים לתייג את הסרט עם דגל הגאווה. דרמה קורעת לבבות עם שני כוכבי ענק, שמספקים הופעות מרגשות וגם אלו, מסתבר, לא תמיד מספיקות כדי למצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בסרט

"סופרנובה": אל תשכח
"סופרנובה": אל תשכח

וויקיפדיה טוען כי: "הסופרנובה היא שלב הסיום במחזור החיים של כוכב כבד. כאשר אוזל הדלק הגרעיני בכוכב, אין כוח שיתנגד למשיכת הכבידה העצמית שלו, והכוכב קורס לתוך עצמו." יש במשפט הקצרצר למדי, אך מלא המידע, הזה מעין אמירה כפולה על הסרט, אשר אליו מתייחסים גם הבמאי וגם חלק מהצופים. ראשית; המשפט הזה נכון בהחלט בכל הנוגע לאחד מכוכבי הסרט, אשר במהלך הסרט יוכלו הצופים להבין איך ומתי הוא עומד לקרוס אל תוך עצמו. שנית; המשפט הזה גם נכון בהחלט, בכל הנוגע למה שהצופים מקבלים בסרט, בלא מעט מהשלבים שלו - קריסה אל תוך עצמו, רק שבמקרים הללו ובכל פעם מחדש, שנייה לפני שהקריסה מסתיימת - הסרט ניצל בזכות אחד או בזכותם של צמד הכוכבים שלו, אשר בהחלט מעניקים הופעות נפלאות ומרגשות - לפנתיאון.


תן עוד חמש דקות...אני קם | באדיבות בתי הקולנוע לב

הסרט מוגדר כסרט דרמה והוא אכן כזה. הוא שובר לא מעט חוקים אקטואליים, בכל הנוגע לכיצד אנשים רואים קולנוע בשנת 2022. הוא מספר סיפור אהבה חסר פשרות. הוא מספר סיפור על זוג גייז, אבל...מבוגרים. סיפור האהבה של הצמד לא כותב את עצמו מההתחלה, אלא מגיע בשלהי חייהם, אפילו קצת לפני הסוף של אחד מהם. מעבר לדרמה והפנייה לקהילת הלהט"ב, מדובר כאן בעיקר בסיפור על אובדן, אבל לא כזה אשר מתרחש במהלך הסרט וגורם לאחת הדמויות לאבד איש יקר לה, כי אם לחוות את תהליך האובדן מזווית ופרספקטיבה שונה לחלוטין. האובדן מתייחס לזיכרון של אחד מהגיבורים וכיצד הסביבה ובעיקר כיצד איך בן הזוג שלו מגיבים לעובדה הזו.

אחרי שמשילים את כל המשקל העודף שיש לסרט הזה, בכל הנוגע לשיח סביבו, נשארים עם סיפור מרגש, מעניין, אבל כזה שנבנה מאוד מאוד מאוד לאט. יש הרבה עבודת הכנה, על מנת שנכיר את בני הזוג ונבין מהאמירות המרומזות שלהם, בתחילה ומהשיחה הברורה מאוד בין השניים, בנוגע למצב של אחד מהם. אחרי מרחק לא קטן, אותו גומעים הצופים בסרט, מגיע חלקו השני ואיתו תגליות מרעישות, אשר הופכות אותו למסחטה רגשית מכוונת ועדיין, כזו שמתעכבת על כל סצנה ועל כל סיקוונס, אשר עשויים למתוח עוד קצת רגעי דרמה, אשר לעיתים כבר מאבדים קצת מהטבעיות שלהם. התהליך הזה, בעל העליות והירידות בדופק של העלילה, הולך ונמשך עד לסופו של הסרט, אשר מתקשה להגיע לכדי שיא סוחף, על אף כל התנאים המקדימים ומותיר את הסרט בגדר כזה שלא מצליח להתעלות מעל היותו טוב בלבד, בעיקר נוכח העובדה שהוא היה יכול אולי להיות הרבה יותר טוב.


