"שלוש קומות": כאן גרים...לא בכיף

שבע שנים מצאת ספרו של אשכול נבו, שהפך לרב מכר עם הזמן, הגיע הזמן לסרט, דווקא באיטלקית, מסתבר ועם שינויים וטוויסטים עלילתיים לוקאליים. לא נדמה שסרטו של נני מורטי מצליח להעניק ערך מוסף לספר או ערך קולנועי מוסף כללי, ביצירה שמרגישה מנותקת למדי, כמעט כמו שלושת המשפחות, בשלושת הקומות, שבסופו של דבר לא מרגישות מחוברות בשום שלב. מעבר לשלושה קווים עלילתיים שונים, אשר כל אחד מייצג מעמד או זווית מסוימת למבט על החיים, קשה לומר שיש בסרט הזה איזה שהוא מאמץ לקשור בין גורלות או באופן כללי לקשור בין הקהל לבין הדמויות הראשיות, אשר ילוו אותו במהלך הכמעט שעתיים של הסרט.


מסתכל מנקודת מבט של אחד מצוות השחקנים או של הבמאי - נני מורטי | באדיבות בתי הקולנוע לב

הקשר הראשוני נוצר בסצנה, שאחרי סצנת הקרדיטים הראשונה, המעיקה והלא ברורה במיוחד. בסצנה הזו הולכת לה מוניקה, הכורעת ללדת ונראית כאילו היא זקוקה לעזרה, קצת לפני שהיא תלד את בתה הבכורה, לבדה בבית החולים. באותו הזמן מגיע אנדראה (זה רק כתוב כמו שם של אישה) בתוך רכבו, כאשר הוא נוהג בגילופין, דורס אישה אחרת על הכביש ונכנס אל תוך דירת הקרקע של הבניין, בו הוא מתגורר עם הוריו. מוניקה, אנדראה ולוצ'ו, אשר אל ביתו נכנס אנדראה עם רכבו; כולם הדיירים של אותו הבניין וגורלם עומד להשתנות, כאשר נקודת הייחוס מתקיימת באותו הלילה, של התאונה. באופן מוזר, ניכר כי התאונה לא השפיעה על כולם באופן שונה והיא הייתה מעין מקגאפין, לקידום עלילתי ולא המנוע המרכזי להסתעפות העלילות.

הסיקוונס הקצר והראשון של הסרט הוא בכלל מבט כמעט בלתי נגמר על הבניין מהמדרכה שממול. מבט ארוך ומייגע שמנסה להעביר מסר כלשהו בנוגע להמשך הסרט; איזו שהיא תוגה, אשר הולכת ללוות אתכם בסרט ובסופו של דבר מועקה, שבהחלט מלווה את הצופים וגם את הדמויות, אבל לא מהסיבה הכי נכונה. המועקה המרכזית היא שכפי שהדמויות בסרט מתחברות לרגע וחצי בתחילתו ובעוד מספר מועט של רגעים קטים במהלכו, אף אחת מהן לא תצליב מסלולים ובכך תהפוך את כל עניין המגורים בבניין משותף למקרי, במקרה הטוב ולמוזר ומפוספס במקרה הפחות טוב. כן, ברור שכל קומה מצביעה על מבנה מעמדי שונה, אבל לאף אחד אין שום מכנה משותף בסיסי, מעבר לעובדה שכולם אנושיים ולא משנה באיזו קומה הם גרים או תחת איזה מעמד הם משבצים את עצמם.


אל תשכחי להביא פאקט מהדיוטי | באדיבות בתי הקולנוע לב

מורטי מותח את עלילתו על פני עשור ומבצע עצירות בדמותן של גיחות, פעם בחמש שנים, בכל פעם שהוא רוצה לקדם את העלילה והסיפור. בכל אחד מהסיפורים יש ילדים שגדלים והורים, אשר החמיצו משהו בתהליך עמם. בקומת הקרקע גרים לוצ'ו (ריקארדו סקאמארצ'יו) ושרה, שהם הורים לבת אחת ועסוקים בעצמם לא מעט, כך שיוצא שבתם, פרנצ'סקה בת השבע, מוצאת את עצמה משמורטפת אצל זוג השכנים ממול, רנאטו וג'יובאנה. רנאטו המבוגר מאוד מתייחס אל פרנצ'סקה הקטנה כמו אל נכדתו; שרלוט, רק שהיא כבר מתבגרת ואי אפשר לשחק איתה משחקים של ילדים קטנים. בנוסף, רנאטו כבר מהלך על הקו הדק של המעבר לסניליות ולמרות שפרנצ'סקה מתריעה בפני הוריה על הסימנים, אלו מעדיפים את הנוחות של חייהם וממשיכים להפקידה אצלו.

