נומי ראפאס בממלכת הביזאר או איך למדתי לדבר שפות נוספות?

עברו המון מים בנהר מאז שנומי ראפאס המוכשרת הפציעה בסדרת סרטי "נערה עם קעקוע דרקון". השחקנית השוודית המוכשרת כבר נחשבה להבטחה ענקית, אבל הבחירות של הסרטים, בהם היא משתתפת, לא תמיד הוכיחו את עצמם בתור הקו המנחה המוצלח, למה שחזו עבור הקריירה שלה. כעת ובין הופעות פושרות בסרטים פושרים ומטה, היא מנסה לשחזר את ההצלחות שלה והשנתיים האחרונות מוכיחות כי היא מתחילה בהשבת עטרה ליושנה. זה התחיל עם "הטיול" המטורלל של נטפליקס וכעת ממשיך עם עוד שניים, אומנותיים מאוד, ביזאריים ברמות שקשה לתאר, אבל רק אחד מהם באמת ראוי לצפייה שלכם, הקהל הרחב והשפוי, אם אפשר לקרוא למשהו שאתם עומדים לצפות בו מהשניים שפוי.


טלה [2021] - מה היה כאן הרגע? (Amazon Prime Video)

סרט הביכורים של ולדימיר יוהנסון הוא יצירה מוזרה מאוד. הוא זכה לשבחים ומקביל גם להמון ביקורות צוננות ובעיקר הרבה בלבול וחוסר הבנה, לעיתים, בכל הנוגע למה שמתרחש במסגרתו. הוא קר ומנוכר מאוד, מצד אחד ומהצד השני, הוא מרתק, מזמין, מתעתע ושואב. הוא אומנותי, עתיר סימבוליזם ורפרנסים תנכיים, אבל לא תמיד מתעניין במי שיושב מולו ומצריך צפייה נוספת, אחרי קריאה מעמיקה של פרשנויות וגם זה אחרי שניסיתם לגבש לעצמכם דעה בנוגע למה שהוא מסמל ומה הוא מייצג בדיוק. אפילו התיוג הז'אנרי שלו היה מבולבל ולא מדויק, לפחות לא על פי מה שהגדיר הבמאי שלו - הוא השתומם על תיוגו בתור סרט אימה, כאשר הוא מנסה להיות דרמה מסתורית ומלאה במחשבות על מה הוא מייצג בדיוק.


מה אתה עושה עיניים? | צילום: IMDB

מריה (נומי ראפאס) ואינגבר (הילמיר סניר גודאנסון) הם זוג מגדלי כבשים, אשר גרים בחווה מרוחקת באיסלנד. פרצופיהם החתומים מסתירים סוד גדול וכמובן משבר זוגי ומשפחתי. המשבר לא תמיד גלוי, אבל השתיקות המעיקות והמריחה האינסופית של סצנות מעבר וביניים גוררות אחריהן את ההבנה שמשהו מוזר מסתתר מאחורי החזות השגרתית והשקטה של בני הזוג. הם מיילדים כבשים, מטיילים להם בטרקטור ישן ברחבי השטחים המוריקים והכמעט אינסופיים, בהם הם מתגוררים ונמצאים בחסות נופים הרריים משכרים, שפשוט עותקים את הנשימה, בכל פעם שהתמונה מקטינה את אחד מבני הזוג ומבליטה את הרקע המרשים, שהוא תמונת חייהם היום יומית.

אי אפשר לדעת, בחצי הראשון של הסרט, לאיזו תקופה הוא משתייך. תגרדו את הפדחת היטב בכדי לנסות ולהבין איפה והאם יש כאן מסכים, כלשהם. הכל נראה מיושן והתפאורה לא מסגירה, במשך זמן רב, באיזה עידן או תקופה חיים בני הזוג וזה לא באמת משנה, עד שלב מסוים וגם אחרי שתבינו, זה ימשיך לא לשנות. שני הגיבורים הראשיים הם כמעט הגיבורים היחידים שהסרט יציג לכם, עד שתגיע דמות שלישית, שהתרומה שלה לסרט לא תמיד תתברר כבעלת חשיבות או ערך כלשהו וכמובן שישנה גיבורה נוספת, שהיא משמעותית יותר מהכל, בכל הנוגע לעלילת הסרט והפיכתו ממופע של שעמום טוטאלי ולא ברור בעליל, באורך של כמעט שלושת רבעי שעה, למותחן שקט ומרתק, שעל אף כמויות הביזאר שנוטפות ממנו, מצליח למשוך את הצופה הלא ממוצע בכלל אל עבר ריתוק מוחלט למסך, כדי לנסות ולהבין מה המשמעות של הכל, עם סופו של הסרט.


