"קיארה": פוטנציאל מבוזבז

ריאליזם, ערבוב גלובאלי ושוליים חברתיים; כל אלו מתנגשים עם סיפור של מאפיה מקומית והמון המון רקע, בואכה רגעים שאתם מרגישים שנתפרו אל מחוץ לגדולים בז'אנר המאפיה האיטלקית - "הסנדק", למשל. את כל זאת ועוד תוכלו למצוא בסרטו החדש של ג'ונאס קרפיניאנו, הבמאי האמריקאי, בעל השורשים האיטלקיים. קרפיניאנו כבר מטייל ומתגורר יותר מעשור באיטליה בכדי לייצר את שלושת הסרטים הכמעט תיעודיים שלו על אנשי השוליים בקלבריה, אשר באיטליה. הבמאי הניו יורקי מציג וחושף טפח אחר, בכל פעם, שהוא נכנס עם המצלמות שלו אל תוך האיזור, אשר הפך למקום שהוא ערבוב תרבויות ומתאפיין בעוני גדול, במאפיה מקומית חזקה ומשפחתית, השולטת באיזור ובשוליים של השוליים, המקיפים את המקום מסביב עם קהילות צוענים ומהגרים אפריקאים.


כולם להגיד "מאפיה" | באדיבות קולנוע חדש

בעוד "מדטריאנה"; הראשון של קרפיניאנו, סיפר את סיפורם של המהגרים האפריקאיים, "הנער מצ'אמברה" והסרט הנוכחי מספרים את הסיפורים של נער ונערה צעירים (בהתאמה), אשר מרגישים שהם צריכים לפסוע צעד אחד קדימה, על מנת לקחת אחריות משפחתית לאור מצב חדש שנוצר בסביבתם. בשני הסרטים מתמקד קרפיניאנו בפני השחקנים שלו, עם תקריבים כמעט פולשניים וכמובן שאינו מעז לאפשר לשום דבר מלבד אותנטיות לחדור לעצמות הצופה. השחקנים, במרביתם, לא מקצועיים בכלל; בשני הסרטים, מבצעים את עבודתם באופן נפלא ורק תורמים לכך שהחספוס והאמת של האיזור שלהם תישמר, ביחד עם הסרט. הבעיה היחידה, בסרט הנוכחי לפחות, היא שקרפיניאנו ממש מתקשה לשחרר. בכל פרמטר אפשרי.

האורך של הסרט, כפי שגם היה ב"הנער מצ'אמברה", לא מצליח כמעט לרדת משעתיים. הסצנות ארוכות, מרוחות ובשלב מסוים כבר מפסיקות לעניין. העלילה מתפתחת לאט, בכבדות ומתקשה לשמור את הצופה מתעניין או ער. בניגוד לסרטו הקודם, הפעם קרפיניאנו מכניס מעין תעלומה, שכולם יודעים ומכירים את התשובה עליה, כבר מתחילת הסרט. בתחילה הוא מרמז לנו בנוגע לכיוון, עם שימוש בסיקוונס ארוך, אשר מכניס אותנו, כמעט בתור משתתפים אקטיביים בחגיגות יום ההולדת של ג'וליה, אחותה הגדולה של קיארה. החגיגות הבלתי פוסקות והסבב המהיר על מרבית מהדמויות מזכירות סיקוונסים של חתונות מסרטי מאפיה, שכמעט הס מלהזכירם באותה נשימה עם הסרט הזה, אבל על אילנות גבוהים אלו נתלה הבמאי ומי אנחנו שנאשים אותו ואת הכיוון, אותו הוא לוקח או לפחות מנסה לקחת.


תחייכי ותגידי "סנדק" | באדיבות קולנוע חדש

אחרי שהתרשמתם ובשלב מסוים גם טיפה השתעממתם, הגיע הזמן לעבור לתכלס. אבל רגע, קרפיניאנו ממשיך לחוג סחור סחור ולוקח את הזמן עד שהוא מייצר דרמה חדשה, זו שתתווה את הדרך של הסרט עד סופו. בשלב מסוים אפשר לומר שהבמאי מנסה ליצור רגעים, בהם הגיבורה שלו נחשפת לאמת חדשה, שלא הכירה, אבל אנחנו בתור צופים כבר מזמן חצינו את שלב ההפתעה, עוד לפני שהתיישבנו בכיסאות. קשה לראות את קיארה עוברת תהליך כלשהו, שהוא אמיתי, כנה וכזה אשר מטלטל אותה מצד אחד של הספקטרום לצידו השני. היא כן עוברת הדרדרות מסוימת ובשלב מסוים גם עובדים סוציאליים נכנסים לתמונה, בעיקר על מנת להסביר לצופים גם את הטבעת הייחודית, שמתהדקת סביב קיארה ולא בשביל להגדיר את מצבה הנפשי, ההולך ומשתנה.

