"קדימה, קדימה": פיניקס לקח קצת אחורה, אחורה...

אתם מכירים את זה שיש דעה רווחת וקונצנזוס בנוגע ליצירה קולנועית מסוימת ואז קורה שדווקא אתם חושבים קצת הפוך? זה המקרה הקלאסי בעבורכם שלא להרגיש רע שלא כל כך התחברתם לסרט, באשר תהיו או בכל הנוגע לאיך שתחושו. מייק מילס הצנוע למדי (הבמאי של "בגינרס") אסף אליו את זוכה האוסקר המרגש, מלפני שנתיים, ניקה ממנו את האיפור והציב אותו בתוך עולם שחור ולבן, שקצת מעמעם את האלמנטים של תקופה כלשהי, למשך זמן מסוים והכניס אותו לעולם שונה לחלוטין, הכולל חרדות, דאגות ושילובים בין שני עולמות - בקיצור, הוא הפך אותו להורה, שאמור לתפקד בתור אחד כזה במשרה מלאה. הבעיה המרכזית, שאולי לא מעט הורים ימצאו בסרט, לא הכל מרגיש אותנטי, קשה באמת להתחבר באמת לרגשות המובעים בסרט ולא הכל תמיד עובד או מעניין בכלל.


עוד סיפור אחד ודי... | באדיבות בתי קולנוע לב

חואקין פיניקס מגלם את תפקידו של ג'וני. ג'וני הוא מעין שדרן רדיו מתעד, אשר נוהג להסתובב עם מיקרופון גדול, אוזניות ולראיין ילדים על שלל דברים שבליבם. אם לרגע זה מרגיש לכם כאילו ג'וני הוא הפרוורט השכונתי והמטריד, ייתכן ועליתם כאן על איזה סאבטקסט חתרני שהסרט ממש לא ניסה לכוון אליו, אבל שימו את המחשבה הזו בצד ופשוט תשכחו ממנה. ג'וני בוחן את מחשבותיהם של הילדים, חששותיהם ותקוותיהם בנוגע לעתיד בארצות הברית של אמריקה, על שלל גווניה, ארצותיה, מנהגיה ומנהגיהם, כל אחד ואחד בעירו, בארצו ובחלומותיו ותקוותיו הפרטיים.

הרקע המעניין הזה, בשחור לבן ובמגוון ערים ומיקומים הזרועים בשטחיה העצומים של ארצות הברית של אמריקה, הוא רק הכנה למערכת יחסים מאוד ספציפית של ג'וני עם ג'סי, שהוא אחיינו ועל הקשר בין השניים, ההולך ונרקם לקשר שהוא יותר מדוד ואחיין - דומה יותר לאב ובן. ביום שאחותו של ג'וני (גבי הופמן) מבקשת עזרה לכמה ימים, שישמור על הילד, הוא מסכים לתת כתף ולא באמת מבין שהוא עומד לקראת חידושו של הקשר עם אחיין, בחייו לא היה מעורב יותר מדי במהלך השנים האחרונות. השניים מוצאים שפה ועולם משותפים ורוקמים לעצמם קשר ייחודי, שנבחן לקצת יותר מכמה ימים, במסגרתם הבטיח ג'וני לשמור על אחיינו.


יאללה, סיבוב אחרון. גמרת לי ת'גב | באדיבות בתי קולנוע לב

הסרט מתפתח להיות סרט מסע ברחבי ארצות הברית והרקע של ראיונות הילדים ממשיך ומשליך כמובן על ג'וני וג'סי (וודי נורמן). השניים הופכים להיות מעין חברים טובים וגם כאלו בעלי קשר ייחודי של אב ובן, בזמן שאביו של ג'סי עובר משבר משלו ונעדר מחייו. ג'וני מוצא את עצמו ממלא את התפקיד של האב והאם ולומד בעצמו בנוגע לקשיים בהורות, מעבר למנת ההנאה שהוא מנסה לייצר עבור אחיינו; בתור דוד. בין סיבוב בעיר אחת לאחרת ובין ריאיון של ילדים או נערים מתבגרים, מוצאים השניים את עצמם בהידוק חזק לקשר שלא היה קיים בעבור אף אחד מהם, כאשר ג'וני נזכר בסכסוך עם אחותו, לקראת מות אמם וג'סי נזכר באביו, בזמנים יפים יותר ופחות.