אני רק בודקת אם הרובה עוד בתוקף | צילום: IMDB

יש לא מעט נושאים חבויים ועטופים היטב בתוך השעה והארבעים של הסרט. הרוב נמצא תחת מעטה כבד של אומנות קולנועית, רמיזות קלושות, אשר מצריכות פרשן צמוד וניתוק עלילתי מהמציאות הקולנועית השגרתית. קשה לתפוס או לשפוט את הסרט הזה בכלים קולנועיים רגילים, שיש לרובנו בתור צופים ממוצעים ועל כן הוא מרגיש הרבה פעמים לא ברור במיוחד. על אף חוסר הבהירות הזו, הוא כן מצליח לפרוץ כמה וכמה מחסומים, בעיקר בזכות היצירתיות שלו, אבל לרגעים רבים זה פשוט לא מספיק, כיוון שהוא חוזר יותר מדי פעמים להיעלם בין הנופים ובין הערפל העלילתי, אשר הוא מקפיד לפזר לצופיו בעיניים, עד הרגשה של איבוד כיוון כללי.

נומי ראפאס השוודית לא מדברת יותר מדי בשפה האיסלנדית, המוכרת לה מילדותה וזו הפעם הראשונה שהיא עושה זאת בקולנוע, אבל על אף העובדה הזו, היא עדיין מציגה משחק טוטאלי, שקט, מאופק ואמין מאוד. גם שותפה האיסלנדי (קופי-פייסט שוב להילמיר סניר גודאנסון), שנראה כמו ג'רארד באטלר על תרופות הרגעה, עושה עבודה נהדרת וממגנט, בהופעה נפלאה והם בהחלט יודעים להחזיק את הסרט, אשר בוודאות זקוק לעזרתם, על מנת להישאר רלוונטי לצפייה, עד סופו. זו יצירה שנויה במחלוקת, קשה להבנה ותפיסה, שבאמת יכולה להתפרש לכל כך הרבה מקומות ותחומים. עם זאת, מדובר ביצירה אניגמטית, אשר עם כל הקשיים המתוארים, מצליחה להתגבר על סחבת רצינית, מרוחקת, קודרת, שקטה ואפילו משמימה לפרקים ומתעלה לכדי שיפור משמעותי בחלקה השני וזו בעיקר יצירה שניתן היה לקצרה, באופן משמעותי, אבל יש בה קסם ייחודי, שלא מאפשר להניח אותה בצד ועם עבודת הכנה מתאימה, אתם תוכלו לסיים את החלק הראשון של הצפייה בה ולעבור לאחר זמן מה, לחלק השני, שיהיה פשוט צפייה חוזרת בשביל ספיגה מלאה.


כל פעם שאתם יוצאים מהבית - זה הנוף | צילום: IMDB




"לא תהיי לבד" [2022]: לא, באמת...מה ראינו כאן עכשיו?! (Amazon Prime Video)

אם חשבתם שראפאס הגיעה לשיאי הביזאר בסרט עם הטליה הקטנה, אותה היא מאמצת לחיקה ומסתובבת איתה במרבית חלקי הסרט, נסו לתאר לעצמכם אותה מטיילת הפעם ביערות המוריקים של מקדוניה, באיזור המאה ה-19, בעודה מטילה חלקי מעיים ואיברים פנימיים על הרצפה או מכניסה אותם אל תוך גופה. קשה לתאר את הסרט הזה בתור משהו שניתן לצפות בו, מבלי להגיב באופן משונה ובעיקר משתהה, בכל הנוגע לתוכנו. התוכן בהחלט שוקע, נשאר עם הצופה ומשפיע עליו, בכל הנוגע לתגובתיות ולמחשבות על מה סימל הסרט במשך השעה וארבעים שנתן לו גוראן סטולבסקי, בסרטו הראשון הארוך בתור במאי. סטולבסקי בהחלט יודע כיצד לגרום לקהל שלו להגיב, אבל כנראה שהקהל שלו יצטמצם משמעותית לאחר הצפייה בסרט.