המאפיה המקומית של קלבריה היא מאפיה, אשר עובדת בשיטת הנפוטיזם. היא נסמכת על קשרי דם וקשרי משפחה בלבד ואין להפר את האיזון הקוסמי הזה. בדרך זו אין בגידות או עריקות וגלגל הרשע ממשיך להסתובב לו ללא הפסקה. בשביל לשבור את הקשרים הללו משתמשות רשויות החוק והעובדים הסוציאליים בילדי הפושעים, על מנת להוציא אותם ממעגל הרשע הבלתי נגמר הזה וכך גם בסרט, כאשר קיארה הולכת ונקרעת בין רצון להתבגר מהר, רצון להגן ולשמור על התא המשפחתי שלה והרצון לנסות ולהבין את אורך חייו של אביה, אשר עליו היא מגלה עובדות חדשות, אותן לא ידעה קודם לכן.


שים לי מצלמה על הצד הטוב | באדיבות קולנוע חדש

לוקח הרבה זמן עד שהסרט מנסה ומצליח להתניע. כל תהליך ההתרוממות והנסיקה שלו מתקשה ומתקבל בהבנה בקשיים, בהם הוא נתקל, כיוון שהכל עטוף היטב באריזה של סיפור מוקדם, אקספוזיציה ותנאים עלילתיים. אבל גם כאשר הוא מתחיל את התנועה שלו, ההתנהלות היא כל כך איטית והפיצויים היחידים הם הצילום, ההתקדמות העלילתית הריאליסטית וכמובן ההופעות המנצחות של השחקנים בסרט, מעבר לזו הראשית שההצגה היא שלה. קרפיניאנו בהחלט יודע כיצד להשתמש בכלים המינימאליים בשביל לייצר סרט משכנע והוא הוכיח זאת כבר פעמיים והאמת, שגם בפעם הזו, אבל הבעיה היא שבסרט הנוכחי מעבר לסיפור המסגרת, השאר די לוקים בחסר, במריחות ובחוסר עניין של הצופה או חוסר הזדהות עם הדמות הראשית ומה שהיא חווה.

בחלק השלישי והאחרון בטרילוגיית השוליים האיטלקיים, הבמאי בעל השם האיטלקי וזה שגדל על הקו, שבין ניו יורק לבין רומא, מסובב לעצמו כעת את הרגל. על אף שקטף לא מעט פרסים, עדיין אי אפשר שלא לצאת מהסרט הזה עם תחושת פספוס, שהוא פשוט מאבד את הצופים שלו בשלב הקריטי ביותר של הסרט, בעודו הולך ושועט לקראת המערכה השלישית והאחרונה; בדיוק ברגע שהם צריכים להתעורר ולהירתם באופן טוטאלי למה שעדיין לא שכנע אותם בעלילה וגם לזכור את הסרט לחיוב ולא לשלילה. קרפיניאנו בנה ובונה לעצמו שם נהדר, דרך שלושה סרטים טובים, שהטוב בהם היה האח הסנדוויצ'י, שבאמצע. ועל אף שהסרט הזה מרגיש יותר מפוספס ממוצלח, בהחלט אי אפשר להתעלם מהיוצר המסור לאומנותו, אשר חי באופן מעשי את יצירותיו וגם הנפילה הרגעית הזו תיוותר בתור מכה בכנף, בהמשך דרכו.


עכשיו תנו לי את הזום הכי לא מחמיא שאפשר | באדיבות קולנוע חדש

משפט על הסרט:
הפרסים המרובים בהם זכה הסרט לא מונעים ממנו להיוותר בינוני ולעיתים חסר טעם. כל הריאליזם והרצון לייצר סצנות, אשר נטמעות ושוקעות בלב ובראש הצופה, בסופו של דבר הם אלו אשר מהווים את הגורם ליצירה עצמה לשקוע.


משפט על הבמאי:
ג'ונאס קארפיניאנו בן ה-38, בסרטו השלישי, אשר משלים טרילוגיה; ביחד עם ״מדיטרנאה״ ו"הנער מצ'אמברה", שב להגיש מנה גדושה של ריאליזם בעזרת גיבורי סרטו האמיתיים ועושה זאת בדרכו הקולנועית המוכרת; מחוספסת וקשוחה. הוא שב ומזכיר, בעזרת צילומים ולוקיישנים, שהמרחק בין סרטיו לבין סרטי דוקו, קצר מאוד.

משפט על השחקנים:
בול כמו בסרט המקביל והקודם לו, אתם גם בשלב מסוים תפסיקו לנסות ולספור את הנוכחות של משפחת רוטולו בקאסט, כאשר בראשם זורחת סוואמי - הכוכבת הראשית. סוואמי רוטולו מתפקדת נהדר במשך כל הסרט, עם עליות ומורדות במשחקה, בהתאם למתרחש בסרט ומצליחה לשכנע את הצופים באמיתיות שלה ובאותנטיות, המובעת דרך מלנכוליות, שמחה וכמובן עצב וכעס שהיא משדרת.

משפט על אורך הסרט:
קארפיניאנו היה יכול לחתוך חצי שעה בכיף, כיוון שהחוויה, אותה חווה הצופה במסגרת מרבית שלבי הסרט, מתארת מצב סטטי וקיים שבעיקר נועד לתרום לאווירה ומלבד כמה סצנות אומנותיות ועשירות, הרוב הוא ריאליזם קשוח, אשר לא מתחזק או נחלש בעקבות הארכת הסיטואציות המתקיימות בסרט.