רואה את העץ שם? 15 שניות, היית שם וחזרת | באדיבות בתי הקולנוע לב

זוג אוהבים (גאים או לא, זה כבר הופך לאט ובזהירות להיות פחות ופחות רלוונטי) נוסע למסע בדרכים, בעקבות הופעה של אחד מהם. סאם (המגולם על ידי קולין פירת') הוא פסנתרן מפורסם והוא עומד להופיע לאחר זמן רב, במסגרתו לא נרשמו הופעות מצידו. טאסקר הוא סופר אשר, אוף סקרין, נודע לנו כי לקה באלצהיימר וזמנו כאחד האדם, על פני כדור הארץ, קצוב מאוד. עם הידע הזה יוצאים שני הכוכבים הראשיים של הסרט, בקרוואן ואיתם מצטופפים, בחלקו האחורי, הצופים באולם הקולנוע, אשר מלווים את בני הזוג במצבים רגילים ורגילים יותר, בעוד הם פוצחים במסע, מתעסקים בהקנטות הדדיות וממשיכים לטייל ברחבי הנופים האנגליים, המוריקים והנמרחים לאורכן ולרוחבן של סצנות לא מעטות.

כאשר העצירות של בני הזוג עוברות במקומות עם אנשים נוספים, מלבדם, הדרמה בנוגע למצבו של טאסקר (המגולם על ידי סטנלי טוצ'י הנפלא) מעלה הילוך ואפילו כמה הילוכים ובעצם מתחילה לכתוב את העלילה מחדש. משלב המפגש עם עוד אנשים, זולתם, הסרט עולה על פסי דרמה רגשית ומטלטלת ונותן את התחושה שכל עבודת ההכנה שראיתם עד השלב הזה הייתה, ברובה, די לחינם ודי מיותרת, לפחות בעובי והנפח שהיא תופסת בסרט, אשר אורכו הכללי הוא בסך הכל כשעה וחצי.


עוד חיבוק אחד לפני ששוכחים | באדיבות בתי הקולנוע לב

בשלבים שהוא מתיש, סרטו של הארי מקווין מתיש בכל פרטמר. טקסטים לא מתוחכמים במיוחד, מריחה יוצאת דופן בכל הנוגע לכל סצנה עם טיפת טעם דרמטי וכמובן הרחבה בלתי ניתנת להסבר על כל בדל של נופים ירוקים או סלעיים, בדרכם של בני הזוג אל הלא נודע. כאשר הוא מזדחל אל מחוץ לפקעת הסבוכה שלו, הוא הופך להיות (חצי) סרט דרמה יפיפיה ומרגש, מבלי הבדלי צבע, גזע, דת או מין ולמרות שהוא עדיין ממשיך לחטוא באובר דרמטיות תסריטאית, צילומית ומבוימת, הוא מצליח לבצע את הקפיצה וזאת בעיקר נוכח שתי ההופעות הנפלאות של צמד השחקנים הראשיים שלו, שלא נותנים לסרט לשקוע ולו לרגע, אל מתחת למים.

על אף שיממון במשך חצי סרט, החצי השנה מצליח לרומם אותו בלא מעט רגעים, על מנת לא לתת לו להפוך לסמל מובהק לכך שסרטים, בכיכובם של צמד גיבורים גייז, לא חייבים להיות אך ורק ממותגים על פי ההעדפות המיניות של גיבוריהם הראשיים, בעלילת הסרט. מדובר בסרט טוב, שלו היה קצת יותר ממוקד, היה יכול להוות סרט נפלא, לכל אורכו ורוחבו. בינתיים כל מה שהצופים מקבלים מהסרט הוא בעיקר עבודת ניפוח תסריטאית בחלקו הראשון ועבודת בימוי ומשחק הרבה יותר טובות בחלקו השני ועל כן הוא מתקשה להתרומם ולפרוץ את כל תקרות הזכוכית, אשר עשויות לחסום את הצלחתו.


כבר מתגעגע לימים יפים יותר | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
מחלק את עצמו באופן ברור ומובהק לשני חלקים. בחלק הראשון יש לו המון עבודת הכנה (מיותרת בחלק ממנה, בשקט) עבור החלק השני, במסגרתו העלילה חוזרת לאט לאט לפסי המסילה המרכזיים ועובדת היטב (כמעט) עד סופו של הסרט.


משפט על הבמאי:
הארי מקווין, האנגלי, שאינו במאי מוכר יותר מדי ובעיקר היה יוצר סרטים קצרים, מקבל לידיו, לאחר לא יותר מדי עבודה מוכרת בהוליווד את ההזדמנות לביים שני כוכבי על.

משפט על השחקנים:
סטנלי טוצ'י וקולין פירת' בתפקידים פשוט יוצאים מן הכלל, אשר בלא מעט משלבי הסרט גם מצליחים להציל אותו מהבורות של השיממון, אליהם הוא נקלע בלא מעט משלביו.


משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי. מי צריך יותר?


סיכום המבקר
10/
6.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "סופרנובה": אל תשכח
סרטים בקולנוע