סרט הביכורים של סטולבסקי, אשר ביים עד כה רק סרטים קצרים, מרגיש כמו תפירה ואיחוי של המון המון סרטים קצרים לכדי אחד ארוך וממש, ממש, ממש מוזר ולא הכי מעניין. הוא גורם לחשוב, הוא נשאר במחשבות לאחר הצפייה והוא בהחלט מרגיש כמו יצירת אומנות במוזיאון, אשר זקוקה למספר מילים ערטילאיות, שיתארו אותה ולאחר מכן היא פתוחה לצופים, כדי שיתנו את הפרשנות שלהם למה שהם ראו הרגע. יש ליצירה הזו רגעים יפים וויזואליים, אבל במרבית החלקים שלה היא מרגישה כמו העתקה גסה ובוטה לסרטים של טרנס מאליק ואותם, איך נאמר בעדינות, לא חובב כותב שורות אלו יותר מדי, כאשר הוא רוצה לצפות בסרט שיגרום לו להגיב בצורה כלשהי, אלא אם כן מאליק מכוון למיאוס.


ככה תיראו אחרי צפייה בחצי סרט, בערך | צילום: IMDB

רגעים בודדים של עלילה נבלעים אל תוך שוטים אומנותיים ולחישות בלתי נגמרות על מהות החיים, מעיניה של מכשפה צעירה, אשר לובשת צורות רבות ובכדי ללבוש אותן, מתבוססת בדם, קרביים ושלל איברים מרוטשים. אם בגלל זה הז'אנר של האימה מעטר את הסרט הזה, אזי אפשר לפטר את מגדירי הסרטים בשלל אתרי ציונים ודירוגים. אין שום קשר לז'אנר האימה הקלאסי או בכלל, בכל הנוגע לסרט הזה וכיצד הוא רואה או מגדיר את עצמו. הוא פנטזיה אלימה ודרמה נמרחת ובלתי נגמרת, לעיתים, אבל שום קורטוב של אימה, מעבר לסאבטקסט הכללי, אולי, לא מגיע לצייץ כאן, בסרט הזה, אפילו פעם אחת. אולי זו צרות אופקים, אבל כאשר הפוסטר של הסרט מציג את נומי ראפאס מגרדת לעצמה את החלק התחתון של העין או הלחי עם ציפורניים מחודדות, הציפייה שונה.

ראפאס אולי לא התנסתה בסרט בשפה המקדונית, כי התפקיד שלה אילם למדי והוא מלווה בקריינות קבועה, במהלך כל השלבים של הסרט, בקול שאינו של השחקנית השוודית המפורסמת, שלגמרי מוכרת את הסרט דרך הפוסטר והשתתפותה, הדלה מאוד, בו. זו יצירה שבעיקר תשאיר את מרבית צופיה מתוסכלים, תוהים ומשתוממים והיא מתקשה להותיר רושם חיובי, על אף שאת החותם שלה היא דווקא משאירה, כי אתם כנראה תדברו עליה, לאחר הצפייה בה ותנסו להבין על מה בדיוק הסתכלתם בשעה ושלושת הרבעים האחרונים מחייכם. מופע ביזאר, בעל עדינות המלווה והולכת יד ביד עם המון רגעים גראפיים, בטקסטים די מנותקים ובהמון סימבוליזם, אשר מלווה גם בהרבה טקסטים לפני הצופה, אשר עוקפים את הסימבוליות ומסבירים באופן ישיר יותר את המאבק בין המינים, כחלק מעיקרו של הסרט.


מחכה לראות דרך השמש, באיזו שעה נסיים עם הסרט | צילום: IMDB

מדובר בסרט יפה, אשר מבוים ביד אומן. יד כזו שיודעת לגעת במכחול ולייצר רגעים יפיפיים, עוצרי נשימה ויחודיים. בכל הנוגע להיותו סרט, על מנת להשלים את השילוב בין אומנות לבין קולנוע; אפשר לומר שהסרט נכשל באופן טוטאלי. רגעים מועטים של עלילה אמיתית, אשר בעיקר חוסה ברצון הבמאי לסמן V בכל הנוגע לשפה הקולנועית, במסגרתה הוא מנסה להעביר מסרים לצופה. כמו אצל מאליק המשוקץ. אי אפשר להתעלם מהיופי והכיעור של העולם בו חיה הדמות והיא טורחת להזכיר זאת לצופה דרך קריינות לחששנית בלתי נסבלת. אם אתם חובבי קולנוע אינדי-סינמטקי ואומנותי, בתור מטרה מרכזית בסרט, אתם תמצאו בו המון חן ורגעים יפים. אם חיפשתם סרט...ובעיקר סרט אימה, קחו בחשבון שאתם יוצאים למסע שבוודאות תדעו כיצד הוא מתחיל, אבל לא בטוח בכלל שתצליחו להבין איך הוא בדיוק הסתיים.