הסרט יכול היה להיות מרגש אולי הרבה יותר, מעבר לאי השימוש שלו בצבעים ומעבר לקונספט של הקשר בין הדוד לאחיינו והיה יכול להרגיש קצת יותר אמיתי אם היינו מכירים יותר ילדים כאלו וגם יותר מבוגרים סבלניים שכאלו, שמתלוננים ומרגישים חוסר נוחות כי הזעיפו פנים על ילד שרץ לכביש מבלי שקיבל את הרשות לכך. יש משהו מאוד מאוד פלסטי, מודבק, משויף ומעוצב בקשר של הדוד והאחיין - הם חיים בין ריקוד, צחוקים, חבטת כריות והמון הבעות שלא באמת קיימות במציאות לבין סוג של חופש, על רקע משברים עצומים בחיים של שניהם. ייתכן שחלק גדול מהצופים יוכל להזדהות עם שתי הדמויות המרכזיות במרבית חלקי הסרט, אבל יש סיכוי יותר גדול שתמצאו את עצמכם מרימים כעת את ידיכם, אם לא חשתם שום שמץ של הזדהות.


לא זזה עד שאני לא שומעת נחירות | באדיבות בתי קולנוע לב

מהיכרות עם ילד בן תשע, ישראלי אמנם; כך לא מתנהג, מדבר או מהלך ילד בגילאים הללו. לפחות בארץ. יש משהו מאוד מאוד סנובי ומזויף בכל מערכת היחסים המומצאת הזו ולא משנה כמה שהם מנסים להיראות טוב ורע ומדובר בשני שחקנים נהדרים, שעל האחד, המוכר והמבוגר מהשניים, אין צורך בכלל להרחיב את הדיבור. אולי זה עניין מאוד אישי ותלוי חוויה של הצופה ואם באמת מניחים המון אלמנטים בצד כמו בימוי נהדר, צילום ייחודי ובעל אמירה, משחק טוב וגם קצב שונה, הליבה של הסרט נעדרת המון נשמה, למרות שהיא מאוד מנסה לנפנף בה. מרבית חלקי הסרט מרגישים מאוד מלאכותיים, על גבול המזויפים והתחושה הכללית היא שהסרט מנסה לרתום את צופיו בכוח וקצת קשה לו לעמוד במשימה.

הוא סרט פסטיבלים שהצליח למדי, זכה בלא מעט שבחים מטעם המבקרים וגם אתרי הציונים העניקו לו אהבה ופרגון, אבל פה באמת מגיע עניין הטעם האישי ועל אף הלוק המלוקק והניסיון מסביב, לייצר איזו שהיא חוויה טהורה עם צבע וטעם של פעם, קשה לומר שכותב שורות אלו חש איזה שהוא סוג של רגש מפעם בחזה, על אף הרגישות בכל הנוגע לסרטים עם גיבורים ילדים. המון ניסיונות לייצר רגש כושלים ולמרות קולנוע חזותי מרשים, אמנותי ובעל חזון ייחודי, קשה לומר שהסרט הזה ישאיר את עצמו בתור כזה שהיה שווה לזכור מהשנה החולפת.


כל הכבוד שאכלת כל מה שבצלחת | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
היו ציפיות רבות מעצם העובדה שמדובר בסרט של חואקין פיניקס. כזה שמשווק את עצמו בתור סרט מסע אינדי, בעל תקציב לא גדול ולב גדול מאוד. הוא מצליח ביצירת אווירה והרמת האירוע מסביב, אבל נותר מנותק, במידה גדולה למדי. הלב שלו לא במקום הנכון, למרות שהוא ממש משתדל שיהיה.

משפט על הבמאי:
מייק מילס שהיה נהדר ב"בגינרס" המפתיע למדי, הוא לא במאי של סרטים רבים עד כה ואפשר למנות את אלו באורך מלא שלו על כף יד אחת. הוא הולך על פן אמנותי, לוקח שחקנים נהדרים, אבל שוב...הלב לא שם.

משפט על השחקנים:
חואקין פיניקס בתור השחקן הראשי, לא יכול שלא לעשות תפקיד טוב, אבל משהו בקשר בינו ובין וודי נורמן, בן ה-9 שלו, בסרט לא עובד. נורמן מרגיש קצת יותר מדי...ולמרות השבחים שקיבל ויקבל, הוא עדיין הרגיש מלאכותי, לא אמיתי ופשוט לא ילד רגיל בגיל הנוכחי, כפי שאנחנו מכירים. גבי הופמן בתפקיד סביר ושוב...קצת יותר מדי; לא אמין ולא תאמינו. לבסוף סקוט מקניירי, שדווקא מקבל מעט מאוד שורות, מצליח להרשים לא פחות מהאחרים אשר חולקים איתו את הקאסט.

משפט על הסרט:
שעה ושלושת רבעי. עשרים דקות קיצוץ היו עושים חסד לסרט.