בקומה השנייה לא גרה לה קוקיה, כי אם מוניקה, אשר הניעה את העלילה בכריעה ללדת והמשיכה אותה בלידת בתה הקטנה - ביאטריס. למוניקה יש בעל בשם ג'יורג'יו, אבל הוא מצוי בנסיעות מתמידות וכמעט ואינו נמצא בבית וגם את לידת בתם החמיץ. גיסה של מוניקה, רוברטו, דווקא מנסה להניע תהליכי אכפתיות, אבל מכיוון שיש מריבה וסכסוך ארוך שנים בין השניים, הוא רק שולח מתנה מרחוק ומקווה לקבל את ההזדמנות מאחיו להיות יותר קרוב. למוניקה גם יש אמא דמנטית ובעלת פנטזיות מטורפות של גילאי זקנה. העובדה הזו גורמת למוניקה לחשוש לגורלה בעתיד הרחוק, אבל בינתיים היא מוצאת את עצמה חוששת קצת יותר מדברים פשוטים וקיומיים יותר כמו: למלא אמבטיה קטנה לבד, בעבור בתה התינוקת הקטנה והיא מאותתת סימני מצוקה מהרגע הראשון בו אנו נתקלים בה בסרט.


אה...אמא. שתי ידיים על התינוקת, עזבי ליטופים עכשיו | באדיבות בתי הקולנוע לב

לבסוף נני מורטי בעצמו מגלם את ויטוריו, אשר הוא ואשתו הם שופטי בית משפט, הדיירים מהקומה העליונה ובנם הוא אנדראה, אשר ביצע את העבירה בתחילת הסרט והם מייצגים את הקרע הגדול, ההולך ונפער בין המוסר ולעשות מה שצריך אל מול עצם העובדה שמה שצריך לעשות יכניס את בנם לכלא. בינם ובין עצמם יש אי הסכמה וחוסר הבנות בנוגע לדברים פשוטים יותר מגורלו של בנם והעובדות הללו יעשו עלייה, אל מעל לפני השטח, ברגעים בהם המחלוקות המרכזיות משאירות אפקט צד ומותירות אחריהן שביל עצום של חורבן, אשר מתבטא בסדקים בזוגיות, בתא המשפחתי הקטן ובאופן כללי, בכל הנוגע לכל מה שקשור ליציבות בחייהם.

כל אחת מהקומות היא ייצוג למעמד, כל אחת מהדמויות היא ייצוג לאופי וגם נגזרת מהמעמד, בהכרח וכל אחד ואחת מהדמויות מקבלים ומקבלות בשלב מסוים רגעים טראגיים ומצד שני גם מקבלים סגירות מעגלים נאות, אבל הבעיה המרכזית שאף אחת מהדמויות לא סוחפת או מעניינת מספיק, מעבר לסיפור המסגרת שהיא מקבלת. מורטי יודע בהחלט כיצד לבנות את הסיפור, על פי הפלטפורמה שהותיר עבורו אשכול נבו, אבל לא מרגיש שהוא יודע מה לעשות הלאה, בשביל לקחת את הסרט לשלב הבא, המעניין יותר ובסופו של דבר תוקע את הסרט קופץ על רגל אחת, בדרך בטוחה למדי אל סופו, אבל עם מאמץ רב, כאשר הוא יוצר בעיקר חוסר עניין בסיפורים, בדמויות ובאופן כללי לא מצליח לכבול ולרתום את הצופים אליו.


חבק...חבק ואל תעזוב | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
בינוניות מובהקת. יצירה סתמית למדי, שגם הקווים העלילתיים שלה לא תמיד הכי ברורים או מעניינים וגם הצוות, אשר אמון על קידומו של הסרט בתוכו, לא מצליח להטות את כף המאזניים לאן ש-מורטי כיוון.

משפט על במאי הסרט:
נני מורטי הוא במאי חשוב ומוערך בקולנוע האיטלקי. הפעם הוא מצליח ליצור יותר ניתוק, מאשר את ההזדהות והחיבור הרגשי העמוק של הצופים אל הדמויות הראשיות.

משפט על השחקנים:
מורטי מגלם תפקיד לא רע, אבל גם לא טוב מדי. סקאמארצ'יו באחד התפקידים הפחות טובים שלו מהשנים האחרונות ועוד ערימת שחקנים איטלקיים, ששמותיהם לא יאמרו כלום לאף צופה נייטרלי, בתפקידים בינוניים ולא משכנעים יתר על המידה, בדיוק כמו הסרט עצמו.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים פחות כמה דקות, שבהחלט יש מקום לקצרן. הסרט מרוח יותר מדי וטוב היה לו היה מוריד את סצנת הפתיחה, מקצר קצת ומכניס התלהבות מסוימת.